כשלוקחים את הספר ליד ומתחילים לקרוא, כמה וכמה דברים ניכרים מיד לעין:
1. גודל הגופן המוגזם, כאילו לנפח את הספר בעוד כמה עמודים
2. צורת הכתיבה הבאה לתאר משהו שאנחנו בעצם צופים בו, לא קוראים
3. על הכריכה הקדמית כתוב "מצחיק עד דמעות" וכמובן שצריך להוציא אל מחוץ לחוק את הדבר הזה "מצחיק עד דמעות". זה לשניה לא היה מצחיק.
ואז, אתם חושבים שהכל טוב, מעניין ונעים לקריאה. לא, לא ממש. הניסיון המוגזם להיות בריטים פרימיטיבים כשמדובר בדור של הסבים עם קומקום שורק על הכיריים פשוט לא תופס, גם לא ב-2014 זמן פרסום הספר. דור הביניים, הורי הילד, עסוקים כל הזמן בעקיצות וזה מובן לנוכח חוסר מזלם עם הילד, אלא שכשזה בא כצורת כתיבה, זה סתם מעיק ושוב קורץ לצורך להופיע על המסך הקטן בכל מחיר. ועכשיו הכל כבר נאמר וכנראה לפנינו יצירה שובת לב.
אז, זהו, שלא.
אמה ובן ג'ול הם זוג, בטח עוד זוג, שחייו נהרסים כשנולד לתוכם ילד אוטיסט, לא מהסוג של איש הגשם או הרופא הטוב. סתם ילד יפה במיוחד, שובה לב ושובר לב באותה מידה. בן, האב, אלכוהוליסט מודע, מודע לכך שכל בעיותיו נפתרות בעזרת אלכוהול וגם נוצרות מזה. הוא גם יודע, כי אביו אמר לו לא פעם, ששום משימה שלקח על עצמו אי פעם, לא סיים. אמה היא עו"ד, אישה מודעת למעשיה וכנראה מעשית יותר מבעלה. אבל היא גם מסוג הנשים שכל העולם ואשתו עושים לה רע ובכוונה תחילה, וכך, משנולד ילד אוטיסט בתפקוד נמוך, יפה ככל שיהיה, הוא יושב רע על עצביה של אמו וזו בוחרת בדרך מתוחכמת ובזויה במיוחד לפרק את החבילה המשפחתית: היא מספרת לבעלה שבהפרדותם הזמנית, אך הקבועה למי ששואל, הרשות המקומית תצטרך לבוא לעזרתם ולמצוא פתרון לג'ונה הבן. מתברר שמאמצים רבים יש להשקיע וכסף רב, כדי שהרשות המקומית תסכים לממן פנימיה לבן בערך של עשרות אלפים רבות של פאונדים לשנה, עד גיל 19 לפחות. כן, העיריה רואה תועלת מול עלות ומבינה שהשקעה כזו לא תניב דבר.
בסוף מתברר שאמה ניצלה את תמימותו של בן בנוגע להשמה של ג'ונה הבן בפנימיה ופשוט פרחה לה לדרכה. בפגישות מאוחרות עם בעלה תירצה זאת בחוסר היכולת שלה להתמודד עם בן שכזה ועוד אב אלכוהוליסט, אבל איכשהו מחזיק חברה להשכרת ציוד קייטרינג לארועים. משום מה היא חשבה שתפקידה בטיפול בילד הקשה שלהם צריך להיות קל יותר ופחות תלוי בה. פקצה.
משום ההפרדות בן חוזר לגור עם אביו, המשפט כנגד הרשות המקומית יותר לדרך, גורמים רבים נכנסים לתמונה ובסוף בינגו. יש ניצחון, יש מוות, יש תגליות מסעירות ואין ספר טוב.
גם לג'ם לסטר יש בן אוטיסט. הוא סבר שהוא זה שצריך לכתוב על בן אוטיסט ולכן עינה אותנו בהתנהגות הבלתי נסבלת של בן ג'ול האלכוהוליסט, דמויות שאני לא ממש אוהב בספרים, כך גם בהיסטוריה הסודית של דונה טארט. אבל גם דמות האם דוחה, למרות שכך נוצרה בעקבות התנהגותו לכאורה של הבן הקשה.
אפילו הניסיון בגרוש להכניס מעט שואה בסיום הספר הוא אכן ניסיון בגרוש. האם אנחנו היהודים לא סבלנו מספיק?
