אתם שומעים רובינזון קרוזו ומה עומד לנגד עיניכם? הקלאסיקה הזו בטח מהדהדת בכל סיפור של אדם שניצל איכשהו מספינה טרופה והעביר זמן מה באי בודד. וזה באמת המינימום שבמינימום.
זהו עוד סיפור על ניצחון רוח האדם במצבים לכאורה בלתי אפשריים לשרוד בהם.
רובינזון היה צעיר כשאביו ניסה לשכנעו בגיל 18 להמשיך את עסקיו, יהיו אשר יהיו. רובינזון הצעיר החליט שהוא קודם צריך דווקא להתרחק מאביו ועסקיו ולתור בעולם. כמה וכמה פעמים מאז התחרט, אבל כבר לא ניתן היה לעשות דבר.
בתחילה יצא ב-1650 למסע באניה, שהיה אז מסע עם סיכונים לא מעטים, החל במזג אוויר מטיל אימה וכלה בשודדים, לא פחות מאיימים. קרוזו התנסה בכולם עד שהגיע לברזיל, שם ישב שנים אחדות ועסק במטע כלשהו לפרנסתו וראה כי טוב, עד שיצר ההרפתקנות הוציאו שוב למסע, רק כדי למצוא עצמו בספינה בסערה נוראית, שהותירה אותו וחבריו חסרי יכולת להישאר להמשיך הלאה וכל מה שנותר כדי להנצל זה לרדת הימה בסירה, שכדי לקצר סיפור עתיר מים ואימה, הותירה ניצור אחד: רובינזון קרוזו, אי שם באי בקריביים. המקום הכי קרוב לשם זה עשרות קילומטרים במדינה בה חיים אנשים פראיים, הנוהגים לאכול את המאיימים אליהם. פשוט לשים בסיר ולחטוף שוק...
האי אליו מגיע קרוזו אינו מהקטנים מאוד, אבל לא גדול מכמה שעות מלחצות אותו מקצה לקצה ברגל. המקום חם מאוד, גשום מאוד לעיתים קרובות ומעט המזון שנותר מהספינה ההרוסה ייאשו את קרוזו בתחילה. לבד הוא מוצא את עצמו, אבל לא עובר זמן רב ויכולתו שלא להתייאש, כמו גם קריאה בכתבי הקודש ומציאת סיוע בהם, סיוע רוחני כמובן, והנה אדם המוצא עצמו עם"אחוזה", בית קיץ, מספר מערות בהן שמר מזון ואבקת שריפה שלא תירטב בגשם וכך הלאה. כך מצא גם אורז בספינה וגידל אותו, גם דגן מצא וגם אותו גידל, הירבה את שניהם וכדי להמשיך באותו קו, גם עיזים לא מבוייתות מצא, ביית ובלי טרחה רבה, הגדיל כמותן. כדי שאלה לא תברחנה, יצר ממוטות עץ גדר ואלה, המוטות, צמחו והפכו לעצים של ממש. כל מה שנגע בו הניצול היחיד הזה הפך למוצר בעזרתו ניתן היה להמשיך לחיות. לכאורה, סיפור, אלא שסיפור זה מתבסס על סיפורו של מלח שאכן ניצל כך. כל סיפור החיות, האורז הדגן, הענבים שהפכו לצימוקם, החלב, הגבינה והחמאה, כל אלה לקחו לקרוזו כחמש עשרה שנה. באותו זמן לא פצה פה לדבר, איש כמובן לא ביקר באי, רק כלב נאמן ליווה אותו ואף חתולים ומאוחר יותר גם תוכי.
והנה פתאום מבקרים, לא מהסוג הנעים, מאלה החוטפים שוק, שוקו שלו, רצוי מבושלת היטב. אבל הפראים האלה גם רצו להרוג מישהו והמישהו הזה ניצל ע"י קרוזו, רודפיו הקניבלים נהרגו או ברחו. הניצול הפך לעוזרו הנאמן של קרוזו, כונה פריידיי משום שניצל ביום שישי למניין לוח השנה של קרוזו. זה היה האדם הראשון אתו דיבר קרוזו זה עשור וחצי, בהמשך לימד אותו איכשהו אנגלית וזה שימש אותו כמשרת נאמן ומיומן להפליא.
מחשבות רבות עוברות במוחו של קרוזו כל הזמן הזה. איך לשרוד באי, איך לעמוד מול מבקרים לא רצויים, עוד לפני פריידיי וגם אחריו. זה מגיע לאבסורד כזה שכשעומדת בפני רובינזון קרוזו האפשרות לעזוב את האי, האם זה באמת רצונו. 35 שנים נמשכה שהותו שם, בסוף הוא מחליט שדי והוא עוזב אי משגשג, מותיר אחריו ניצולים אחרים מאותם פראים, חיות בית רבות ומזון רב. פניו עתה לאנגליה, שם נותרו מעטים מבני משפחתו, ללא הורים.
לעיתים מפליא לגלות עד מה וכמה ניתן לעשות למען ההשרדות האנושית ומה לעשות עוד מאז. קרוזו שרד ללא חברה אנושית עשור ומחצה, מאז המשיך לשרוד אף ללא חברה נשית. בהזדמנות מסויימת הגיע לספינה טרופה אחרת, מצא בה כסף וגילה, שלא במפתיע, עד כמה הכסף חסר ערך במצבים כאלה. סכין טובה עדיפה ובטח אבק שריפה.
ובסוף? תקראו קצת. אני לא צריך לספר לכם הכל, ויש הרבה לקרוא, אם כי רק בכ-260 עמודים מרתקים.
