עלם/דנטון ולץ' - להתרחק.

איך מתארים ספר שיש בו כלום ושום דבר? לאט לאט.

דנטון ולץ', המחבר, היה בעצמו גיי וחייו עגומים בשל תאונת דרכים. כשתיאר את חייו בספר אחר, התיאורים היו לבטח סנסציוניים יותר לתקופה. התקופה היא שנות הארבעים בערך של המאה העשרים.

הספר לפנינו עוסק באורוויל, עלם בן 15 שאביו גר וסוחר בחו"ל, אבל מגיע כל קיץ לחופשה על שפת היום באנגליה וגר במלון נופש עם בניו כמקובל אצל עשירים. במשך השנה אורוויל נמצא בפנימיית איטון ושונא כל רגע שם. הזמן הוא שנות השלושים של המאה העשרים ועדיין נהגו "להתלבש" לארוחת ערב.

ככל בן חמש עשרה, ההורמונים מכים בנער, אבל לא ממש באים לידי ביטוי ממשי, אלא אם מחשיבים מקרים כאילו וליד ונניח וכך הלאה. לזמננו הבוטים בטח אין לזה שום משמעות. האם יש לזה משמעות ספרותית אז והיום?

לא ממש.

הכתיבה של ולץ' מנסה להיות בוטה, מכה, מביכה, אלא שבזמנים בהם הוא כתב כנראה שגם זקפה קטנטנה במכנסיו של נער היא גְּדֻלָּה בולטת, תרתי משמע. אורוויל נע ומתרוצץ סביב המלון, לא מתפעל מעושרו של אביו, נדחה ונגעל מאחיו הגדול ולא מוצא שפה משותפת עם אביו, שדווקא נוהג בו בחיבה.

כנאמר, אין בספר גדולות ונצורות, וכקורא עשרות שנים קדימה (הספר התפרסם ב-1945), כשגיל הנעורים של הקורא עצמו ובקריאה על גיל נעורים של אחרים ניתן למצוא צדדים דומים, אין לרגע אפשרות להתחמק ממתבגר אחר, הלא הוא ה-מתבגר, הולדן קולפילד. אם נדמיין לרגע תחרות הורדת ידיים, הרי מצד שמאל מגיע ובא שרירן מאיים, משמאל מגיע אפרוח מקפץ, נחשו מי, ועד מהרה התחרות מסתיימת. אחד אפס לסלינג'ר ותודה שבאתם לצפות.

ומכאן לשלוש מסקנות:

1.    דנטון, רצית רומן סנסציוני, כתוב על עצמך ודי.

2.  אפרסמון, כדוגמה להוצאה לאור של ספרים קטנים, שבה והוכיחה שלהוצאות הקטנות אין באמת ספרים גדולים.

3.    להפסיק לקרוא ביקורות בעיתונים. פשוט מדכא ליפול שוב ושוב ושוב.