המגדל הגאה/ברברה טוכמן - המלצה

רבות שמעתי על ברברה טוכמן וזה ספרה הראשון שאני קורא. המגדל הגאה אמור לתת לנו מבט נרחב על הקורות באירופה וארה"ב במשך כרבע מאה לפני המלחמה העולמית הגדולה, הלא היא מלחמת העולם ראשונה, המלחמה הטראומטית ביותר, אפילו יותר ממלחמת העולם השניה. אבל לא במלחמה עסקינן, כי אם באווירה של רבע המאה הקודמת למלחמה.

הפרק הראשון עוסק בבריטניה. כבר בדפים הראשונים אנו עדים למצעד שמות, ניים דרופינג בעברית, בלתי פוסק. זה מתחיל בפרק הבריטי ובסה"כ הספר מונה מאות שמות, בקצב מסחרר. מי שלא קרא דבר על התקופה ההיא יחוש סחרחורת ומבטו יתערפל ויזדגג. טוכמן ניסתה להוכיח דקדנס ומה שהתקבל זה... סדרה תקופתית של ה-BBC. היא ניסתה להוכיח שהבגדים המפוארים, המזון המשובח, הטירות והעיסוק בציד, אבל ממש מעט בפוליטיקה, כי זה הרי לא עיסוק יאה לאריסטוקרט, ייגמר בבכי. זה אכן נגמר בבכי, כי הנה צריך לחכות שבוע לפרק הבא של משפחת פורסיית/פאליסר/על אדונים ומשרתים/דאונטון והערוץ הראשון לא מעלה בדעתו להעלות הכל לאינטרנט לצפיית בינג'. אופס, אינטרנט אפילו לא היה וצריך לחכות שבוע, אבוי.

הפרק השני דילג לארה"ב וזה כבר היה מיותר. מצעד השמות הצטמצם לשמות אלמוניים יותר ולא אמר כלום.

הפרק השלישי היה הפרק שעסק בהרחבה יתרה בפרשת דרייפוס. מצעד השמות היה עצום ממש. הרי כל המי ומי גר מאז ומעולם בפריז. לטעמי בצדק. מאחר וכל המי ומי עסק בפוליטיקה - שם זה היה דווקא תחביב מענג ומסעיר - או באמנות או בעתונאות, כולם טמנו ידם בצלחת, התלכלכו כיאות בצבעים עליזים ואחר כך עשו כפות על הקירות. השמות היו מוכרים עד זרא. הרי לכולם שם של תחנת מטרו וכמי שנוסע שוב ושוב לפריז, כולם מוכרים. אני לא משוכנע שדרייפוס ממש גרם למלחמת העולם הגדולה, אבל חידד שוב את המתחים של הצרפתים בינם לבין עצמם ובינם לבין פרוסיה, שזה דווקא לא מעט לגרום למלחמה. פרק עסיסי, אבל הרבה פחות מעניין וכתוב לבטח פחות טוב מספרו של רוברט האריס "קצין ומרגל", העוסק כולו בפרשת דרייפוס. אם להיות אפילו יותר קטנוני, הפרק הצרפתי הוא ממש חרפה מבחינת תעתיק השמות בתרגום, שהוא גם לא נכון וגם לא אחיד. ספר כזה הוא ממש פרוייקט וחוסר דיוק תורם רבות לחוסר ההנאה. עניין ממש לא אופיינו להוצאת דביר.

הפרק הרביעי עוסק בדבר הזה, שקשה להתרגל אליו, שלום עולמי. עיתונאי בשם סטד החליט לעשות נפשות למען הרעיון המשונה הזה של שלום. בסנקט פטרבורג הרימו הרוסים את הכפפה והחליטו על ועידה בינלאומית. הועידה התכנסה ב-1899 בהאג, בהשתתפות עשרות מדינות. קל זה לא היה משום התחושה הגרמנית שהשגשוג שלהם, בעיקר זה הנוגע לנשק חדיש, ייקטע. לטעמם, מי שיש לו נשק כזה צריך לשלוט והנה שמים להם מקלות בגלגלי הטנקים.

גם הפרק הבא נוגע איכשהו בגרמניה, הפעם במוסיקה הקלאסית שלהם. מי ששולט ביד רמה הוא ריכרד שטראוס ובד בבד מתגלה גם ניטשה. זהו בהחלט הפרק החזק בספר, העוסק בסער ובפרץ של המוזיקה - לגמרי זו הגרמנית. אם יש מלחמה שנעים ללחום אותה, זוהי מלחמת המוזיקה. גרמניה מראה עליונות מוחלטת והמוזיקה שלה מיוצגת באולמי הקונצרטים מארה"ב ועד רוסיה.

הפרק האחרון, אחרי דילוג על הפרק האנגלי, שוב עוסק בסוציאליזם בכלל ובז'אן ז'ורס בפרט. סוציליסט מעשי זה כובש לבבות עד שהוא עצמו נכבש בידי מתנקש ממש עם תחילת המלחמה העולמית הגדולה – מלחמת העולם הראשונה.

שני דברים עוברים בראש למקרא הספר: תפסת מרובה, לא תפסת, וכן: מרוב עצים לא רואים את היער. טוכמן הלכה לאיבוד בשפע המאורעות שהניבה אירופה טרם המלחמה. מצעד השמות היה אינסופי, מאורע כבש מאורע. הקפיטליזם הואשם בחרחור מלחמה והסוציאליזם קרא לפועלי העולם להתאחד כשגרמניה שוב ושוב, ביעילות אופיינית, מראה את חוזקה הן בתעשייה והן במוזיקה, והיא אוחזת במקל משני קצותיו.

האם הספר הוא שיעור בהיסטוריה? אם כן, מי שאוהב היסטוריה יישאר עם חצי תאוותו בידו אל מול השפע המבלבל. מי שלא אוהב, ימשיך גם עתה לא לאהוב.

כתר הברזל/אהרן אפלפלד - המלצה חמה

למעלה משלושים ספרים קראתי משל אפלפלד, למעלה משלושים אתנחתאות.

אפלפלד כותב שקט. הספרים הרי שקטים מטבעם. איך שקט? לקרוא את אפלפלד זה להיכנס למצב של רגיעה גם כשהוא כותב על עניינים סוערים. הכתיבה שלו אינה מתלהמת, דברים קשים אינם נאמרים, הרצון להדמיע את הקורא לא קיים. ובכל זאת, מה אפלפלד מחדש לנו?

כתר הברזל עוסק באחד פטר שטיין, בחור צעיר כבן 22, הבוחר להצטרף לצבא הקיסר האוסטרי, לא עניין של מה בכך. יהודים נטו לדלג על השירות הצבאי. ממילא לא קל ליהודים ביומיום, בצבא על אחת כמה וכמה. וככה בשקט בשקט, אפלפלד מצליח לא פעם לדמעות להציף את העיניים וללב להחיש פעימה.

המוטיבים הרגילים מצויים אף פה: השינה המרובה, התבוללות, יהודים מול נוצרים ואנטישמיות, ועוד. פטר שטיין, שהצטרף לצבא הקיסר באוסטריה, ממש שנה לפני פרוץ המלחמה הגדולה, הלא היא מלחמת העולם הראשונה, מסיים בהצטיינות קורס קצינים ומתוך חופשתו נקרא לשוב ולהלחם. 4 שנים עוברות והוא חוזר, בדרגת רב סרן, עטור תהילה לכפרו.

פטר הקצין מרגיש בעוצמה את השניות העוברת בו. הרי מאז ומתמיד חשב להיות סופר נחשב, איש רוח, אינטלקטואל בכל נימי נפשו. בכל זאת, בחר ללכת לכיוון בו בעיקר מדבר הגוף, הרוח נכבשת ע"י המשמעת הצבאית השרירותית וענייני הרוב נדכאים. שוב ושוב הוא נלחם באנטישמיות, זוכה ואינו מרגיש את חדוות הניצחון.

בסופו של דבר הוא שב לבית ריק וצריך לבנות את חייו מחדש.

קריאה מרתקת.

הקורא ברכבת של 6:27/ז'אן פול דידילורן - המלצה חמה

הספר הזה הוא התשובה המדוייקת לסיפור אנושי קטן, הכתוב בכישרון גדול. ז'אן-פול דידיֶלוׂרֶן רקח לנו את הסיפור הזה ללא שומנים מיותרים, באופן קצבי ומתקדם ללא מעצורים.

לוקיון מץ, גיבור הסיפור, שונא את שמו מאחר ולא פעם בחייו שינו זאת למוקיון לץ וצחקו ברוחב לב על חשבונו. עניין החלפת השמות הוא מוטיב חוזר בסיפור, אבל לא עניין גדול, סתם משהו משעשע.

מץ בן השלושים ושש, עובד במקום בו גורסים ספרים מיותרים ע"י מכונה, והגדיר זאת מי שהגדיר: "אנחנו בשביל תעשיית הספרים, מה שחור התחת הוא בשביל מערכת עיכול". כך פשוט.

למה לגרוס? משום שסדרות שלמות של ספרים מתפרסמים, כן או לא זוכים בפרסים, ובשנה הבאה הם כבר מי שהיו ואינם עוד, ויש לפנות מקום לספרים חדשים. הספרים מי שהיו נשלחים לאותו מפעל מחזור בפריז והמכונה הכבירה פשוט בולעת אותם ופולטת חומר גרוס, מצחין ולח לתעשיית המחזור של הנייר.

לפעמים ניצלים דפים אחדים מהמכונה, מץ מייבש אותם וכל בוקר, ברכבת הפרברים של 6:27, בה הוא נוסע לעבודתו, הוא יושב בספסל העץ ממש בכניסה, מוציא את הדפים, הנוסעים הקבועים יודעים שזה האות, מפריחים ששש לחלל, כולם משתתקים ומץ מתחיל בהקראה. לפעמים זה דף מתוף סיפור, לפעמים מתכון. טקס בוקר בו כולם יוצאים מרוצים, המקריא ומאזיניו. לא פעם יש גם מחיאות כפיים. יצא לי אישית להיות ברכבת פרברית כזו, אליה עלה אקורדיוניסט, שהחל מיד בזרם מנגינות צרפתיות מוכרות מסרטים צרפתיים והנוסטלגיה עטפה וערסלה את הגוף עד דמעות בעיניים. המטבעות נשלפו מיד.

אלא שזה לא כל הסיפור. הסיפור בעצם הוא ספרים וטקסטים, ובהם נעשה שימוש ביותר מאשר צורה אחת. תצטרכו לקרוא כדי להאמין.

לכאורה, באמת לא סיפור גדול. אלא שזה בדיוק מסוג הסיפורים החמים, הנוגעים ללב, המשעשעים והמעניקים גדולה לדיוק שבשפה, לשימוש שבשפה ולתקשורת בין אנשים זרים לכאורה, במקרה שלנו, הנוסעים הקבועים של רכבת הפרברים של 6:27.

יש בספר הצנום הזה הרבה יותר מזה.

וזרח הלילה/אילה בן-פורת - המלצה חמה

ספר קודר, מדכא לעיתים, קורא לתקווה וזו אין.

דמבו, כינו אותו, את הגיבור נטול השם, המספר בגוף ראשון את הסיבה לכינוי – אזניו הבולטות. הכינוי פגע בו, אבל לא נגע בו. זה סיפור חייו, שהוא נפגע שוב ושוב, אבל זה לכאורה לא נוגע בו. הדבר היחיד החשוב לו בחיים זו כלבתו ניקה, אליה הוא קשור בכל נימי נפשו.

לאילה בן-פורת זהו ספר ביכורים. אין בספר שמץ זיוף, אין נפילת מתח, אין שומנים מיותרים ואין סנטימנטליות מיותרת. למרות זאת, הנשימה נעתקת. השפה בה משתמשת אינה ירודה ואינה מנסה להידמות לשפת ביבים ישראלית מצויה. היא שומרת על שגיאות מקובלות והאותנטיות נשמרת.

ומה רקחה לנו בן-פורת? המספר הנו נער בן 16, לומד בכיתה י', בבית ספר המאפשר גם אופציה פנימייתית. למספר אח קטן בן 5 והוריו הם מהסוג של אב נובח ואם המנסה להסתתר מפני הנביחות. אלא שיום אחד מתגלה שהאם חולת סרטן, הכל משתנה ובהמשך מתקבלת גם הצעת עבודה בקולורדו לאב. ברור למספר שהוא לא מצטרף למשפחה הנוסעת והפתרון הוא השארות בפנימיה וחזרה בסופי שבוע. במשך השבוע סטודנטית תשמור על הבית והכלבה.

החיים בפנימיה אינם קלים, אבל נסבלים. למספר אין קשר עם שאר שוכני הפנימיה והם אינם מטרידים אותו. אז מגיע אלכס ואחותו אירה. אלכס חולם לחזור לאוקראינה ורוצה שאחותו תהיה רופאה. הוא היחיד המצליח להיות חברו של המספר, חברות שאם עד עתה הספר היה קודר ומדכא, הסוף מכה בבטן ולא מביא להקלה ונחמה.

אפשר לגשת לסיפור מכמה בחינות. אפשר לגנות את מערכת החינוך, אבל זה לא יהיה נכון למקרה שלפנינו. אפשר לומר שהוא, הגיבור, לא מאובחן על הקשת האוטיסטית. גם לא ממש. אפשר למחות על הקלות בה הנוער משיג סמים ואלכוהול, אבל הרי לא כולם ממש משתמשים למרות הקלות. בכל פעם שמתגלה קצה חוט, בא כיוון מפתיע, לפעמים נפילה חדשה, לפעמים תקווה קלושה.

כך או כך, זה מסוג הספרים הלא ארוכים, שלא מניחים מהיד. עוכר שלווה אמיתי.

ומשהו לגבי העטיפה: לכאורה, מי שמצולם אמור להיות בערך בן דמותו של המספר. אבל המספר אינו ילד יפה, אינו מושך, אינו מתחבר, ואזניו הן הרי אוזני דמבו. הדיסוננס בין העטיפה לבן דמותו של המספר חריף ומבקש איזון. בהמשך כבר פחות מוטרדים.

לומר שהספר מהווה המלצה חמה למטפלים, ליועצים חינוכיים, פסיכולוגים ומורים זה לעג לרש. המספר מצוי כלקוי בכל כך הרבה דרכים, זועק זעקות רבות כל כך, שהוא לגמרי נופל בין כל הכסאות האפשריים. הסוף סותם את הגולל לגמרי.

אהבתה של גברת רוטשילד/שרה אהרוני - המלצה חמה

יופי של תחקיר ערכה שרה אהרוני והכניסה אותנו לנבכי משפחת רוטשילד, אחד המשפחות המשפיעות ביותר באירופה מהבחינה הכלכלית, בחלק הראשון של המאה ה-19.

אלא שתחילת שושלת המשפחה, דרך מאיר אמשל רוטשילד ונישואיו לגוטל, החל עוד במחצית השניה של המאה ה-18, עת מאיר רוטשילד עשה חיל בעסקיו והוליד עשרה יורשים, חמישה מהם בנים ממשיכי דרכו ושותפיו לעסקיו חובקי אירופה כולה.

המשפחה החלה דרכה ביודנגאסה, רחוב היהודים, הגטו היהודי בפרנקפורט. היהודים נחשבו לסוג של מזיקים, שאינם אמורים להסתובב בחופשיות בפרנקפורט בפרט והנסיכות בכלל. הרחוב היה תחום וליהודים היה צורך בהיתר לצאת. מאיר אמשל רוטשילד עשה ככל שביכולתו להשיג חופש מוחלט ליהודים, אבל חופש זה הושג לאחר תשלום כבד ועם הכניעה לצרפתים ולחוקי הנאורות שלהם.

על הכל כותבת גוטל רוטשילד בשלושה יומנים, על נאורותו של מאיר בעלה, על היותו מרחיק לכת, איש עסקים מיומן, אדם שלא מוותר בקלות, גם חולה. אהבה רבה יש לה לבעלה, לעשרת ילדיה, לעשרות נכדיה ובכלל למשפחתה המורחבת.

כשמאיר רוטשילד מת בסוף, הוא מת, אתם יודעים, זה לא ספוילר, הדמעות כבר זולגות מעצמן. איזה זוג זה, איזו אהבה. אבל לא רק זוגיות מוצלחת יש כאן. יש משפחה מאוחדת, המצליחה להשתלט על הבנקאות האירופית כשלמעשה היהודים חיים בגטו סגור. הישג אדיר למשפחה שידעה לנצל את רצון הצפרתים להשתלט על אירופה, על חמדנות נסיכי גרמניה והולנד, על התעשיה המפותחת של אנגליה, על הצורך של העשירים בעוד ועוד הלוואות, חפצי אמנות וסתם ארמונות מפוארים להשוויץ בהם.

גוטל רוטשילד מאריכה חיים שנים רבות אחרי מאיר, חוזה בהתרחבות המשפחה, השתלבות הבנים והנכדים בשמנת העושר חובקת היבשת ומביאה לנו "עדות פנימית" מהישג יוצא דופן זה.

לכל אורך הקריאה היתה לי תחושה שהמחברת, שרה אהרוני, עסקה איכשהו בעברה בחינוך. ואכן, היא היתה מורה ומנהלת בית ספר, וזה כמובן ניכר בכתבתה, כשכל מילה מדודה, הכל במקום, מעט עצור זרימה, אבל מי שלא מתעייף מסגנון זה זוכה בסופו של דבר להישג גדול.

ספר מרתק.