ספר קודר, מדכא לעיתים, קורא לתקווה וזו אין.
דמבו, כינו אותו, את הגיבור נטול השם, המספר בגוף ראשון את
הסיבה לכינוי – אזניו הבולטות. הכינוי פגע בו, אבל לא נגע בו. זה סיפור חייו, שהוא
נפגע שוב ושוב, אבל זה לכאורה לא נוגע בו. הדבר היחיד החשוב לו בחיים זו כלבתו
ניקה, אליה הוא קשור בכל נימי נפשו.
לאילה בן-פורת זהו ספר ביכורים. אין בספר שמץ זיוף, אין
נפילת מתח, אין שומנים מיותרים ואין סנטימנטליות מיותרת. למרות זאת, הנשימה נעתקת.
השפה בה משתמשת אינה ירודה ואינה מנסה להידמות לשפת ביבים ישראלית מצויה. היא
שומרת על שגיאות מקובלות והאותנטיות נשמרת.
ומה רקחה לנו בן-פורת? המספר הנו נער בן 16, לומד בכיתה י',
בבית ספר המאפשר גם אופציה פנימייתית. למספר אח קטן בן 5 והוריו הם מהסוג של אב
נובח ואם המנסה להסתתר מפני הנביחות. אלא שיום אחד מתגלה שהאם חולת סרטן, הכל
משתנה ובהמשך מתקבלת גם הצעת עבודה בקולורדו לאב. ברור למספר שהוא לא מצטרף למשפחה
הנוסעת והפתרון הוא השארות בפנימיה וחזרה בסופי שבוע. במשך השבוע סטודנטית תשמור
על הבית והכלבה.
החיים בפנימיה אינם קלים, אבל נסבלים. למספר אין קשר עם שאר
שוכני הפנימיה והם אינם מטרידים אותו. אז מגיע אלכס ואחותו אירה. אלכס חולם לחזור
לאוקראינה ורוצה שאחותו תהיה רופאה. הוא היחיד המצליח להיות חברו של המספר, חברות
שאם עד עתה הספר היה קודר ומדכא, הסוף מכה בבטן ולא מביא להקלה ונחמה.
אפשר לגשת לסיפור מכמה בחינות. אפשר לגנות את מערכת החינוך,
אבל זה לא יהיה נכון למקרה שלפנינו. אפשר לומר שהוא, הגיבור, לא מאובחן על הקשת
האוטיסטית. גם לא ממש. אפשר למחות על הקלות בה הנוער משיג סמים ואלכוהול, אבל הרי
לא כולם ממש משתמשים למרות הקלות. בכל פעם שמתגלה קצה חוט, בא כיוון מפתיע, לפעמים
נפילה חדשה, לפעמים תקווה קלושה.
כך או כך, זה מסוג הספרים הלא ארוכים, שלא מניחים מהיד.
עוכר שלווה אמיתי.
ומשהו לגבי העטיפה: לכאורה, מי שמצולם אמור להיות בערך בן
דמותו של המספר. אבל המספר אינו ילד יפה, אינו מושך, אינו מתחבר, ואזניו הן הרי
אוזני דמבו. הדיסוננס בין העטיפה לבן דמותו של המספר חריף ומבקש איזון. בהמשך כבר
פחות מוטרדים.
לומר שהספר מהווה המלצה חמה למטפלים, ליועצים חינוכיים,
פסיכולוגים ומורים זה לעג לרש. המספר מצוי כלקוי בכל כך הרבה דרכים, זועק זעקות
רבות כל כך, שהוא לגמרי נופל בין כל הכסאות האפשריים. הסוף סותם את הגולל לגמרי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה