הא ג'ין הוא היום פרופסור לספרות אנגלית ומלמד בארה"ב. הוא נולד בסין ב-1956. בספר שלפנינו הוא מספר לנו בגוף ראשון מפיו של קצין צעיר בדוי, שהכשרתו היתה בזמן עליית הקומוניסטים בסין. הוא נשלח כ"מתנדב" ב-1951 עם עוד רבים להשתתף במלחמת קוריאה, לסייע לצפון קוריאה לעמוד מול האויב האמריקאי ומול דרום קוריאה. שבועיים ניתנו להם להגיע ברגל מרחק של 640 ק"מ למנצ'וריה ומשם להתחיל בסיוע כששליש מהחיילים כבר לא היו מסוגלים ללכת, רוב האספקה חסרה וחדשה מתקשה להגיע. כך הוא מתחיל את תפקידו כאשפת מלחמה.
על ספרו זה הוא היה מועמד לפרס פוליצר וזכה בפרס פן פוקנר.
עד מהרה מתגלה שנחישות מלחמתית אינה קיימת כשהיא נתקלת בעגלת מצרכים ריקה מאמל"ח ומוצרי מזון ומתקפלת. הצבא הסיני היה פרימיטיבי, לא מאורגן כמו הקוריאני ובטח לא כאויב הנורא, האמריקאים. יו יואן, המספר, הופך לשבוי מלחמה וזו הפעם הראשונה בו מוטחת בפרצופו ממש האמירה שהוא רק אשפת מלחמה.
עתה מתחילה המלחמה על החזרה הביתה, עניין לא פשוט לשום שבוי מלחמה ובטח לא כשאותו שבוי מלחמה עומד בפני הבחירה הלא קלה, חזור הביתה והודע קבל עם ועדה כי קומוניסט אתה (אפילו שאתה לא ממש) ואמור לכולם כי העובדה שסייעת לאב וודסוורת במחנה השבויים לתרגם מהברית החדשה לסינית היתה רק תרגיל באנגלית וכי אינך דתי, עניין מוקצה אצל הקומוניסטים. לא פעם נאמר לו, שהקומוניסטים נוהגים יפה יותר באויביהם מאשר בבני עמם. מה האפשרות השנייה, לומר כי אינך רוצה לחזור לסין, לעזוב לעולמים את ארוסתך ואמך הזקנה ולא לראותן שנית? בחירה לא קלה, כשעניין אי-החזרה מוביל לטיוואן ולחופש. כאן נכנס לתמונה העניין של צ'יאנג קאי שק, המנהגי הלאומני של סין, שברח לטאיוואן והותיר את סין לקומוניסטים. השבויים שבחרו לעזוב לטאיוואן הביכו מאוד את סין הקומוניסטית. האמריקאים עושים ככל שביכולתם להחליש את העניין הקומוניסטי, שמבחינתם זה ייהרג ובל יעבור.
יואן בוחר כמובן לחזור לסין. באוהל החוזרים נמצאים רק אחוזים בודדים מהשבויים, כמה מאות חיילים, רובם פגומי מלחמה בצורה כזו או אחרת, והפעם זה עולה במוחו שלו העובדה שהם אשפת מלחמה.
יואן בחור עני, שבשום צורה לא יכול היה להגיע לכלום. רק אקדמיה צבאית חינמית סייעה לו לצאת ולחלץ עצמו ממצב עגום. והנה מלחמה ועוד מלחמה בה הוא רק "מתנודב". ברגע שנשבה הוא הצהיר שהוא פקיד פשוט. ברגע שמילט כמה משפטים באנגלית מפיו, שוב לא האמינו שאינו קצין. מה שלא עשה, הכל לכאורה פעל לרעתו. אפילו כשסייע לרופאה אמריקאית, שאמנם חייתה כמה שנים בסין, אבל לא כתבה סינית, לכתוב כמה משפטים פשוטים בקליגרפיה סינית מסורתית, שוב נחשד בסיוע לאמריקאים. אותה רופאה פשוט הצילה את רגלו המרוסקת והוא אך היה אסיר תודה, תרתי משמע.
לחזור לסין, מבחינתו, היה לחזור למולדת, לשפה, למשפחה. בינו לבין עצמו, הודה כי השתלטות הקומוניזם בסין הביאה לרוח חדשה: השחיתות נעלמה, הפשע פחת, סדר חדש נוצר. מה יכול להיות רע?
בינתיים מועברים אלה המבקשים לחזור לסין לאי גֶ'ג'וּ בדרום קוריאה, זאת לאחר שחטפו את גנרל קלי, מפקד מחנה השבויים. המטרה, להקל על תנאי שביים.
ההעברה נעשתה ללא קשר לחטיפה, כנראה בדרך הביתה. תנאי השבי טובים יותר, למרות זאת, דם נשפך שוב ושוב מהתגרות הדדית.
יואן מתקשה לראות את הטעם בשפיכות הדמים ההדדית הזו, שאינה מקדמת שום עניין לשום צד. האמריקאים נוקטים במדיניות הפרד ומשול, השבויים מצדם נואשים ומוכנים לכל, גם משעמום ומהשתוקקות למנהיגות.
בסופו של דבר חזר לסין, הקים משפחה והמשיך חייו כמורה בתיכון.
הכתיבה של יואן יפה ופשוטה מאוד. הוא רואה במלחמה בעיקר בזבוז: בראש ובראשונה מוות מיותר, אידיאולוגיות באות והולכות, שעל קידוש שמן נופלים חללים, זמן של שבי, שיכול להיות מנוצל טוב יותר, נכות מיותרת לצמיתות. יואן החל כחייל משום שלמד באקדמיה צבאית בהיותו עני, המשיך כמתורגמן וקצין בהיותו דובר אנגלית. רוב האנשים סביבו היו בורים, לא ידעו קרוא וכתוב אפילו.
מסמך אנטי מלחמתי חריף ומרתק.
עטיפת הספר יפה מאין כמותה וממחישה בדיוק את הכתוב בספר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה