שני יומנים 1973/ג'קי חוגי - להתרחק

 

כתבה בסוכן תרבות שבכאן 11, זו הנוגעת לספר שנכתב על יומנים שנכתבו במהלך מלחמת יום כיפור, הציתו את דמיוני.

מדובר בשני יומנים שנכתבו במקביל, האחד ע"י עודד ירון הישראלי, חייל מילואים, ואחד סייד, ללא שם משפחה, שנכתב כמקבילו המצרי, בלי שאיש יידע כמובן על השני.

וכך יצא לדרך ספר שכולו קוריוז, קוריוז מעניין בעל ערך ספרותי אפסי ממש, כשהכתבה ששודרה בסוכן תרבות מעניינת עשרות מונים מהספר עצמו ומשלימה את הספר, שאחרת אין טעם להתקרב אליו.

עודד ירון, הלוחם מן הצד הישראלי, הגיע ליומן בכך שפשוט קיבל אותו מחייל אחר, שעסק בחיפוש בבגדיהם של נופלים מצרים. היומן מהצד השני, המצרי, הוא של בחור כבן 25, בוגר תואר ראשון, הכותב ברמה גבוהה ומוסיף קריקטורות להדגמה. מן הצד שלנו, עודד ירון עצמו מנהל יומן דומה, נטול ציורים, אבל מתאר את המלחמה בדומה לסייד.

הספר שלפני מביא אך מעט ממה שכתבו השניים ואני נחשף לכמעט שום כלום מהכתוב הלא ממש מעניין. החיפוש אחר סייד, שירון לקח על עצמו את מלאכת הקודש להשיב היומן לכותבו או למשפחתו, מתואר בספר, ומלאכת הבילוש הזו ממשיכה את הקוריוז הזה ולא מעבה אותו לכדי יצירה ממשית הקרויה ספר.

אם תסתקרנו ותרצו לראות את הכתבה בסוכן תרבות, הקישו כאן.

בסופו של דבר, לו היה זה ספר עבה יותר מ-130 העמודים שהספר הנוכחי מכיל, מביא יותר משני היומנים, מעמת ממש יומן מול יומן, יתכן והקורא היה יוצא נשכר יותר. איך שזה מובא עתה, האכזבה עצומה.

באומגרטנר/פול אוסטר - המלצה

 

למה אני אוהב לקרוא את אוסטר? למה אתם בכלל שואלים שאלה מוזרה כזו? הרי זה כמו לבוא הביתה, למקום שבו אני רואה אנשים וחפצים שאני מכיר ומוקיר, להיכנס לנעלי בית נוחות ולגשת את מקומות שנוח לי בהם ונעים.

הספר הזה הוא באמת לא מפסגותיו של אוסטר, אבל חוזר אל הדברים שאני כל כך אוהב אצלו. הראשון שבהם הוא הכניסה המידית לסיפור ללא התפלפלויות, והשני שבהם אלה סיפורי הביניים החינניים המובאים בספר, מובדלים היטב במבנה שלהם. זה אוסטר ופתאום כשאני כותב לכם את הדברים האלה צצה לה ההכרה שבכלל הייתי אמור להתחיל ולספר למה קניתי בכלל את הספר הזה. הרי את  4321 לא קראתי, ידעתי שאינו מהטובים שלו, אני יודע שאוסטר כנראה מעבר לשיאו, אבל הוא מהאהובים עלי. אני כנראה שוב מתחמק מהאמת. האמת היא שאני כואב ומצר על הידיעה על מחלתו, על העובדה שזה אולי ספרו האחרון, אחת מהנאות החיים הקטנות שתמיד חיכו לי מעבר לפינה. אצלנו הרי נהוג לומר שגדלתי עליו.

הייתי רוצה לומר לו בפניה פרטית, שחלומו על איזה פרס קטן מיותר לגמרי. את אהבתי קיבל ואני חותם על ספריו הטובים, על הטכניקה שלו, על היותו בין הסופרים המרכזיים שמילאו את שעות הקריאה הרבות שלי.

מיד עם הוודע דבר מחלתו, עולם הספרות נדלק באחת, וראוי שכך אם בעולם אידיאלי אנו חיים, ומיד יצא בדברי אהבה ושבח. בעולם האידיאלי הזה זה למעלה  מפרס.

עכשיו אני מגיע לספר.

אנחנו פוגשים את באומגרטנר כשהוא בן שבעים פלוס מינוס והוא נופל בירידה למרתף ביתו כשהוא מוביל את נד, הבחור מחברת חשמל, לרשום את המונה במרתף. המדרגות רעועות והמנורה נשרפה. זניח.

באומגרטנר מספר על ארבעה עשורים של אהבה לאנה אשתו המבריקה, המשוררת, המתרגמת, העורכת. הוא והיא גרו בפרינסטון. יום אחד בא גל ענק ואכזרי ושבר את גבה של אנה בבילוי בחוף הים ועשור הסתובב באומגרטנר ללא אישה עד כניסתה של אידית המוכשרת. כשפתאום כך, כשבאומגרטנר רוצה להציע לה נישואין, היא עוברת לקליפורניה ללמד שם.

אבל באומגרטנר מרוצה מאוד מחייו הוא, חיים שצצו מבריחת הוריו מאירופה שונאת היהודים, כבר הוא עצמו הספיק לבקר בכפר בו סבו הסתובב באירופה ללא מטרה ברורה בביקור זה. רק לראות.

אני מספר לכם כל זאת ונראה כאילו אלה ספויילרים, נוחו לכם בשלום. הספר כולו אור, כאילו לא אך לפני שניה עברנו קורונה, כאילו אין צער מלחמות בעולם, כאילו אין פיגועי טרור, כאילו רק להושיט יד ולגעת בשמים הכחולים, ביופיו של העולם, לאהוב, ללמוד, להעשיר את הנפש באהבה, במוזיקה, באוכל, בחברה.

אוסטר יודע איך לכתוב על זה, לעשות לנו טוב גם כשספריו אינם תמיד מלאי אור.

ולסיכום הספר אין כמו אַ מענטש טראַכט און גאָט לאַכט. המשפט הזה אומר הכל ומי שלא מהעדה הנכונה ולא מבין מה אמרתי, באסה לו.

להתראות שם למעלה/פייר למטר - המלצה רפה

 

הספר מוגדר כספר מתח (והוא ממש לא) וכספר מתח הוא הראשון שזכה בפרס הגונקור הצרפתי היוקרתי, מה שלא ממש אומר כלום, לגבי, על הספר. אז לא מתח וכן פרס, מה בסוף? שלומי טוב, נחמד ששאלתם. אה, אתם מתכוונים לספר? ממש לא משהו.

לספר ניחוח של מכובדות והוא מתקשה לספק את הסחורה. כל הזמן כאילו לואי דה פינס, הבדחן הבלתי נלאה, כאילו מציץ מאחורי הכריכה וזה לא ממש מוסיף. מוריד, אפילו.

המלחמה העולמית הגדולה פוגשת אותנו בקרב הסום המפורסם. לא יודעים מהו קרב זה? הידיעה לא תוסיף דבר, אבל המלחמה הסתיימה וממש בסיום הנפגע העיקרי הוא אדואר, שגדל בבית עשיר, ידע פינוק ושפע כל חייו. ממש בסיום הוא מציל חייל אחר, אלבר, שהופל לבור ע"י המפקד שלהם אנרי ונקבר בהתמוטטות קרקע. אלא שרגע לפני ההצלה מהתמוטטות הקרקע, רסיס של פגז תולש את לסתו של אדואר, מותיר אותו נכה לשארית חייו. כן, אלבר ניצל מקבורתו הזמנית וכתודה על הצלה זו, חייו נקשרים בחיי מצילו אדואר, הדואג להעבירו לפריז להשתלת לסת. אדואר משום מה מתנגד להשתלה ונותר חסר יכולת דיבור ובעל מראה דוחה.

לעומת זאת, סגן אנרי עולה לדרגת קפטן, מתחתן עם מי שיתברר כאביו של אדואר הפצוע, אך מוכרז כמת. אדואר הבן לא יידע על החתונה, אלבר דווקא כן ויתחמק ממגע ככל הניתן עם המשפחה.

אבל מה שמתרחש אחר כך נוגע איכשהו להגדרת הספר כספר מתח. אנרי, הקצין היודע לדאוג לעצמו היטב, כך נראה, יוזם קבורה "מכובדת" לאלפי חללי צרפת, מקום אליו יוכלו להגיע המשפחות להתאבל וידעו כי שם קבור יקירם. למשפחה זה כמובן טוב, לממשלה זה עולה כסף. האחראי בממשלה על הקורה הוא שר, חבר קרוב של חמו של אנרי, וכך יד רוחצת יד. הקבורה כמובן לא קבורה, בתי הקברות הם בדיחה אחת גדולה של שחיתות.

מנגד וממש במקרה, אלבר המציל ואדואר הנכה גרים יחדיו כדלפונים. אדואר, אמן בנשמתו, הוגה רעיון לאחר שצייר מונומנטים של הנצחה, כאלה הניתנים לרכישה ע"י המשפחות האבלות. הציורים רבים, קטלוג מוכן ויחד עם אלבר הם יוצרים מזימה. הקטלוג יישלח לישובים רבים, יוצג לקהל ומי שירצה מין מונומנט הנצחה ליקירו, ישלח כסף, לפחות חלק כדמי קדימה, ויזכה למונומנט הנצחה הדור. עד מהרה נשלחים כספים רבים לתיבת הדואר של הצמד, הכסף מופקד בבנק ואלבר, כפקיד בנק לשעבר, יודע להסוות את המזימה, לאגור את הכסף המזומן ולתכנן בריחה עם חברו אדואר ביום הבסטיליה ב-14 ביולי.

בספר, המכיל מעל 450 עמודים דחוסים, העניינים זזים מהר לטוב ולרע, לטוב לטובת הצמד ורע יותר למפקדם לשעבר וחמו.

האם הספר ממש מושך לקריאה? לעיתים כן וכבר מצפים לראות מה יתפתח מהמזימה ומהסבך המשפחתי, כשאב המשפחה העשיר כלל לא יודע שבנו חי ומתכנן בריחה  עם חברו, אף לא יודע שחתנו גרם לבנו מה שגרם. הסיום, איכשהו, נחתך כרגיל מהר, אופייני מאוד לכותב לא ממש מוכשר, הממהר לסיים את סיפורו כי אחרת אין לזה קץ.

טעם לא ממש נחמד נותר בסוף, אף כי באמת היה פוטנציאל מסוים לרעיון הכללי.