140 עמודים קטנים ובאריזת הקרטון המיוחדת של עם עובד מקפלים בתוכם
סיפור משעמם להפליא. סנטיאגו נסאר עומד במרכז הסיפור, אם כי הוא פסיבי למדי בו. המקום
הוא עיירה קטנה בקולומביה, שם נמצאים ערב רב של עדות מתורכים עד ערבים.
סנטיאגו נסאר "מואשם" ע"י אנחלה ויקאריו
כאילו הוא זה שחולל אותה. ולמה זה עקרוני? זה עקרוני משום שכלה אמורה להגיע לנישואיה
בבתוליה. החתן הוא עשיר והוא מגיע כמו מתוך סרט בהליכה בוטחת ואיטית, שם עינו על
אנחלה ומבטיח לעצמו מראש שזו תהיה כלתו אפילו זו באה ממשפחה עניה ובלתי נחשבת.
מרגע שנודע לחתן, ביארדו סאן רומאן שמו, שכלתו אינה בתולה,
הוא משיב אותה למשפחתה עוד בערב הנישואים. העיירה היא עיירה קטנה, הבושה היא בושה
גדולה. מי שיוצא להלחם את בתוליה האבודים של אנחלה, אחרי ששאלו מי האשם ונאמר שזה סנטיאגו
נסאר, הרבה תקווה לא נשארה לו. האחים התאומים בני ה-24 פדרו ופאבלו ויקאריו יוצאים
לציד. הם מארגנים סכיני שחיטת חזירים, מודיעים לכל מי שרוצה לדעת וגם למי שלא רוצה
על המעשה העתידי המתוכנן ומכאן מתגלגל סיפור של כרוניקה של מוות ידוע מראש.
יש כאלה שלא מאמינים לדברי האחים, יש כאלה המאמינים ואין
בידם להושיע, יש המאמינים ומנסים לסייע לסנטיאגו נסאר. עובדה שהוא נרצח ואז מארקס
מתחיל לחזור על עצמו בצורה בלתי נסבלת כשבכל פעם נוסף פרט קטן להעצים את המתח
והשעמום מועצם. לכאורה, סיפור עסיסי על מקום בו כולם מכירים את כולם, האלימות
לכאורה מיותרת, מי שהיה אמור למנוע את הרצח לא עשה די, אף הנרצח לא האמין שזה
גורלו ואולי הרגיש לא אשם.
אני מבין את הקוראים שניסו למצוא הרים בין הצללים. אלא שהכל
מפורש שם, לא מעניין, לא מתפתח ולא מסתכם לשום מסקנה. את מאה שנים של בדידות ואהבה
בימי כולרה אהבתי מאוד. הסיפור הזה היה מבחינתי גם מיותר וגם מאכזב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה