שמונה דקות לוקח לאור השמש להגיע מהשמש לכדור הארץ בשל המרחק הרב. האם לעובדה זו יש חשיבות בסיפור? אפס.
תארו לעצמכם קימה בבוקר ואין חלב. לא שאין חלב במקרר. אין יותר חלב בשום מקום. נרגזים אתם הולכים ומדליקים טלוויזיה בתקווה לקבל דיווח הנוגע לחלב ואין חדשות, לא בטלוויזיה, לא ברדיו ולא באינטרנט. הרגלים שליוו אתכם שנים, אולי כל חייכם, פתאום נלקחו מכם, כמו אור השמש שכבה פתאום בספר שמונה דקות.
שמונה פרקים לספר, כל פרק מסופר ממקום אחר על פני כדור הארץ, מדמות אחת או יותר שאיכשהו החשכה הנראית, כי אור שמש אין, מטריד את כולם בדרך זו או אחרת, והחידה הזו קשה מכולם.
ניכר שאור שהם המחבר בחור אינטליגנטי. הוא ראה ושמע וקרא וחשב, בסוף הפך כשרון כתיבה לסיפור. האם יש בזה די? כן ולא, בעיקר לא. כשרון הכתיבה טבעי לשהם לגמרי. הטקסט רץ, המחשבות דוהרות. הלא שבכן הוא שהידע הרב וריצת הטקסט אין בהם כדי למלא סיפור, האמור להיות מעט יותר בשרי, ומה שנראה לשהם דיו ומותיר לקורא למלא את החללים, יש בזה מחשבה מוטעית. זה לא חידון, לא הקראת הוראות בין טייסי חלל מיומנים, שלעיתים יעמדו להם דקות ושניות למלא משימות שהקראת הוראות ארוכה תחטיא את המטרה.
לפעמים בקריאה יש עונג מעבר לרעיונות ושהם מחטיא כאן שוב. הוא אכן חומק מהמניירה המעצבנת של הכותבים הישראליים להיות מקורי עד בלי די, אבל נופל לפח יקוש משל עצמו: להשתמש במניירות ידועות אחרות כמו החתול של שרדניגר, שפתאום הופיע ומיאו, ולאן עפות הציפורים בכפור, משל היה הולדן קולפילד החושב בקול רם. ומה למדנו מפי החמור?
בסוף הגענו אל הנקודה הישראלית, הנקודה הגורלית והקובעת. כולם באו לראות זריחה במצדה, בהופעה של דיוויד ברוזה. ונחשו מה? כפראפראזה, השמש גם כאן הבריזה.
האם אור רצה בסך הכל לכתוב על חושך?
