ידיעה על חטיפה/גבריאל גרסיה מארקס - המלצה חמה

"ההרסני והאכזרי מכל התופעות החמורות הרבות שעשו שמות במדינה היה הטרור של סוחרי הסמים. עד מערכת הבחירות של 1990 נרצחו ארבעה מועמדים לנשיאות... החריבה בהתפוצצות אפוקליפטית משאית עמוסה שתי טונות של חומרי נפץ את הבניין הענקי של המשרד לבטחון פנים, הרגה שבעים בני-אדם, פצעה שבע מאות ועשרים... באותה שנה עצמה (1989) התפוצצה פצצה במטוס נוסעים... וגרמה למותם של מאה ושבעה בני-אדם... ב-27 בפברואר 1980, השתלטו שישה-עשר לוחמי עילית של אם-19* על שגרירות הרפובליקה הדומיניקנית... במשך שישים ואחד יום היו כמעט כל אנשי הסגל הדיפלומטי שכיהנו באותה עת בקולומביה, ובהם שגרירי ארצות הברית, ישראל והווטיקן, מוחזקים בשגרירות כבני ערובה." (ע"מ 150-153)

"שנים אחדות קודם לכן היו סוחרי הסמים באפנה, בזכות ההילה הדמיונית שהקיפה אותם. הם נהנו מחסינות מוחלטת, אפילו מיוקרה עממית מסוימת בזכות פעולות הצדקה שעשו ברבעים שגדלו בהם כילדי שוליים." (עמ' 206)

במשך שנים ארוכות, ובמיוחד בעשורים השבעים, השמונים ותחילת התשעים, של המה ה-20, סבלה קולומביה מטרור קטלני מצד סוחרי הסמים. ארה"ב סבלה מאוד מייצור הסמים הקולומביאני. סוחרי הסמים הרוויחו הון, התחזקו, הקימו צבאות סביבם והיו בלתי חדירים. הממשל האמריקאי דרש את הסגרתם והסכם הסגרה כזו אכן נחתם ועורר את זעמם של סוחרי הסמים מהחשש להסגרה לארה"ב. חטיפה של עשרה מקורבים לשלטון ולתקשורת ב-1990, הביאה לכתיבת הספר ע"י מארקס. בספר דחוס, שאין בו רגע דל, מתוארות החטיפות, מצבה של קולומביה השרויה בטרור חמור, הניסיונות לשחרר את החטופים, השינויים בחוק שדרשו החוטפים, ובראשם הארכי פושע, פאבלו אסקובר הנודע. אסקובר דרש ביטול ההסגרה, כלא פרטי שימנע את הפגיעה בו ובטחון למשפחתו ולמקורביו. כדי לקצר סיפור ארוך הוא קיבל הכל. האם כך זה נגמר עבורו?

ב-328 עמודים (כולל פתיחת הבהרה מאות אילנה המרמן המתרגמת) מפורטים, מובאת תמונה שלא תיאמן של מדינה שהמוות בה לא מבחין בין טובים ורעים, הרעים אינם תמיד רעים והטובים אינם תמיד דורשי טוב ועושי טוב. מארקס הביא לפנינו את כל הצדדים, חודשים של המצאות תחת ידי חוטפים רעולי פנים, אי ידיעה האם משתחררים, מתי ואם בכלל יצאו מזה בחיים.

לנו נדמה לפעמים שאנו מצויים תחת טרור תמידי ולוחץ. קולומביה, נדמה לאחר קריאת ספר זה, שברה כל שיא אפשרי: אלפי הרוגים, פיצוצים אדירים, אישים פוליטיים נהרגים שוב ושוב, ארה"ב לוחצת על הסגרה והטרור מסלים שוב ושוב למרות סיוע כספי של ארה"ב לממשל הקולומביאני וצבאי של בריטניה. מארקס, בכתיבה עיתונאית משובחת, מביא סיפור של מדינה ללא מנוח. כשקוראים, נעשים חסרי מנוחה.

*אם-19 היתה תנועת גרילה, שעל אף עיסוקה בסמים, נתנה ידה גם בפוליטיקה

שנים-עשר סיפורים נודדים/גבריאל גרסיה מארקס - המלצה רפה

מארקס מבהיר בפתיח לא קצר, מדוע כמות כזו של סיפורים, כרבע ממה שצבר, היכן מיקם אותם ועוד פרטים כדי למקם את הקורא. האם זה הופך אותם למיוחדים במינם?

מארקס יודע לכתוב היטב. אין שומן מיותר וככל כותב מיומן של ספרים מלאים, גם סיפוריו הקצרים כתובים היטב, אבל ככל כותב מיומן אחר, הוא שב ומוכיח כי מי שמיומן בכתיבת ספרים באורך מלא, אין הדבר מבטיח את איכות הסיפורים הקצרים. לרוב מדובר בכך שאין ממש פאנץ' ליין והקורא נותר כשחצי תאוותו בידו כפול מספר הסיפורים הקצרים כמעט.

באחד הסיפורים שני ילדים קטנים בכיתות א' ו-ג' מבקשים מאביהם סירה. הם גרים במדריד, מקום סחוף רוחות וחם, נטול נהר או ים. אבל את בקשתם הם מקבלים לאחר שהוכרזו מצטייני השכבה. בסופו של דבר הסירה הועלתה בקושי לקומה החמישית ואף זכתה לשוט... הנזק היה רב.

בסיפור אחר צעירה נתקעת ברכבה השכור ובעידן נטול סלולארים היא לא מצליחה להודיע לבעלה שתאחר והוא צריך לצאת להופעה כקוסם לבד, ללא אשתו העוזרת לצדו. אוטובוס עוצר לידה ולוקח אותה למקום בו מצוי טלפון, אך לטלפן היא לא זוכה, ולא רק לטלפן. המקום הוא בית משוגעים ולכל אחד בקשות משונות. לאחר שבועות בעלה מצליח לארגן ביקור, ביקור שגם ממנו היא לא נחלצת מבית המשוגעים.

וכך הלאה.

הסיפורים מלאי חן, נטולי סוף משכנע ואינם נראים כתרגילי כתיבה כמו סיפורים קצרים רבים מאת סופרים נודעים למעט, טדאאאם... צוויג. צוויג בהחלט משכנע בקצרים ובארוכים.

זיכרונות מהזונות העצובות שלי/גבריאל גרסיה מארקס - המלצה רפה

מה יותר טבעי לבן תשעים, החוגג יום הולדת בבדידותו, מלבקש לבלות בחברת זונה? בתור אחד שנחשף למין בבית בושת בגיל 13 ומאז זו היתה צורת השימוש הטבעית שלו בסקס, הרי פנייה לבית הבושת הרגיל שלו היה עניין של הרמת טלפון ובקשה. משנאמר לו שבתולה כפי שביקש יכולה להיות רק צעירה במיוחד, הוא שאל אם יצטרך להחליף לה חיתול.

היא בת 14, היתה התשובה שהתעכבה רק מעט לנוכח לקוח מוערך ומפורסם כל כך, ובארצות מתקדמות במיוחד זה היה נחשב לפדופיליה. אבל אנחנו רומנטיים היום ומעט סלחנים. הוא הרי בן 90, בקולומביה הלוהטת, מתלבש יפה למרות החום, מגיע למי שנקבעה לשמח אותו ביום הולדתו רק כדי לגלות שהיא נרדמה מזמן אחרי שהותשה בעבודתה במפעל בגדים כלשהו.

סקס לא היה שם, לא כזה ולא אחר. לילה אחר לילה הוא מגיע, משפר את תנאי החדר, קונה מאוורר חדש ומביא עגילים, ולילה אחר לילה היא ישנה עירומה, שדיה רק מנצים וערוותה מכילה שערה או שתיים. רק שיש פה יותר ארוטיקה מסקס, יותר רומנטיקה ממגע ממשי. הוא מקפיד לעזוב עם עליית השחר וממשיך לכתוב בעיתונו, הפעם אלה מכתבי אהבה בטור חדש, ההופכים עד מהרה לפופולריים במיוחד ולאהובים במיוחד. ויום אחד קורה אסון, לא למיודענו, למישהו מפורסם אחר והחבילה מתפרקת.

ומה בסוף? בסוף הוא בן תשעים ואחת.

הספר מתחיל מקסים ונגמר, כמו רוב ספרי אמריקה הלטינית בשטח ובשפה, בלהג חסר כיוון. 109 עמודים זה ספר קצר מדי בשביל לקטול. לקריאה של כמה שעות והנה ספר צלו"י (צריך לסמן וי) נוסף עבר מול פנינו ופניו הלאה.

כרוניקה של מוות ידוע מראש/גבריאל גרסיה מארקס - לא חובה

140 עמודים קטנים ובאריזת הקרטון המיוחדת של עם עובד מקפלים בתוכם סיפור משעמם להפליא. סנטיאגו נסאר עומד במרכז הסיפור, אם כי הוא פסיבי למדי בו. המקום הוא עיירה קטנה בקולומביה, שם נמצאים ערב רב של עדות מתורכים עד ערבים.

סנטיאגו נסאר "מואשם" ע"י אנחלה ויקאריו כאילו הוא זה שחולל אותה. ולמה זה עקרוני? זה עקרוני משום שכלה אמורה להגיע לנישואיה בבתוליה. החתן הוא עשיר והוא מגיע כמו מתוך סרט בהליכה בוטחת ואיטית, שם עינו על אנחלה ומבטיח לעצמו מראש שזו תהיה כלתו אפילו זו באה ממשפחה עניה ובלתי נחשבת.

מרגע שנודע לחתן, ביארדו סאן רומאן שמו, שכלתו אינה בתולה, הוא משיב אותה למשפחתה עוד בערב הנישואים. העיירה היא עיירה קטנה, הבושה היא בושה גדולה. מי שיוצא להלחם את בתוליה האבודים של אנחלה, אחרי ששאלו מי האשם ונאמר שזה סנטיאגו נסאר, הרבה תקווה לא נשארה לו. האחים התאומים בני ה-24 פדרו ופאבלו ויקאריו יוצאים לציד. הם מארגנים סכיני שחיטת חזירים, מודיעים לכל מי שרוצה לדעת וגם למי שלא רוצה על המעשה העתידי המתוכנן ומכאן מתגלגל סיפור של כרוניקה של מוות ידוע מראש.

יש כאלה שלא מאמינים לדברי האחים, יש כאלה המאמינים ואין בידם להושיע, יש המאמינים ומנסים לסייע לסנטיאגו נסאר. עובדה שהוא נרצח ואז מארקס מתחיל לחזור על עצמו בצורה בלתי נסבלת כשבכל פעם נוסף פרט קטן להעצים את המתח והשעמום מועצם. לכאורה, סיפור עסיסי על מקום בו כולם מכירים את כולם, האלימות לכאורה מיותרת, מי שהיה אמור למנוע את הרצח לא עשה די, אף הנרצח לא האמין שזה גורלו ואולי הרגיש לא אשם.

אני מבין את הקוראים שניסו למצוא הרים בין הצללים. אלא שהכל מפורש שם, לא מעניין, לא מתפתח ולא מסתכם לשום מסקנה. את מאה שנים של בדידות ואהבה בימי כולרה אהבתי מאוד. הסיפור הזה היה מבחינתי גם מיותר וגם מאכזב.

מאה שנים של בדידות/גבריאל גרסיה מארקס - המלצה חמה

הספר הוא כמו אגדה. אגדה של ספר.

המקום הוא מקונדו, ישוב זעיר, ההופך לכפר ועיירה, ונוסד ע"י משפ' בואנדיה, אורסולה ואאורליאנו בואנדיה. מכפר קטן בשום מקום, ליד נחל צר שטוב לטבילה, באקלים טרופי מאובק, חם ומעיק, היישוב הלך וגדל, רבעיו הלכו והתגוונו, משפחת בואנדיה אף היא גדלה וכמובן השפעתה.

ההשפעה פשטה והתרחבה מעבר ליישוב וכוחו של ראש שבט בואנדיה הפך את תוארו לקולונל אאורליאנו בואנדיה. אבל עזבו שמות, באשר אלה הולכים וחוזרים על עצמם ולרגע צריך לעצור מהקריאה ולחשוב במי מדובר, אם זה אכן מה שרוצים לעשות. אם בוחרים להקשיב לאגדה, לראות כיצד דברים מתפתחים בפלא כתיבתו של גארסיה מארקס, העונג רב. ובאגדה כמו באגדה, הדברים לא תמיד מציאותיים, אבל טוב שישנם.

לא רק בני המקום ערים לקסם השורה על המקום. גם חברת הבננות מוירג'ינה, ארה"ב, ערה לפוטנציאל וזו שותלת דונמים רבים מה שמביא לשגשוג של המקום, שגשוג כלכלי ומדיני. מסילת רכבת חדשה מביאה זרים למקום, אבל גם סחורות מכל העולם. כל אלה מקדמים את מקונדו ולבסוף מביאים עליה את חורבנה, כשהמקומיים נלחמים נגד חברת הבננות הנצלנית.

הירידה לפרטים עושה עוול לספר. השמות רבים, וחסרי חשיבות כמעט, רק אם המשפחה אורסולה "מתעקשת" להמשיך לחיות ולנהל את המשפחה, גם כשהיא כבר עיוורת. רק במותה מוצאים אוצר הקבור במקום שאיש לא חשב ששם יהיה. האוצר מסמל שיבה לפאר המקום, רק לא לאורך זמן.

שני שליש מהספר קסומים, השליש האחרון קצת איטי, אבל עשרת העמודים האחרונים מסכמים את הכל ונקראים בעצב, עצב על שקיעתה של משפחה, שקיעת משפחה רבת השפעה, שמקונדו נוסדה עמה ושקעה עמה.

יופי של ספר.

ורק פניה לעם עובד: עותקים רבים מהספר כבר מצויים בידי הקוראים, אבל אין הצדקה שספר שתורגם בצורה נהדרת כל כך, יסבול משגיאות הגהה רבות כל כך. וכן, אמונות הן לעד טפלות ולא תפלות.