במלאת לו שמונה-עשרה, גולדמונד נפרד מהמנזר, ממוריו האהובים ובמיוחד מנרקיס, ממנו הוא מצטער במיוחד להפרד. אין מטרה מיוחדת לגולדמונד בחייו, לביתו אין לו סיבה לשוב ובטח לא לאביו הקפדן והעסוק במשרה רמה ואמו שנטשה מזמן. הוא יוצא לנדוד ומאווירה הומו-ארוטית אנו מקבלים אווירה ארוטית, באשר גולדמונד קופץ ממיטת אישה למיטת רעותה, מעדיף חיי נדודים וחוסר התחייבות עד שמגיע לעיר בה חי האמן שפיסל פסל, שעורר השתאות בלב גולדמונד. האמן הזה, ניקולאוס, מסכים לקבל את גולדמונד לביתו כעוזר, אך לא מתלמד. הסיבה לא משנה כמו ששום דבר לא משנה בספר מרובה הלהג הזה. גם גולדמונד מוציא תחת ידיו גילוף עץ מפואר וזוכה לתעודת אמן, יוצא לדרכו מאחר ואינו רואה עצמו יושב לעד במקום אחד ונתקל במגפת הדבר שהיכתה בגרמניה בימי הביניים. חללים רבים נפלו במגפה זו, כולל אנשים יקרים ללב גולדמונד.
באין מטרה אחרת, גולדמונד שם פעמיו חזרה למנזר ובדרכו פגש מוקדם מהמתוכנן את נרקיס, רק כדי לחזור בסופו של דבר למנזר ולהפוך לאמן חילוני. החלק הזה מרובה להג דתי-פילוסופי מייגע במיוחד, כאילו הספר לא מייגע מספיק. אכן, אמן הוא הופך, יוצר את יצירת חייו ועוד יצירות קטנות, חש שוב במחנק, רק כדי לצאת שוב לדרך ולגרום לנרקיס לחוש לראשונה בחייו געגועי אהבה מייסרים. גולדמונד מצדו לא מרחיק לכת, נפצע ושב איכשהו למנזר, כדי לסיים בו את חייו מוקדם מהמתוכנן.
גולדמונד בלע את החיים במלואם, אהב נשים ככל שאלה רצו אותו והן רצו. נרקיס היה איש רוח במלוא מובן המילה, כנראה עד שפגש את גולדמונד, בעיקר כשזה שב למנזר ושניהם כבר היו אנשים מגובשים, כל אחד בתחומו.
זהו הספר השלישי של הסה שאני קורא ונדמה ששבעתי ממנו לגמרי. בזאב הערבה ובמיוחד כאן, הסה הוכיח את חיבתו לאווירה מינית כבדה ודביקה, לא שזה תמיד רע, אבל כאן זה פשוט נטול מטרה. האווירה ההומו-ארוטית במנזר לכאורה באה להאשים את המורים במשהו, אבל זה אך מופיע בספר בחיבה מסויימת. נו.
הספר מנסה לומר דברים רבים בכבדות, בגולמנות, בחזרתיות מייגעת. למי שיש סבלנות לדברים כאלה, שיהנה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה