יום חמישי, 28 בינואר 2021

ביתן הנשים/פרל ס. בק - המלצה חמה


 

עד עתה קראתי על הגברים ביצירותיה של פרל ס. בק. החברה הסינית היתה אז חברה של גברים, אם כי מפתיע לגלות, שאת ניהול הבית ואפילו העסקים ניהלו דווקא הנשים.

בספר שלפני מדובר בבית ובו גרים מספר דורות של משפחת וו, כשישים אנשים, כולל המשרתים. בית רחב ידיים ובו מקום מוגדר לכל חלק במשפחה, כשהסיפור מתחיל מראשת המשפחה, הגברת ווּ, החוגגת בדיוק ארבעים. כולם מעריכים ו/או אוהבים את הגברת היפה, שגילה אינו ניכר. היא, מצדה, מחליטה להביא לשינוי בבית, שינוי מטלטל: להביא פילגש לבעלה. לא, היא לא חדלה לאהוב את בעלה והוא לא חדל לאהוב אותה, אפילו אינו שותף לדעתה בתחילה. אלא שהגברת וו מאסה בהבאת ילדים לעולם והיא סבורה שבעלה בן ה-45 עדיין במלוא אונו וצריך מישהי צעירה שתוכל להמשיך להעניק לו ילדים והנאות המיטה. הפילגש תחלוק אתו מיטה ואילו הגברת וו תעבור לחלק אחר בבית הנרחב ותגור לבד בחדרה.

הזמן בספר לא ברור. קשירת רגליים עדיין מקובלת בסין, למרות שנאסרה ב-1919, אך המשיכה עוד כחמישים שנה. באותו זמן נכנס חוק הפילגש, האוסר על הכנסת פילגש לבית. כך או כך, תפקידה של הגברת וו היה לבחור את הפילגש, הצעירה ממנה כמובן, מבוגרת מעט מנשי בניה, רצוי אחת שתוכל לנהל את הבית כמוה עצמה ולא תתחרה בה.

לא רבים שותפים להתלהבות ממעשה הבאת הפילגש ע"י גברת הבית. יש הרואים בכך מעשה מיושן, יש חוששים ממה יאמרו אחרים, יש הרואים בכך משבר בין בעלת הבית ובעל הבית. הגברת וו ממשיכה בתנופת השליטה בבית ומיד פונה לחפש אישה לבנה השלישי כמו גם מורה, שילמד אותו שפה זרה, רצוי אנגלית לעסקים. גם פילגש נבחרה, נערה בת 22, שגדלה כיתומה בבית כפרי, שלמרבה הצער רגליה לא נקשרו. אלא שהיא נערה יפה, שתדע להעריך מקומה מהר כגברת השניה. גם אביה של הגב' וו עצמה התנגד לקשירת רגליה, ובניגוד לאחותה, היא זכתה להתהלך ברגליים חופשיות מקשירה. היא גם למדה קרוא וכתוב, דבר לא מקובל בין בנות גילה ומעמדה. אולי זה מה שהשפיע גם הראיה שלה על החיים, להתהלך בישן, אבל עם דעות מתקדמות.

פרל בק שהתה שנים רבות בסין, ממש מילדות. כאמריקאית ראתה הכל בעיניים זרות, אבל למדה את הלך הרוחות בסין והביאה לפנינו מהמתרחש שם. הוריה המיסיונרים הביאוה לסין בתחילת המאה העשרים ושנים רבות למדה בסין ואף בארה"ב לסירוגין. האיש אותו בחרה הגב' וו, שילמד את בנה אנגלית היה כוהן-נזיר זר, כנראה בדמות אביה של פרל בק עצמה.

בסדר הישן החלו נובעים בקיעים. הבן הבכור התחתן והחל להביא ילדים, אצל השני הדברים הלכו פחות חלק והשלישי, שזוגתו נבחרה ע"י הגב' וו כרגיל, פרידה כבר היתה בלתי נמנעת. מרת וו הציעה לבנה לצאת למסע לראות עולם, אבל לעבר את זוגתו קודם לכן, להותיר זיכרון.

מרת וו מבינה עתה, שאולי אושרן של נשים אינו בידיעה, בקריאה ובכתיבה. אולי בורות מסויימת עדיפה. בנה השלישי, שלמד אצל הכוהן-הנזיר שפות ודברים נוספים, עיניו נפקחו. רק לעבר את אשתו וללכת לישון כבר לא היה אופציה מבחינתו. למרות זאת, בוחרת מרת וו עצמה ללמוד עוד על העולם הגדול מפי הכוהן-הנזיר הזר החכם. סתירה אחת מיני רבות שאדם צריך להתמודד אתן בחייו.

עולמן של הנשים אינו פשוט בחצר עליה עוברים שינויים נרחבים. נכון, המשפחה הזו עשירה, העשירה בעיר, אבל הנשים מפסיקות להיות מפונקות ומשועממות, בעיקר כשאינן אמות ואין להן שום תפקיד מלבד היותן רחם הנתון בגוף אישה. לא עוד קשירת רגליים, לא עוד בורות מתוך בחירה, לא עוד חיים מתוך ראיה גברית.

ואז הכל מתפרק.

נראה שלמרות שליטתה של הגברת וו בחצר, איש לא ממש מאושר. גם לא היא עצמה. פתאום היא נוכחת לדעת שבעצם רק היתה העזר כנגדו של בעלה, אפילו היא היתה לרוב רחם לבעלה, וגם כשהיא נוכחת שהתחליפים לה עצמה אינם לרוחו של בעלה והוא מצפה למשהו נוסף מעבר ליחסי מין, לשיחה, הם כבר הלכו צעד אחד רחוק ואין לחזור.

רק ארוע פתאומי, קשה ומטלטל מהווה מפנה בעולמה הפנימי של הגברת וו ולמפנה במחשבותיה ומעשיה. פתאום היא מבינה שלא אהבה היתה זו שהחזיקה אותה ואת אדון הבית יותר משני עשורים יחדיו, עניין פוקח עיניים בחברה מסורתית כמו החברה הסינית, הניצבת עתה בפני משברים ושינויים נרחבים.

ואז נבנה סדר חדש.

הגברת וו הבינה את מי היא אוהבת באמת, פתאום למעשה כולם מבינים את מי הם אוהבים באמת, כי אהבה ירדה על הסדר הישן, סדר שבו חוקים נוקשים, לא בהכרח רעים, שלטו בחייהם. אבל סדרים חדשים הגיעו, מלחמות עמדו בפתח, מכונית עמדה פתאום בחצר, מסרים חשמליים עברו באוויר במהירות. ואהבה.

יום ראשון, 24 בינואר 2021

מדינת היהודים/ת. הרצל - המלצה חמה


 

הגרסה של הספר שבידי היא אחת ישנה מאוד, הודפסה בפלסטיין, לא יודע היכן זה, בתל-אביב, לכבוד 50 שנות הופעת הספר בווינה ובלייפציג, ב-1896.

הרצְל היה אז בן 36. מה הביא את ד"ר הרצל, עיתונאי, משפטן, סופר, מחזאי ומדינאי יהודי, ודי מהר גם עורכו של העיתון "נויה פרייה פרסה", להכין הצעה שכזו, להקים מדינה יהודית? אלה היו ימי טרום הקונגרס הציוני הראשון וזמן קצר לפני כן כיסה את פרשת דרייפוס כעיתונאי, פרשה שהדהדה באירופה.

מדינת היהודים, שתחילתו נאום ואחר כך קונטרס, היה התוכנית של הרצל לשכנע הן את היהודים והן כל מי שיכול היה לסייע, למצוא פתרון הולם לבעיה היהודית, לתת מקום ישוב לעם המפוזר ברוב קצווי תבל. ממש שיבת ציון 2.0.

מדהים לגלות כבר מההקדמה לספרון, שאין הבט שהרצל לא חשב עליו. האנטישמיות היא כמובן הבסיס, אבל היה משום מה צריך קודם כל לשכנע את היהודים עצמם שיש בסיס להצעה להקים מדינה ליהודים. הרצל היה צריך תמיכה בינלאומית, אבל סבור שמסע של אלף מילין מתחיל מהיהודי האחד, אחד בכל כפר, בכל רחוב, בכל עיר, המחליט לעשות מעשה, לארוז מיטלטליו ולהתחיל את המסע. היעד עוד לא היה ברור, אבל את המסע יש להתחיל לפחות במחשבה. בפחות מילים: היהודים יטרנספרו את עצמם.

המשורר הלאומי החדש שלמה ארצי כבר שר על זה:

יש לי אישה, זאת אמא שלך

ניסע, ניסע, אולי נגיע עד מחר,

אם לא נאט, לא נביט, לא נשים לב לפרטים,

לא נגיע לארץ חדשה

לא נגיע, נגיע, נגיע לארץ חדשה.

אחד ההיבטים החשובים בחזונו של הרצל, היה פינוי אירופה, בעיקר אירופה, מיושביה היהודים, פינו מקומות העבודה שלהם עבור המקומיים ועקב כך נטרול האנטישמיות במקום ובכלל.

הרצל סבור כי הראשונים שצריכים להגר לאותה מדינת יהודים הם דווקא פשוטי העם והעניים בבחינת שיפור מצבם החומרי. את העשירים, היושבים בבתי פאר ורגילים לסביבה מפנקת חומרית ורוחנית, יהיה קשה לשכנע לעזוב הכל ולהגר. הבורגנים והעשירים יסכימו להגיע לישוב מן המוכן ועם תנאים הולמים, ויחזקו ישוב יהיה אשר יהיה ויהודי.

 אז החלה ההתלבטות היכן יקום המפעל הלאומי המכונה מדינת היהודים. האם תהיה זו ארץ ישראל, שכל יהודי נרעד למשמע שמה, או שמא תהיה זו ארגנטינה, ארץ רחבת ידיים ודלת אוכלוסין, שהברון הירש החל בדיוק לרכוש בה אדמות? כך או כך, הרצל חשב להקים אגודה יהודית וחברה יהודית. האגודה תתכנן תכניות עבור המדינה היהודית העתידית והחברה תוציאן לפועל, הן במכירת נכסי היהודים בגולה והן בקניית נכסים במדינת היעד היהודית ובניית הבתים, סלילת הכבישים ומסילות הברזל וכל מה שמסביב. הרי במקום בו יש מסילות, אנשים באים להתיישב סביב וליד המסילות. הכל בדרכי נועם ואהבת האדם.

הרצל יורד לפרטים כאלה במדינתו העתידית, שאין הדעת סובלת אי-קיום מדינה שכזו. אפילו המראה החיצוני של מדינה כזו חשוב לו, אסתטיקה מעל הכל. מאה דגמי בתים יוצעו לכל מתיישב מהפשוט הבנוי מעץ, חלילה לא צריף מט לנפול, ועד אחוזה נאה לעשיר, כאחוזה אותה הותיר מאחור בגולה.

בית נאה וכלים נאים חשובים, אבל גם עבודה המותירה זמן ליהנות מהם, לא יותר משבע שעות עבודה ביום, לא יותר משלוש וחצי שעות מאומצות ואז הפסקה וחזרה לעבודה. נדמה שהרצל רצה מהפיכה בכל הבט של מדינה חדשה ומתיישבים חדשים, ואולי, רק אולי, דגם לגויים אותם עזבנו מאחור. אם כבר אז כבר. הרי כבר עתה היהודים עולים על הגויים בכל הבט, שהרי עם חרוץ זה, שגם במדינתו החדשה יהיה חרוץ וייצור סביבה שפתיים יישקו.

נדמה כי הרצל ראה במדינת היהודים כחברת הזנק לשם הגשמת החלום הציוני. סכום עצום צריך יהיה בו, כמיליארד. מהיכן? מיהודים עשירים, למשל, שירצו לעשות משהו למען עמם (הירש, רוטשילד, מונטיפיורי), מיהודים אמידים סתם, מבנקים נוצריים, שירצו בחברה (היהודית) מניות וכך ירוויחו מן הסתם מיהודים מוכשרים בכח, במדינה משלהם ולא בתוך המון נוצרי מוסת ואנטישמי. וכן, צריך גם חוקה עם חוקים מודרניים ומתקדמים. ולא, הרצל לא מתלהב, ממש לא מתלהב, מדמוקרטיה. הוא סבור שלעם הזה דמוקרטיה לא מתאימה. מין רפובליקה מונרכית כן. העם הזה צריך מפקד. כן המפקד.

ומה בעניין דת ומדינה? כאן סבור הרצל שזו מדינה היהודים, שהדת מאחדת אותם, לא מדינת היהדות. לטעמו, אין ליהדות נגיעה לשלטון. הוא אפילו סבור שיש לכבד בן כל עם זר, בדיוק כמו שבמקומות אלה ואחרים כיבדו את היהודים.

ודגל? לבן, כדף חדש, ועליו שבעה כוכבי זהב המזכירים שבע שעות עבודה ביום. הרצל לא מחסיר שום פרט בסטארט-אפ שלו.

125 שנה לאחר הפרסום (עכשיו 2021) אפשר כבר לבחון את החזון. המדינה באמת קמה בארץ ישראל והפכה למדינת ישראל, כמעין נס מודרני, מדינה למודת מלחמות ועם למוד השמדות. מחזון האסתטיקה והבתים היפים למדו בעיקר נסיכויות המפרץ, אבל כאן נמצא לו עם גאה, קשה וקצת מטורף, וגם חובב מגבות.

לפעמים נדמה, שהקמנו מדינה כדי שהגויים שפרעו בנו, לא יפריעו לנו לאכול אחד את השני בשקט.

מי שרוצה לקרוא על יהודי אחד, שהציונות בערה בעצמותיו, קם ועשה מעשה, יתכבד ויקרא את תמול שלשום של עגנון.

יום שלישי, 19 בינואר 2021

בארץ עתיקה/אמיטב גוש - המלצה


 

לספרו זה של גוש הגעתי במקרה, ספר עיון העוסק באחד בן יִג'וּ, כשאמיטב גוש הצעיר נתקל בשמו בלימודיו אוקספורד. גוש, אנתרופולוג וסופר, ניחן בכתיבה טבעית, כזו הזורמת ממנו לכאורה ללא מאמץ.

תחילת הספר והמשכו דווקא עוסקים בד"ר גוש הצעיר, יליד הודו, המתיישב במצרים בחלק הכפרי שלה, ומשם הוא מביא את רשמיו המשעשעים לרוב על תושבי המקום, שאינם שונים מהודו הכפרית ברובה, וזאת בשנות השמונים של המאה העשרים. גוש מתקבל בלבביות ובהערכה ע"י המצרים, צעירים ומבוגרים כאחד, הנדהמים לא פעם משריפת הגופות בהודו, מדתם שאינה מונותאיסטית ומאי קיום מילה.

בן יִג'וּ היה סוחר שנדד מצפון אפריקה להודו, אז מהלך ארוך ומסוכן, בטח כסוחר המעביר סחורה. כאנתרופולוג חקר גוש תעודות שנמצאו בקהיר והתפזרו על פני לנינגרד דאז, סנקט פטרבורג, אוקספורד, קיימברידג' וניו-יורק.

הסיפור עצמו עוסק בהיסטוריה ואנתרופולוגיה, אבל זורם כאמור בצורה טבעית על הדמיון והשוני בין מצרים להודו. דף רודף דף.

ואם לרגע נדמה לכם שמדובר באיזשהו מסמך היסטורי או דבר דומה, אתם טועים. גוש נודד בין מצרים להודו, לארה"ב, מגיע שוב ושוב לביקור באותם כפרים ואצל אותן משפחות, לומד בינתיים על בן יִג'וּ, 850 שנים אחורה, על העובר על אותו סוחר יהודי עשיר, כיבושה של צפון אפריקה (איפריקיה) והפגיעה במשפחתו של בן יִג'וּ. אלא שהמידע מועט וקטוע והלימוד קשה, גם בגלל בעיות שפה.

מצד שני, אלה שנות השמונים לקראת התשעים של המאה העשרים, גוש שב ומבקר באותם כפרים בהם גר, רואה את ההתפתחות שחלה בהם, צעירים שהכיר והתפתחו או מתו מסיבות שונות. מלחמת אירן-עירק היטיבה באופן פרדוקסלי עם הצעירים המצריים באשר אלה עברו לעירק ותפסו את משרות צעירי עירק, שהפכו בינתיים ללוחמים.

גוש הגיע למצרים בעיקר להשלים את התואר השלישי שלו ובין תושבי הכפרים נקרא דוקטור והתחבב עליהם כשהסתובב בכפרים, צילם בשדות וכתב הערות. בתחילה חששו שהוא מהשלטונות, אבל עד מהרה למדו לאהוב אותו והוא אותם, למרות ההסתייגות משריפת הגופות בהודו, מחוסר מילה ומחוסר אל מרכזי. גוש התפעל מהרגלי התפילה המוסלמיים, ההתרכזות במסגד, אבל שמר על עצמאותו.

בשורה התחתונה זהו גוש הצנוע, "אמיטב" שכולם נהנים לצעוק אליו כשהוא חוזר לביקור במצרים. ספר מקסים.

יום חמישי, 14 בינואר 2021

הזר/אלבר קאמי - המלצה רפה


 

אלבר קאמי, פרט להיותו סופר, הוא גם הוגה דעות ומכאן שכל יצירותיו נקראות כאילו בא להביע הגותו בצורה כזו או אחרת.

הזר הוא סיפורו של מרסו, פקיד מכס באלז'יר, שכל חייו מבקש להדגיש ששום דבר לא חשוב והכל חסר משמעות. הוא פשוט חי את החיים עצמם ודי בזאת. קאמי אכן הצליח להציג חיים כפשוטם, וככל שנטרח לא נצליח למצוא משמעויות נסתרות. אין פשוט כחיים עצמם.

מרסו שב מקבורת אמו, קבורה בה לא בכה ולא הראה שום הלך רוח של צער. משחזר לעיר יצא לבלות עם מארי חברתו, נענה להצעת הנישואין שלה כלאחר יד, יצא לבלות עם חבריו, כשאחד מהם הסתכסך עם כמה ערבים ואז ירה בערבי אחד יריה אחת ולאחר השתהות מה, עוד ארבע יריות. רצח זה מביא עליו את מותו בעריפת ראשו כשהמושבעים נחושים באשמתו.

תלי תלים של פרשנויות הוצעו. ז'אן פול סארטר, ידידו הקרוב של קאמי, לפני שהפכו צהובים זה לזה, הציע את תורתו האקזיסטנציאליסטית להתנהגותו של מרסו. אני לא מומחה לתורה זו, או כל תורה פילוסופית אחרת לצורך העניין, אבל הסבר מעולם הפסיכולוגיה יתאים הרבה יותר. מרסו לוקה בהפרעת אישיות סכיזואידית. מהי הפרעה זו? הפרעה זו מאופיינת בחוסר עניין ביחסים חברתיים (בעיקר ביחסי קרבה אינטימיים), נטייה לסגנון חיים מתבודד וקור רגשי. זה מרסו. בקבורת אמו לא בכה, להצעת הנישואין הסכים כאחר יד, הירי בערבי, ארבעה כדורים נוספים לאחר הראשון הממית, היו אך מקריים וחסרי הסבר. לקראת הוצאתו להורג, התפרץ כלפי הכומר וטען בלהט לחוסר אמונה באל.

לאור הסבר פסיכולוגי זה, ההילה סביב הסיפור קצת מתעמעמת. זהו סיפורו המפורסם של קאמי, תהילת עולם חבקה בו, תוארי דוקטור נקבצו סביב פירושים לנובלה רזה ותמוהה זו, והעולם כמנהגו נוהג, בעיקר העולם שלא קרא את קאמי, לא נחשף להסברים תמוהים ולא נאלץ לגרד בפדחתו לשווא.

בספר הצנום נוספה מסה בשם השיבה לטִיפָּזָה, ממנה ניתן להתעלם, כמו גם ההסבר המאוד תמוה של אילנה המרמן ל"הזר". אם הזר לא היה מובן, המרמן רק סיבכה הכל. הסבר פסיכולוגי יניח את דעת הקוראים.

בכל מקום מזכירים, גם כאן אצל המרמן, את "המיתוס של סיזיפוס", שיצא כמה חושדים לאחר מכן כהסבר העומד מאחורי הזר. שיהיה בריא - עד כמה שבר-מינן יכול להיות בריא - קאמי, המסביר בספר מאוחר ספר מוקדם שלו.

תקראו. תשפטו.

יום רביעי, 13 בינואר 2021

אשפת מלחמה/הא ג'ין - המלצה


 

הא ג'ין הוא היום פרופסור לספרות אנגלית ומלמד בארה"ב. הוא נולד בסין ב-1956. בספר שלפנינו הוא מספר לנו בגוף ראשון מפיו של קצין צעיר בדוי, שהכשרתו היתה בזמן עליית הקומוניסטים בסין. הוא נשלח כ"מתנדב" ב-1951 עם עוד רבים להשתתף במלחמת קוריאה, לסייע לצפון קוריאה לעמוד מול האויב האמריקאי ומול דרום קוריאה. שבועיים ניתנו להם להגיע ברגל מרחק של 640 ק"מ למנצ'וריה ומשם להתחיל בסיוע כששליש מהחיילים כבר לא היו מסוגלים ללכת, רוב האספקה חסרה וחדשה מתקשה להגיע. כך הוא מתחיל את תפקידו כאשפת מלחמה.

על ספרו זה הוא היה מועמד לפרס פוליצר וזכה בפרס פן פוקנר.

עד מהרה מתגלה שנחישות מלחמתית אינה קיימת כשהיא נתקלת בעגלת מצרכים ריקה מאמל"ח ומוצרי מזון ומתקפלת. הצבא הסיני היה פרימיטיבי, לא מאורגן כמו הקוריאני ובטח לא כאויב הנורא, האמריקאים. יו יואן, המספר, הופך לשבוי מלחמה וזו הפעם הראשונה בו מוטחת בפרצופו ממש האמירה שהוא רק אשפת מלחמה.

עתה מתחילה המלחמה על החזרה הביתה, עניין לא פשוט לשום שבוי מלחמה ובטח לא כשאותו שבוי מלחמה עומד בפני הבחירה הלא קלה, חזור הביתה והודע קבל עם ועדה כי קומוניסט אתה (אפילו שאתה לא ממש) ואמור לכולם כי העובדה שסייעת לאב וודסוורת במחנה השבויים לתרגם מהברית החדשה לסינית היתה רק תרגיל באנגלית וכי אינך דתי, עניין מוקצה אצל הקומוניסטים. לא פעם נאמר לו, שהקומוניסטים נוהגים יפה יותר באויביהם מאשר בבני עמם. מה האפשרות השנייה, לומר כי אינך רוצה לחזור לסין, לעזוב לעולמים את ארוסתך ואמך הזקנה ולא לראותן שנית? בחירה לא קלה, כשעניין אי-החזרה מוביל לטיוואן ולחופש. כאן נכנס לתמונה העניין של צ'יאנג קאי שק, המנהגי הלאומני של סין, שברח לטאיוואן והותיר את סין לקומוניסטים. השבויים שבחרו לעזוב לטאיוואן הביכו מאוד את סין הקומוניסטית. האמריקאים עושים ככל שביכולתם להחליש את העניין הקומוניסטי, שמבחינתם זה ייהרג ובל יעבור.

יואן בוחר כמובן לחזור לסין. באוהל החוזרים נמצאים רק אחוזים בודדים מהשבויים, כמה מאות חיילים, רובם פגומי מלחמה בצורה כזו או אחרת, והפעם זה עולה במוחו שלו העובדה שהם אשפת מלחמה.

יואן בחור עני, שבשום צורה לא יכול היה להגיע לכלום. רק אקדמיה צבאית חינמית סייעה לו לצאת ולחלץ עצמו ממצב עגום. והנה מלחמה ועוד מלחמה בה הוא רק "מתנודב". ברגע שנשבה הוא הצהיר שהוא פקיד פשוט. ברגע שמילט כמה משפטים באנגלית מפיו, שוב לא האמינו שאינו קצין. מה שלא עשה, הכל לכאורה פעל לרעתו. אפילו כשסייע לרופאה אמריקאית, שאמנם חייתה כמה שנים בסין, אבל לא כתבה סינית, לכתוב כמה משפטים פשוטים בקליגרפיה סינית מסורתית, שוב נחשד בסיוע לאמריקאים. אותה רופאה פשוט הצילה את רגלו המרוסקת והוא אך היה אסיר תודה, תרתי משמע.

לחזור לסין, מבחינתו, היה לחזור למולדת, לשפה, למשפחה. בינו לבין עצמו, הודה כי השתלטות הקומוניזם בסין הביאה לרוח חדשה: השחיתות נעלמה, הפשע פחת, סדר חדש נוצר. מה יכול להיות רע?

בינתיים מועברים אלה המבקשים לחזור לסין לאי גֶ'ג'וּ בדרום קוריאה, זאת לאחר שחטפו את גנרל קלי, מפקד מחנה השבויים. המטרה, להקל על תנאי שביים.

ההעברה נעשתה ללא קשר לחטיפה, כנראה בדרך הביתה. תנאי השבי טובים יותר, למרות זאת, דם נשפך שוב ושוב מהתגרות הדדית.

יואן מתקשה לראות את הטעם בשפיכות הדמים ההדדית הזו, שאינה מקדמת שום עניין לשום צד. האמריקאים נוקטים במדיניות הפרד ומשול, השבויים מצדם נואשים ומוכנים לכל, גם משעמום ומהשתוקקות למנהיגות.

בסופו של דבר חזר לסין, הקים משפחה והמשיך חייו כמורה בתיכון.

הכתיבה של יואן יפה ופשוטה מאוד. הוא רואה במלחמה בעיקר בזבוז: בראש ובראשונה מוות מיותר, אידיאולוגיות באות והולכות, שעל קידוש שמן נופלים חללים, זמן של שבי, שיכול להיות מנוצל טוב יותר, נכות מיותרת לצמיתות. יואן החל כחייל משום שלמד באקדמיה צבאית בהיותו עני, המשיך כמתורגמן וקצין בהיותו דובר אנגלית. רוב האנשים סביבו היו בורים, לא ידעו קרוא וכתוב אפילו.

מסמך אנטי מלחמתי חריף ומרתק.

עטיפת הספר יפה מאין כמותה וממחישה בדיוק את הכתוב בספר.