הקוסם/קולם טויבין - המלצה רפה

 

125 שקלים לספר שאין לו כריכה כפולה מקופלת, אף לא כריכה קשה, כשכל ספר אחר עולה בסביבות 98 ₪, רק כי זה בהוצאת שוקן, נו. היומרה צריכה להצדיק עצמה.

מהו ספר זה? לכאורה הביוגרפיה של תומס מאן ולמעשה ביוגרפיה בדיונית עמוסת דיאלוגים, עניין לא ממש מקובל בביוגרפיות, גם לא שאין תמונה לרפואה, לא מאן ולא משפחתו מצולמים ומופיעים. ולשם מה התכנס עם עצמו קולם טויבין לכתוב בדיה זו? כי הומוסקסואל מוצהר שכמותו היה חייב דמות דומה לדבר מתוכה ובשמה. והוא מצא כזו.

טויבין בוחר בחופשיות רבה להציג את מאן כחובב בנים, אותו מאן המביט בכל עלם נאה בחופשיות רבה, בוחר לבסוף להתחתן עם קטיה, שלה אח תאום נאה בהחלט. קטיה ידעה שתומס נהנה להביט באחיה, אבל בחרה בחיי נישואים מהוגנים עם אדם מפורסם. לא שהיא סתם אחת העם.

באחת החופשות המשפחתיות של משפחות מאן, תומס והיינריך האח, שהו כולם בוונציה ושם נבטו זרעי הנובלה מוות בוונציה. באחת המשפחות הפולניות ששהו במלון היה צעיר בלבוש חליפת מלחים, יפה תואר ובלונדי, בדיוק כדמות שהופיעה במוות בוונציה. קטיה ידעה כנראה על נטיות בעלה גם בלי שנאמר על כך משהו בספריו, וכקוראת ראשונה לעתים של כתביו, הדבר כנראה בלט עוד יותר כשקראה לראשונה את הנובלה טרם פרסומה. הספר הביוגרפי הזה ממריא כהמראת בדיקת הדם של סוכרתי לאחר אכילת מאכל פחמימתי במיוחד בקטעים בהם מופיעים עלמים נאים. נראה שטויבין בחר בהחלט מושא כתיבה כלבבו.

ועכשיו אעבור לענייני דיומא, פחות חשובים (למאן ולטויבין). תומס מאן נולד למשפחה נחשבת בגרמניה, ב-1875. יועדה לו משרה חשבונאית כלשהי ואילו הוא המתעקש לכתוב ספרים, בגינם אף זכה בנובל. הוא אמנם לא גויס למלחמה העולמית הגדולה, אבל כתב עליה וכך גם היינריך, אחיו הגדול ממנו בארבע שנים. שניהם בחרו לומר את דעתם, היינריך היותר שמאלני וקומוניסטי. אלא שלמרות פרסומם, שניהם נאלצו לעזוב את גרמניה כשתומס מאן מגיע לשוויץ ובסוף לשנים אחדות גם לארה"ב, להשפיע דרך פרסומו הרב, קודם במגורים בפרינסטון ולאחר מכן בבית מהודר שבנה בקליפורניה.

אבל מחייו הנוחים בארה"ב לא נמנעו הגעגועים לאירופה. לגרמניה ההרוסה ידע שלא ישוב מיד ולכן בחר בבית המשקיף על אגם ציריך, המשקיף הן אל ההרים והן אל האגם.

לספר מזרק שמות (ניים דרופינג, בעברית) כמעט אינסופי: אלמה מאהלר, ברכט, שנברג, אישרווד, כמו גם פגישה עם רוזוולט פה ושם ועוד כמה שיסלחו לי שרק הציצו לספר ושכחתי להזכירם.

כאמור, הספר מרובה בדיאלוגים שטויבין המציא ואלה מייגעים ממש. המלהגת העיקרית אריקה, הבכורה של מאן, ופה ושם גם יתר חמשת ילדיו. מבנו הבכור קלאוס לא ממש ראה נחת ובכלל נדמה שאנשים מפורסמים מוקפים באנשים בעייתיים.

למרות הנאמר לעיל, מאן, שתרם מיכולתו למאמץ המלחמתי במלחמת העולם השניה, כתב רבות ופרסם רבות, דמותו לא מרגשת איכשהו מקולמוסו של טויבין. הספר נע על מי מנוחות לרוב עד לקטעים המובאים כמעט בכוח בענייני העלמים המרהיבים בהם נתקל מאן, בוהה מהם, ידו נוגעת בידם שניה אחת יותר מדי וטויבין חוגג. זה אולי מאן האמיתי, אבל זה לא הופך את הביוגרפיה הזו למשמעותית יותר, גם לא פחות. סבירה.

נערי ניקל/קולסון וייטהד - להתרחק

מחתרת המסילה, ספרו הקודם של וייטהד, לא הותיר רושם מיוחד. האם זה טוב ממנו? "כל פרק פוגע במטרה", כך סבור הניו יורק טיימס ואם כך, זה מצריך חשדהו וחשדהו.

אלווד קרטיס הוא נער מחונן, הגדל בשנות השישים בטלהסי שבפלורידה הגזענית. הוריו נטשו והוא נותר עם סבתו העובדת וחוסכת אגורה לאגורה למען חינוכו. אלווד לומד, עובד, נרשם לאקדמיה, מתקבל ותופס טרמפ להתחיל את לימודיו, כשלחוסר מזלו מדובר ברכב גנוב. הוא נחשד לאחד הגנבים, כך זה כשאתה בעל צבע עור לא מתאים, וזה כלל לא משנה שאתה בכלל הטרמפיסט. אחר כבוד ולאחר משפט, אלווד מובל לאקדמיית ניקל לרצות עונשו, שם נחשבים הנערים כשווי ערך לניקל פחות או יותר, פחות אם הם כהי-עור. באקדמיה הוא פוגש את טרנר, ההופך לחברו הטוב ביותר. לעובדה זו יש משמעות בסוף הספר.

התשתי אתכם עד עתה כאילו מעתה יצוצו כל ההבטחות שבכריכה האחורית. ניתן לסכם ולומר, שכל הסיפור מסופר שם, אבל בספר עצמו אין לזה כמובן זכר משום שהכריכה משמשת למקדם מכירות לאין סיפור בספר זה. לא שהסיפור רע, הוא פשוט נפקד.

ועתה לתשובה לשאלה האם הספר הזה טוב מהקודם.

הוא לא, הוא רע ממנו, ריקני, מתיש ולרוב כלל אין לכם מושג בכל פרק חדש במי מדובר ועל מה. טכניקה בזויה, במיוחד כשזה בא ממישהו חסר כישרון בסנט כמו וייטהד בעל הראש האפרורי.

ואני תוהה, היכן הסלקטורים. האם עד כדי כך יבש שוק הספרות שכבר מוכנים לפרסם הכל? האם אין טעם נרכש ומשתבח, אפילו טעם לפגם?

אולי אנחנו במצב משונה שכזה, לנוכח הספרות בת זמננו, שאולי כדאי להסתפק במה שכבר נכתב, להמשיך לפרסם ולקרוא מה שקיים? הרי מזמן לא קראתי ספר משובח חדש ואני מקפיד קלה כבחמורה בבחירתם.

ממליץ להמנע לגמרי מהספר גם אם אתם נואשים במיוחד.

דלעת מוצב אחד בלבנון/מתי פרידמן - המלצה חמה

 

בדרך כלל איני נוהג להכניס את העולם המתרחש בחוץ לתוך הסקירות שלי. כך נותרו מחוץ לסקירות שלי שנות הקורונה וגם עניינים קלי ערך יותר. עכשיו תבינו למה אני מציין כל זאת.

סקירה זו נכתבת במלאת שישה שבועת לפרוץ מלחמת חרבות הברזל, עת פרצו חיות-אדם את הגבול העזתי. מאות ואולי אלפי אנשים פרצו ליישובי עוטף עזה כדי לרצוח ולטבוח בכל מי שפגשו. הם עשו זאת בחדווה גלויה ואף טרחו לצלם. שמות רבים ניתנו לתופעה הזו. לא כאן המקום לפרט. אני מציין פרטים אלה משום שנפל לידי הספר דלעת, שמו של מוצב הסמוך לנבטיה שבדרום לבנון, במה שנקראה רצועת הביטחון. רצועת הביטחון נקבעה דה-פקטו כרצון מצדנו להגן על יישובי הצפון מהחיזבאללה של אז. המוצב הזה ב-1994 היה אחד הבולטים בגובה, בחלק היותר מזרחי של רצועת הביטחון. ברצועה זו נהרגו דרך קבע חיילים שלנו ואז קם ארגון ארבע אימהות, ששם לו למטרה להשיב בנים לגבולם משום שרצועת הביטחון אינה ממלאת את תפקידה באמת, ובמקום להגן על יישובי הצפון, חיילים נופלים לשווא. היו שהגנו על הארגון והיו רבים שראו בו ארגון שמאל מזיק. עד למקרה הבא.

כשפרצו העזתים ליישובי העוטף והחלה מלחמת חרבות הברזל, מיד היתה תחושה שאין מישהו בישראל שלא הכיר מישהו שהיה שם בין המתים, הפצועים והחטופים. זה בדיוק מה שנאמר בספר שאני מסקר כאן על המקרה הבא, הלא הוא המקרה של אסון המסוקים, בו נהרגו למעלה משבעים חיילים, כשפתאום באמת נוצרה התחושה שאין לנו מה לחפש שם ושאין מי שלא מכיר מישהו שהיה באסון הזה. השעה חמש דקות לשמונה בבוקר, אני אמור להיכנס לכיתת לומדי מחשב. על הצג בנייד האחיינית שלי. ההודעה שלה היכתה בי כמו רעם: גיל אייזן מת במסוק אתמול.

איך מתייצבים מול כיתה ללמד, להתבדח, לתת תחושה שהכל נמשך בבוקר אסוני שכזה? צמרמורת ודמעות גם עתה.

בדלעת נמצאים חיילי נח"ל. גם מתי פרידמן היה אחד מהם, הוא המספר את סיפורו של המוצב המסוכן הזה. החלק הראשון הוא של אבי אלתר, חייל חובב ספר, בחור קשוח שקבלת מרות אינה דרך חייו, אך יעשה הכל על הצד הטוב ביותר. הוא לא שרד.

המשך הספר אינו נוגע בפוליטיקה. פרקים קצרים מעבירים את הלך הרוחות במקום המסוכן והמיותר הזה, בשכונה המסוכנת בה מצויה המדינה שלנו, ולמרות שהספר המשובח הזה היה עומד בפני עצמו שנים, לקרוא בו עתה מתקבלת תחושת דז'ה וו חריפה למה שמתרחש עתה בחוץ, למקבריות המתרחשת באמצע קריאת הספר: אזעקה.

הספר הזה הזכיר לי ספר אחר, במערב אין כל חדש של צעיר אחר במלחמה נוראית ומיותרת, אריך מריה רמרק. גם שם תהה הכותב על מה ולמה נלחמים אנו הצעירים בצעירים אחרים ממול. מופת ציינתי את הספר ההוא.

מתי פרידמן עוזב את הצבא עם תום שירותו, פונה ללימודי אסלאם, מתחיל לכתוב את הספר הזה ובראשו צץ רעיון. הרי מקנדה בא ובאמתחתו דרכון משם. מדוע לא יבקר בלבנון שוב? והוא אכן עושה זאת כתייר קנדי, כולל ביקור בדלעת ובמסעדה אותה ראה לא פעם מהמוצב ביישוב ממול. הדג היה יבש, הביקור היה שווה הכל.

בקרון החתום/דן לאור - המלצה חמה

 

בקרון החתום הובל פוגל אל אושוויץ מדרנסי שמצפון לפריז.

זוהי הביוגרפיה שהוציא דן לאור למשורר והסופר, בסדר הזה, דוד פוגל. אני לא קורא שירים, אבל הספרים שכתב פוגל, חיי נישואים ורומן וינאי, היו לא פחות מפנומנליים. פוגל נולד בסטנוב שבאוקראינה, דיבר פולנית, גרמנית, צרפתית ולמרות כל אלה כתב בעברית ומאוחר יותר תרגם שירים גם ליידיש. אדם רב לשוני מוכשר, שלא עסק בשום משרה בחייו.

פוגל נולד ב-1891 ובטרם מלאו לו 53 כבר הובל ברכבת לאושוויץ וחייו באו אל קצם. פוגל עבר בחייו לא מעט. בעצמו חולה שחפת נישא לאילקה חולת שחפת קשה אף היא. חייו עם אילקה לא היו מהטובים, בלשון המעטה, ובין בית מרפא אחד לשני, הכיר את עדה נדלר אהבת חייו, לה נישא בעודו נשוי לאילקה המאושפזת באוסטריה, בביקור של שניהם בתל-אביב. עדה ודוד שקלו להשתקע בפלשתינה, אלא שפוגל, שכאמור לא עבד בחייו בשום עבודה מסודרת, למעשה, גם לא בעבודה לא מסודרת, לא מצא פה את מקומו וחזר לפריז.

בעודו מחפש בצעירותו את מקומו באוקראינה ולא מוצא, פוגל עובר לאוסטריה  והופך לחשוד לאפשרות לפגיעה במאמצי המלחמה בהיותו כביכול רוסי המצוי באוסטריה, המצויה במלחמה הגדולה. כחשוד הוא נכלא זמנית, מחפש כל חייו מקום לגור בו, קרנות שיתמכו בו כמשורר המפרסם גם בישראל וגם בכל מדינה בה הוא נמצא, ומוצא קשרים בעיקר יהודיים. לאחר המלחמה הגדולה הוא מנסה מזלו בפלשתינה, כאמור, מוצעת לו משרת מורה, אבל הוא לא רואה עצמו נכבל למקום עבודה קבוע. איש כלבבי.

באין משרה במדינה הנאבקת על דמותה בשנות העשרים של המאה העשרים, פוגל שב לצרפת, נושא את עדה, שכלל לא ברור אם זו ידעה שהוא כבר נשוי. בחלוף העתים נולדת תמרה הבת, נמסרת לפנסיון לגידול באשר עדה עוברת לגור בבית מרפא לחולי שחפת. פוגל נותר בפריז לכתוב שירה ואת ספרו הבלתי גמור, רומן וינאי.

אט אט מצטברים ענני מלחמה על אירופה, שוב נכלא פוגל כחשוד והפעם כאוסטרי לשעבר בצרפת, כשהוא נטול אף אזרחות צרפתית, שהיתה יכולה להגן עליו. זהו פוגל, שלא עבד מימיו, שלא התגרש בעודו נישא בשנית, שלא דאג לשום אזרחות שיכולה היתה להצילו, שחיפש תמיד היכן לגור וקרן שתתמוך בו בכמה פרנקים/שטרלינגים. אם זה יישמע כביקורת עליו, הרי בעולם אידאלי, אדם מוכשר כמו פוגל בשירה ופרוזה היה מקבל תמיכה לכל חייו וחי כנישא באדם. אנחנו לא בעולם כזה ובספק אם נהיה.

 

התאבדות/אדואר לווה - המלצה חמה

 

ההתאבדות הוא סוג של ספר גימיק. מהו ספר גימיק? ספר שכזה הוא גלנקיל, מותחן כבשים.

היכן הגימיק בספר הזה? אדואר לווה כתב ספר בו הוא מדבר אל חבר ילדות שהתאבד בגוף שני. אלא שזה הוא שהתאבד והוא מדבר אל עצמו. בחיים, כשמסר למו"ל שלו את הטקסט הזה, לווה התאבד באמת. זו המסגרת ועכשיו לסיפור המרתק.

102 עמודים יש בסה"כ בספר הצנום הזה, רובו ככולו מונולוג בו פונה המתאבד אל עצמו בגוף שני, כאמור, וזה מונולוג נטול הפסקות ומרתק. שליפה מהזיכרון: התאבדותך חתמה את חייך ועתה אתה חי את מותך. חי דרך הזיכרון אצל הוריך, אשתך, חבריך.

הספר מלא באמירות כאלה ומתאר את המתאבד, שאפילו לידתו ב-25 בדצמבר, תאריך עמוס אירועם בעולם הנוצרי, לא מזכה אותו ביום הולדת ראוי וייחודי. עוד מתואר המתאבד כמתבגר שאיש לא הורשה להיכנס לחדרו, כמוזיקאי מחונן, כאדם שהתחיל פרוייקטים רבים ולא סיים. שההתלבטות בנוגע לדברים רבים קשה אצלו מביצוע הדבר עצמו. אי שם בשנות העשרים של חייו קיבל כמה סוגים של נוגדי דיכאון מרופא המשפחה שלו, אבל בסוף החליט שעבור זמן קצר של אופוריה, אין טעם לאבד את עצמאות מחשבותיו ומעשיו.

בן עשרים וחמש היה במותו. הותיר אישה אוהבת והורים הלומי צער. חברים רבים לא רכש, לא היה מיומן דיו בהזרקות אל חבורת אנשים זרים, המכירים היטב ביניהם, אבל הוא הזר שהוזמן ע"י אחד מהם בלבד.

כל עמוד כמעט מצדיק מירקור. מאחר ואני מסרב למרקר, אומר כך: ספר דק שכזה היה הופך מיד ללח מכריכה לכריכה מרוב מירקורים, עד שמה שלא מורקר היה בעצם המיעוט.

הספר ראה אור ב-2008 ורק עתה, חמש עשרה שנים מאוחר יותר, זכיתי בגדול לקוראו בעברית וללקק את האצבעות למרות שמדובר בבחור בן עשרים וחמש, שנטל חייו כך שימצאוהו דקות לאחר הירי ולא ימים רבים לאחר אובדן צלם גופו, כעור ודוחה.

יכול להיות שמישהו יחשוב שהספר טרגי. לפעמים החיים טרגיים יותר. אבל תנוח דעתו של הקורא המקרי, הספר אינו טרגי, הרעיון מבריק והמחשבה שהמחבר עצמו נטל חייו בסמוך למסירת הטקסט, נו.

עלם/דנטון ולץ' - להתרחק.

איך מתארים ספר שיש בו כלום ושום דבר? לאט לאט.

דנטון ולץ', המחבר, היה בעצמו גיי וחייו עגומים בשל תאונת דרכים. כשתיאר את חייו בספר אחר, התיאורים היו לבטח סנסציוניים יותר לתקופה. התקופה היא שנות הארבעים בערך של המאה העשרים.

הספר לפנינו עוסק באורוויל, עלם בן 15 שאביו גר וסוחר בחו"ל, אבל מגיע כל קיץ לחופשה על שפת היום באנגליה וגר במלון נופש עם בניו כמקובל אצל עשירים. במשך השנה אורוויל נמצא בפנימיית איטון ושונא כל רגע שם. הזמן הוא שנות השלושים של המאה העשרים ועדיין נהגו "להתלבש" לארוחת ערב.

ככל בן חמש עשרה, ההורמונים מכים בנער, אבל לא ממש באים לידי ביטוי ממשי, אלא אם מחשיבים מקרים כאילו וליד ונניח וכך הלאה. לזמננו הבוטים בטח אין לזה שום משמעות. האם יש לזה משמעות ספרותית אז והיום?

לא ממש.

הכתיבה של ולץ' מנסה להיות בוטה, מכה, מביכה, אלא שבזמנים בהם הוא כתב כנראה שגם זקפה קטנטנה במכנסיו של נער היא גְּדֻלָּה בולטת, תרתי משמע. אורוויל נע ומתרוצץ סביב המלון, לא מתפעל מעושרו של אביו, נדחה ונגעל מאחיו הגדול ולא מוצא שפה משותפת עם אביו, שדווקא נוהג בו בחיבה.

כנאמר, אין בספר גדולות ונצורות, וכקורא עשרות שנים קדימה (הספר התפרסם ב-1945), כשגיל הנעורים של הקורא עצמו ובקריאה על גיל נעורים של אחרים ניתן למצוא צדדים דומים, אין לרגע אפשרות להתחמק ממתבגר אחר, הלא הוא ה-מתבגר, הולדן קולפילד. אם נדמיין לרגע תחרות הורדת ידיים, הרי מצד שמאל מגיע ובא שרירן מאיים, משמאל מגיע אפרוח מקפץ, נחשו מי, ועד מהרה התחרות מסתיימת. אחד אפס לסלינג'ר ותודה שבאתם לצפות.

ומכאן לשלוש מסקנות:

1.    דנטון, רצית רומן סנסציוני, כתוב על עצמך ודי.

2.  אפרסמון, כדוגמה להוצאה לאור של ספרים קטנים, שבה והוכיחה שלהוצאות הקטנות אין באמת ספרים גדולים.

3.    להפסיק לקרוא ביקורות בעיתונים. פשוט מדכא ליפול שוב ושוב ושוב.