מסך המוות/אגאטה כריסטי - המלצה

מסך המוות אינו הספר הראשון שאני קורא משל כריסטי, אבל אף ספר לא הותיר את רישומו מהעבר הרחוק. איזה רושם מותיר זה? זהו הספר האחרון בו מככב הבלש הנודע הרקיל פוארו. את הסיפור האחרון הזה אנו קוראים, כרגיל, משותפו לחקירות הקפטן הייסטינגס.

לפני שאספר מה בספר, אומר רק שהקריאה כרגיל בספרים בריטיים, על הנימוס הנודע, ההתנהגות המוקפדת והתמציתיות מהווים עונג לא קטן. גודלו של הספר כנובלה.

ולעניין. הפעם לפנינו רצח שטרם התבצע. זו הפעם השניה שנפגשים כאלה ואחרים בבית ההארחה הכפרי סטיילס, בית הארחה שכבר התבצע בו פעם רצח. הפעם, אם כן, טרם התבצע רצח ופוארו הזקן והעומד למות מנהל את החקירה בטרם רצח והוא משתף פחות מתמיד את עוזרו ומנחם אותו שבשל מגבלות גופו ותנועותיו, הייסטינגס הנאמן ישמש אוזניים ועיניים. הפרטים לא חשובים, טוען פוארו, והם רק יבלבלו את ראייתו ושמיעתו.

רצח אמנם מתבצע, אבל לא רק מוות אחד. וכך, באחרית הדבר התעלומה נפרשת לפנינו. לא ברורים המניעים, לא ברור הזמן ופוארו קמצן במסירת מידע. מעניין.

האם הספר עומד במבחן הזמן? אם אתם נהנים מהזמן הנוכחי, חיים בשלום עם הכאוס בכל תחום אפשרי בחיינו, אז אחת מהשתיים: כן תתענגו, כי כבר אין דברים כאלה. לא תתענגו, כי הקצב אחר, השפה אחרת ורגע, צריך לענות להודעת ווטסאפ.

המשפט/פרנץ קפקא - המלצה

פרנץ קפקא הוא בן זמנם של סטפן צוויג ופרנץ ורפל. בעוד אלה כותבים בלשון מודרנית ונטולת מליצות, קפקא מסתמך בכבדות על הכתיבה הדוסטויבסקית וזה, בלשון המעטה, לגנותו. הכתיבה שלו מליצית לגמרי, מעוטרת עד בלי די, עטופה בשכבות כבדות של נימוסים מזרח אירופאיים וטרחנית להפליא. האם למרות כל אלה צץ ועולה מבין השורות סיפור עטור תהילה, קפקאי שכזה? הסיפור אכן קפקאי, אבל מי שמצפה לראות כיצד התהילה הקפקאית באה לידי ביטוי ומיצוי, מוכן לעבור שבעה מדורי שעמום, לטחון חצץ בסיוע האדיב של אחד ישורון קשת, המתרגם ב-1977 באילו נכתבו הדברים ב-1827, והם בכלל נכתבו ב-1920, נכונה לו הפתעה כשקפקא עצמו לא כותב כך בשפת המקור ובעברית בוחר לו המתרגם לסבך ללא צורך, בהוצאה הראשונה של שוקן.

ומהו הסיפור הלא סביר והלא מעניין הנפרש לפני הקורא? ההתחלה דווקא מבטיחה: יום אחד מגיעים שני אנשים אל הפנסיון בו מתגורר יוסף ק., מודיעים לו שמתנהל נגדו משפט וכי הוא אסור. אסור זה אחד שנאסר לאחר שנגזר דינו. אולי עצור? מתברר שגם וגם, אבל אין הם נוגעים בו ואף המחשבה החולפת בראשו לברוח מתבררת כמיותרת. ועכשיו לפרטים. יוסף ק. הוא אישיות בכירה בבנק מקומי. אדם, שלפחות עפ"י עדותו עצמו, נקי מכל רבב. מה, אם כן, רוצים ממנו? או, את זה אין אנו יודעים ובהמשך מתברר שזה גם לא מעניין. מה שכן, מתפתח כאן סיפור, הדומה לסיפורים רוסיים רבים, של היחיד כנגד השלטון וכנגד מנגנוני השלטון. מה עוללו אותם מנגנונים לק.? מתברר שדבר לא. זה כמובן לא מונע ממנו לחשוב שאם המנגנונים רוצים למצוא משהו נגד אדם כלשהו הם ימצאו, שהם מושחתים ולוקחים שלמונים על ימין ועל שמאל. למרות מחשבות אלה, ק. לא בוחל ביצירת קשר עם אחת המצויה בבית המשפט, ממנה הוא רוצה לברר דברים. בין לבין, האישיות הבכירה ק. מתברר כטרחן לא קטן, אחד שהייתם דווקא רוצים להתרחק מאישיותו העלוקתית, החלקלקה והבטוחה בעצמה עד גועל.

עד אמצע הספר הגיבור ק. עדיין לא אסור, מגיע לחקירותיו ויוצא מהן כאילו כלום, לא יודע דבר על החשדות נגדו ולא סובל כהוא זה ממצבו. חוסר הסבירות של הסיפור לא ממש מושכים להמשיך לקרוא.

בהמשך בוחר ק. לפטר את פרקליטו, בתחושה שזה לא עושה די למענו. תוך כדי ניסיון לומר לפרקליט כי הוא מפוטר, שומע ק. סיפור של אחד מלקוחותיו של אותו פרקליט, כי משפטו של הלז נמשך כבר חמש שנים ועדיין לא הוגש כתב אישום. הפרק הזה לא הגיע לכדי סיום כתיבה ואין יודעים מה עלה בגורל הקשר בין ק. לפרקליטו.

אבל למה לטרוח להמשיך ולתאר את העלילה אם העניין מובן? קפקא חי וכתב תחת שלטון לא שקוף יחסית ולא דמוקרטי כלל. השלטונות עשו כרצונם באזרחים, אם רצו. קפקא מתאר עולם בו די רק לרמוז כי אדם מסוים נחשד בעניין מסוים. מכאן העניינים מתגלגלים מעצמם. החשוד אינו יכול כמובן לברר במה הוא נחשד, כדי לקדם עניינים יש צורך בשלמונים. מצד שני, לא צריך למהר כלל וכלל מפני שהגשת כתב האישום, המשפט, גזר הדין והמאסר אינם ממש נחוצים כדי להרוס את חייו של אזרח מן השורה ואלה אכן נהרסים. ההרס אינו מתרחש בן-לילה ולכן הוא הרסני יותר. החשוד אינו מורחק מן החברה ולמרות ההערכה לה הוא זוכה בתפקידו הבכיר, זה כלל לא בא לעזרתו. אט אט מתרחקים ממנו, עניינו נסחב, עצביו נמרטים וכל אלה גרועים ובלתי נסבלים.

הסוף לא ממש ברור ואין אחד מוחלט. ברור שספר מהסוג הזה לא מניחים באמצע רק בגלל שהוא בלתי נסבל בתחילתו ואף בהמשכו. האם בסיום הקריאה מגיעים לידי סיפוק, הבנה, תובנה? מעט מדי וחבל הרבה. הפוטנציאל האדיר קיים: הספר אפל כדבעי, החומרים האנושיים קיימים ובכל זאת יש תחושה של החמצה. יתכן ואין זה ספר מתאים להתחיל איתו את קפקא. מצד שני, זה גם לא ממש אחד שיגרום לסיום הרומן איתו. צריך לבדוק ספרים אחרים ולטעום מכתביו שהביאו אותו לידי תהילה.

עד שיצא עשן לבן/רוברט האריס - המלצה רפה

רוברט האריס יודע לכתוב, אבל לא יודע לספר סיפור. הסיפור הפעם הוא על מותו של אפיפיור ובחירתו מחדש של אחד מ-117 הקרדינלים המכהנים ברחבי העולם לאפיפיור חדש.

לאחר האספותם של 117 הקרדינלים הרשומים בוותיקן, מתברר שיש אחד שמונה לקרדינל בסוד ע"י האפיפיור שזה אך מת. אם כן, 118 קרדינלים ישנם, וזה החדש מכהן בבגדד, מכל המקומות בעולם. הקרדינלים נאספים בוותיקן בתנאים מחמירים ביותר, סגורים מהעולם בכל מובן אפשרי: אוכלים וישנים שם, מנותקים מכל המתרחש בחוץ ואינם יכולים להוציא מידע החוצה. רק הצבעות ושתי אפשרויות: עשן שחור בארובה – אין הכרעה, עשן לבן – יש אפיפיור חדש.

ההצבעה אינה הצבעה אחת ויחידה. על-מנת להגיע לתוצאה חוקית, על הנבחר להשיג שני שליש מהבוחרים. במקרה שלנו מדובר בשבעים ותשעה קולות ומעלה. את ההצבעה מנהל הנשיא לומלי, מועמד בעצמו לאפיפיורות. הוא מקבל במהלך ההצבעות מידע הפוסל קרדינל זה או אחר מלהבחר ועליו לנווט בחכמה את הפסילות בלי שיחשדו כי הוא עצמו חפץ באפיפיורות. בתחילה אין הוא חפץ בה כלל, אבל כשההצבעות מתקדמות, ואין אחת אבסולוטית, ושמו עולה בכמות המצביעים עבורו, פתאום ריח השררה ערב לחכו. עד להפתעה הסופית.

מה אנחנו מקבלים במהלך הספר? אין ספק שהאריס קיבל תדרוך מעמיק בהלכות ההצבעה, סייר במקום וראה הכל במו עיניו, בלי שראה הצבעה של ממש. זה בלתי אפשרי. מה כן? ספר העוסק ברכילות ארכיטקטונית, הדרת נשים מוחלטת כמעט, להג אינסופי, שאינו ממש מקדם את הסיפור וניסיון ליצור מתח בסיוע הזול של "אללהו אכבר" ונחשו מה בא בעקבותיו. מי כמונו יודע.

האם לקרוא? כן, אם:

1.      אם אתם חובבי האריס מושבעים (ולמה שתהיו)

2.      אתם סקרנים לדעת מה קורה בקונקלווה, שזה תהליך הבחירה (סיבה סבירה)

3.      אתם קוראים גם את התווית של האקמול (כי זה טקסט)

לא, אם:

1.      אתם מודעים לכך שהאריס אינו כותב ספרים טובים

2.      יש לכם ספרים טובים יותר בהמתנה

3.      רכילות דתית מכם והלאה

4.      הסיסטינית היא קפלה ונועדה לתיירות בלבד.

5.      אתם יודעים שעדיף לקרוא את קצין ומרגל המרהיב שלו.

לשיקולכם. הספר סביר בלבד.

שהיד/דני בר - המלצה

דני בר, איש השב"כ לשעבר, אין איש המתאים ממנו לתאר כיצד מופעלת רשת סוכנים המסייעים לעבודת השב"כ בבואו ללכוד מפגעים פוטנציאליים במקום מגוריהם ובינות לאוכלוסיה עויינת.

הזמן הוא, כנראה, זמן שלטונו של אהוד ברק. הזמן בו נעשה ניסיון בקפמ דיוויד בסיועו של קלינטון ליצור שיחות שלום עם ערפאת. עצרת גדולה מתוכננת בכיכר רבין, הכיכר שאך לפני שנים אחדות אירחה איש שלום אחר, יצחק רבין, כיכר ממנה לא יצא בשלום. ההכנות לעצרת השלום ולפיצוץ הצפוי בעצרת, מילולית ממש, מהווים רקע לסיפור עוצר נשימה, בעבודתם של אנשי השב"כ והסוכנים שהם מפעילים, על-מת לעצור את שני המפגעים שאותרו מלבצע התאבדות שבעקבותיה ייגרם מוות המוני ופציעה של מאות.

אבל הסיפור הוא סיפור של הפעלת סוכנים ערביים למען ישראל, כאלה הרואים כיצד ניסיונות להביא שיחות שלום נתקלים בגלי איבה מצד הערבים ושוב חוזר לו ריטואל המעצרים, השנאה, הרתיעה וחוסר האימון. אלא שהספר אינו פוליטי, יותר ספר של האנשים, של מעשיהם, רגשותיהם ורצונם לפעמים לקצת שקט, בטחון ואף אהבה.

זהו ספר ביכורים של דני בר. יש בו כמובן חסרונות המאפיינים ספרי ביכורים, חסרונות אותם ניתן היה להעלים בעריכה קפדנית יותר. לעיתים, ממש באותה פסקה, כמה נושאים נדחקים יחדיו וצריך לעצור ולחשוב במי מדובר ועל מה, מה שקוטע את רצף הקריאה. אבל חוץ מזה, בר רקח סיפור קצבי, ללא שומנים מיותרים וללא פתרונות קלים. סיפור בעידן נטול סמארטפונים וטכנולוגיה עילית, שיכולים לקצר עניינים, שגם כך הראו עד כמה אנשים חכמים בנקודות מפתח יכולים לתרום לשינוי ולביטחון. ספר מעניין ושווה קריאה.

ידיעה על חטיפה/גבריאל גרסיה מארקס - המלצה חמה

"ההרסני והאכזרי מכל התופעות החמורות הרבות שעשו שמות במדינה היה הטרור של סוחרי הסמים. עד מערכת הבחירות של 1990 נרצחו ארבעה מועמדים לנשיאות... החריבה בהתפוצצות אפוקליפטית משאית עמוסה שתי טונות של חומרי נפץ את הבניין הענקי של המשרד לבטחון פנים, הרגה שבעים בני-אדם, פצעה שבע מאות ועשרים... באותה שנה עצמה (1989) התפוצצה פצצה במטוס נוסעים... וגרמה למותם של מאה ושבעה בני-אדם... ב-27 בפברואר 1980, השתלטו שישה-עשר לוחמי עילית של אם-19* על שגרירות הרפובליקה הדומיניקנית... במשך שישים ואחד יום היו כמעט כל אנשי הסגל הדיפלומטי שכיהנו באותה עת בקולומביה, ובהם שגרירי ארצות הברית, ישראל והווטיקן, מוחזקים בשגרירות כבני ערובה." (ע"מ 150-153)

"שנים אחדות קודם לכן היו סוחרי הסמים באפנה, בזכות ההילה הדמיונית שהקיפה אותם. הם נהנו מחסינות מוחלטת, אפילו מיוקרה עממית מסוימת בזכות פעולות הצדקה שעשו ברבעים שגדלו בהם כילדי שוליים." (עמ' 206)

במשך שנים ארוכות, ובמיוחד בעשורים השבעים, השמונים ותחילת התשעים, של המה ה-20, סבלה קולומביה מטרור קטלני מצד סוחרי הסמים. ארה"ב סבלה מאוד מייצור הסמים הקולומביאני. סוחרי הסמים הרוויחו הון, התחזקו, הקימו צבאות סביבם והיו בלתי חדירים. הממשל האמריקאי דרש את הסגרתם והסכם הסגרה כזו אכן נחתם ועורר את זעמם של סוחרי הסמים מהחשש להסגרה לארה"ב. חטיפה של עשרה מקורבים לשלטון ולתקשורת ב-1990, הביאה לכתיבת הספר ע"י מארקס. בספר דחוס, שאין בו רגע דל, מתוארות החטיפות, מצבה של קולומביה השרויה בטרור חמור, הניסיונות לשחרר את החטופים, השינויים בחוק שדרשו החוטפים, ובראשם הארכי פושע, פאבלו אסקובר הנודע. אסקובר דרש ביטול ההסגרה, כלא פרטי שימנע את הפגיעה בו ובטחון למשפחתו ולמקורביו. כדי לקצר סיפור ארוך הוא קיבל הכל. האם כך זה נגמר עבורו?

ב-328 עמודים (כולל פתיחת הבהרה מאות אילנה המרמן המתרגמת) מפורטים, מובאת תמונה שלא תיאמן של מדינה שהמוות בה לא מבחין בין טובים ורעים, הרעים אינם תמיד רעים והטובים אינם תמיד דורשי טוב ועושי טוב. מארקס הביא לפנינו את כל הצדדים, חודשים של המצאות תחת ידי חוטפים רעולי פנים, אי ידיעה האם משתחררים, מתי ואם בכלל יצאו מזה בחיים.

לנו נדמה לפעמים שאנו מצויים תחת טרור תמידי ולוחץ. קולומביה, נדמה לאחר קריאת ספר זה, שברה כל שיא אפשרי: אלפי הרוגים, פיצוצים אדירים, אישים פוליטיים נהרגים שוב ושוב, ארה"ב לוחצת על הסגרה והטרור מסלים שוב ושוב למרות סיוע כספי של ארה"ב לממשל הקולומביאני וצבאי של בריטניה. מארקס, בכתיבה עיתונאית משובחת, מביא סיפור של מדינה ללא מנוח. כשקוראים, נעשים חסרי מנוחה.

*אם-19 היתה תנועת גרילה, שעל אף עיסוקה בסמים, נתנה ידה גם בפוליטיקה