‏הצגת רשומות עם תוויות פרימו לוי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרימו לוי. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 30 במאי 2024

בעקבות השורשים/פרימו לוי


 

הוצאת אינאודי המפורסמת האיטלקית פנתה אל הסופרים הנודעים, המוציאים דרכה, בשנות השמונים, בבקשה להוציא אנתולוגיית ספרים המייצגת אותם. אותה הוצאה, בסיועה של הלקטורית נטליה גינצבורג, דחתה את הוצאת ספרו של לוי הזהו אדם? כשהוגש לה בשנות הארבעים של המאה הקודמת. סתם פריט טריוויה.

את כל ספריו של לוי בעברית קראתי. אם נדמה שלכל סופר תדר כתיבה, התדר של לוי התיישב בדיוק על תדר הקריאה שלי. אני אוהב את הכתיבה הצנומה, המדוייקת שלו, הקולעת היטב ללב העניין, רחבת ההיקף והעניין, רוחב האופקים שלו ו... הנקודה ברורה.

מהו הספר הזה, שלוי היה היחיד נרתם למשימה ובזריזות הגיש מה שהתבקש ממנו? הספר הזה מכיל 30 פרקי ספרות שבחר לוי, המייצגים את עולם הקריאה שלו ומטבע הדברים, עולם הכתיבה שלו. בספר אין ייצוג של אף לא סופר רוסי אחד, כן של איוב, דארווין, יונתן סוויפט, תומס מאן, מרקו פולו, שלום עליכם, ת"ס אליוט, ארתור סי. קלארק ועוד רבים. שום רוסי וכן ארתור סי. קלארק. מתאים לי, בהחלט מתאים לי.

אז כן, לוי רק כותב הקדמה ומסביר מדוע בחר בקטע שצוטט. מעניין היה לשוטט בין דפי הספר ולקרוא את רוח הדברים, להכיר באופן שלא נעשה קודם סופר ולהביא מפי הכותב עצמו את עולמו הרוחני העשיר.

נדמה לכולם שלוי הוא סופר שואה וזה כמובן לא לגמרי מדויק. לוי היה אדם רחב אופקים, סקרן וכותב נלהב ומדויק. על השואה כתב כמובן את המעין טרילוגיה שלו המתחילה בהזהו אדם? וממשיכה בההפוגה ומסתיימת בספר המופת השוקעים והניצולים. בין ספריו האחרים ניתן למצוא את הטבלה המחזורית, סיפור קצר על יסודות נבחרים בטבלה.

לא קראתם משל לוי, ההפסד כולו שלכם. זה בהחלט לא הספר להתחיל אתו.  הזהו אדם? זכה השנה לתרגום חדש, לא בהכרח טוב יותר, אבל זה ספר חשוב להתחיל ממנו את ההכרה באחד הסופרים הטובים של המאה העשרים שחי חיים עשירים ומת מוות חידתי, ספק נפילה טראגית, ספק התאבדות.

יום שישי, 13 בינואר 2023

אושוויץ, עיר שלווה/פרימו לוי - המלצה רפה

 


אני מעריך מאוד את הוצאת הקיבוץ המאוחד, דרך הספריה החדשה, להחיות את כתביו של פרימו לוי המחונן. כתביו נהדרים, אבל יצירת ספרים חדשים מכתביו, כשחלק ממה שיש בהם כבר הופיע בעבר, נראה לא טוב בלשון המעטה.

במה מדובר? לאחרונה הופיעו "מקצועות של אחרים", "לילית ואחרים" ועתה "אושוויץ, עיר שלווה". כל הספרים האלה מורכבים מסיפורים קצרים, חלקם הופיעו בעבר. זה מרגיז בעיקר את מי שקרא בעיקר כל דבר שהתפרסם בשמו של לוי, אותי, למשל. לשוב ולקרוא, ובעיקר לשלם, על דברים שכבר נקראו, זה לא הוגן במיוחד.

ובכל זאת, כל ספר מאת לוי נמצא בספרייתי ואני לא מוותר אף על אחד מהם. לוי הוא לוי, כותב מחונן וסקרן ששרד את אושוויץ והביא לפנינו מראייתו המיוחדת סיפורים מעולמות שונים, מהעולם ההוא בו ניסו להכחיד עמים שלמים, ומהעולם הזה, בו יש יופי רב וגיוון אינסופי. הטבלה המחזורית, למשל, בסיס לאחד הספרים שלו.

וכך, מתוך הטבלה המחזורית, הספר, מופיעים שני סיפורים מקסימים "צריום" ו"ונדיום", ואם נוסיף עוד שני סיפורים מרשימים "מלך היהודים" ו"אושוויץ, עיר שלווה", נקבל שליש ספר ראוי. השאר לא ממש מצדיק ספר שלם ומה שנראה כמחזור סיפורים, כאמור, ליצירת ספר נוסף צנום וחסר הצדקה. כואב לי לומר את זה על פרימו לוי הדגול, אבל דווקא מה שכבר קראתי ומה שלא, הם מה שהפכו אותו לדגול כל כך ולכן לא צריך לקלקל זיכרון זה.

ואגב, מה עניין העיר השלווה באושוויץ? מתברר שעמוק לתוך המלחמה, השם אושוויץ כמעט לא אמר דבר ורבים לא הכירו אותו, בטח פחות מדכאו וטרבלינקה. היום השם הזה סמלי לכל הנורא במלחמת העולם השניה.


 

יום חמישי, 5 במאי 2022

לילית ואחרים/פרימו לוי - המלצה חמה


 

אין טעם רב לפרט כל אחד מ-36 הסיפורים המתפרשים על כ-225 עמודים. פרימו לוי מעולם לא איכזב אותי והספר הזה לא שונה מאחרים. לוי יודע את מלאכת כתיבת הסיפור הקצר והסיפור המלא כאחד.

ובכל זאת מה?

פראנקל, ב"האדם מחפש משמעות", מצא משמעות, עבורו, כדי להתגבר על מוראות מחנה הריכוז ולהמשיך לחיות. פרימו לוי עשה דבר דומה, פשוט בתכלית: להתבונן בבני האדם שבאו, שחיו, שסבלו, שרזו, אבל לא ממש השתנו מעברם או השתנו באופן קיצוני. כל התופעות האנושיות בהן התבונן לוי היו עבורו עולם ומלואו, הסחת דעת ועניין להעביר בו זמן, להתגבר על רעב ואכזריות, לגלות טוב לב בעולם בו יש חיים קשים או מוות קל, עולם בו אנשים הם בני אדם ולא רק מספרים באושוויץ, לבושי כתונת פסים או עובדי עבודת פרך.

למשל, סיפור הלילית נמסר לו מפי תאומו, תאום על פי לידה, תאום ביום ובשנה, מפי אדם המצוי בפרשנות בריאת האישה, הלילית, הנגדית לאדם, האדמית, לא חווה. כל זה נמסר לו, ללוי, כשההוא ולוי עצמו מסתתרים בפקודת המשגיח בצינור בקוטר מטר, ביום גשום במיוחד, כשהעבודה פסקה בשל הבוץ העמוק והם חולקים בחצי תפוח לאות יום ההולדת המשותף ומודים לאל על הבוץ. לוי מייצג את החילוני, השני מייצג את יודע הפרשנות. שניהם מעבירים שעת בוץ בדיון אינטלקטואלי.

סיפוריו מפעימים. עולם ומלואו נברא ונגמר בדפים ספורים, קפסולה של חיים ומוות במקום הבא מן החיים ומיועד למוות ובאמצע יש חיים ואילו חיים. בכישרון מדהים לוי מפעים אותנו עד אין קץ. אף מילה מיותרת, שום דימוי שחוק להעשרת הכתוב סתם כך. הכל חד וחלק.

שליש מהספר מוקדש למתרחש באושוויץ, כאמור, ועד בכלל השואה, אבל זה לא ממש ספר שואה. מכאן והלאה הספר ממשיך עם סיפורים מאירי עיניים, מאת אדם אינטליגנטי וסקרן בלתי נלאה, לא רק מאירי עיניים, מכשפים ממש. כדרכם של סיפורים קצרים הם באים משום מקום והולכים לשום מקום, אבל המקום הזה הוא ראשו של לוי, ראש סקרן ועתיר דמיון.

אפשר לבוא אל הספר כשכבר קראתם משהו ויותר של לוי, אפשר לבוא אליו כספר ראשון המדגים את יכולותיו הווירטואוזיות. תוכלו להוסיף אותו לרשימת הספרים המפעימים שכבר קראתם מסוגת הסיפורים הקצרים המשובחים.

יום שלישי, 22 ביוני 2021

מקצועות של אחרים/פרימו לוי - מופת

 

זהו ספרו האחרון של פרימו לוי שתורגם לעברית תחת "מ", המפעל לתרגום ספרות מופת, ושאותו אני קורא עתה (2021). את כל תרגומיו לעברית קראתי והוא בעיני מהטובים בכותבים באיטלקית. פרימו לוי נתפס אצל רבים ככותב על השואה כשהטרילוגיה שלו המכילה את הזהו אדם?, ההפוגה והשוקעים והניצולים זכורה היטב ונצרבת בתודעה הלאומית.

אבל פרימו לוי הוא גם סקרן בלתי נלאה וכותב בלתי נלאה, פרסומים רבים בלה סטמפה האיטלקי התקבצו בכרך זה. לוי הוא כימאי, אבל רוחב אופקיו כרוחב היקום. כתביו מתאפיינים בכתיבה רזה ולעניין, כשאינו כותב על השואה הוא מלא סקרנות על היקום המופלא בו אנו חיים, על החי שבו והחומר (שאותו מעניין בצורתו הכימית). כל ספר "חדש" של לוי הוא חגיגה עבורי, אף ש"חדש" הוא עניין חמקמק עבור אדם שהתאבד מזמן.

הידעתם שפרעוש קופץ לגובה שהוא פי מאה מקומתו הוא? תגידו שזה מעניין את ישבנכם הענוג. נסו לקפוץ פי מאה מגובהכם, חלק מכם ניסו, והנפילה תהיה כואבת. סקרנות אולי הרגה את החתול, אותי ואת לוי היא מחיה כמו מים זכים. אטנבורו נותר דוברו של הטבע ב-HD  ובסיוע ה-BBC  האינסופי. לוי נעזר בעיתון, אתם תעזרו בדמיון והשמחה תהיה רבה, האושר שופע.

אבל לוי מעניק לנו בהמשך טקסט מהמם. שלל נושאים עוברים לפני עינינו, מהאיום האטומי, קריאה חוזרת בספרים חשובים וראויים, מתן שמות לגילויים חדשים בכימיה (מקצועו שלו עצמו), חשיבה על הכתיבה עצמה, היכולת להתכנות של מנהיגים שטניים חדשים מסוג היטלר או סטלין ועוד. נראה שאין נושא שלא מעסיק את לוי, ואם הוא מעסיק אותו, הוא יכתוב על כך ויאמר עליו דבר חכם אחד לפחות.

סתם עובדה מסקרנת: הספר הזה פורסם באיטליה לפני השוקעים והניצולים המונומנטלי והמופתי. לוי כתב על היקום והבליו היחסיים לפני שסיים עם השואה ונזקיה. לכל איש יש שם ולכל עכביש עת. עכביש? גם על זה כתב.

ומה לגבי מקצועות של אחרים? לוי חושב שזה פשוט מאות ואמת בסיסית לגמרי: עסקו במקצוע שלכם בלבד.

ספר חכם, שכתב אדם חכם לאנשים חכמים.

מופת. לגמרי מופת.

יום שני, 9 בספטמבר 2019

כך היה אושוויץ/פרימו לוי - המלצה חמה

"כך היה אושוויץ" היה רק מאמר שכתב פרימו לוי באחד מעיתוני איטליה. אלא שבספר זה מקובצות עדויות שנמסרו ע"י יורשיו של לוי ועוד אחדים המוזכרים וכותבים בספר.
אחת הביקורות כנגד הספר היא החזרתיות בו, בעיקר חזרה על דברים שכבר כתב לוי בספריו ובמיוחד ב"הזהו אדם?" המפורסם. אלא שדווקא ספר קצר יחסית זה מכיל מידע המצטבר לכדי איזושהי מסה קריטית. אנשים לא יפרצו בבכי בעקבות הקריאה בספר, אבל יחושו כבדות וחוסר נוחות לנוכח הקריאה.
אין בספר עלילה. רובו מאמרים שנכתבו מיד לאחר המלחמה, מאמרים שהם עדות עבור הרוסים ששיחררו את אושוויץ, בהמשך אף עדות כנגד מנגלה, אייכמן, הס ואחרים.
וכך בין המאמרים והעדויות, משום מקום, סיפור חייה העדין של ונדה מאסטרו, פרטיזנית בת 24, המגיעה למחנה ובשל חשש שהיא חולה, נידונה למוות מיידי עם הגיעה לאושוויץ ופשוט נקטע פתיל חייה. כל כך סתמי ומחריד. עדות. 20 עמודים לאחר מכן, סיפור מקברי על זכיה. זכיה? כן, זכיה. ניצולים הגישו תביעה משוטפת כנגד אי. גה. פארבן, המפעל בו עבדו, ולא שילם להם שכר. בסוף התביעה התקבלה ופרימו לוי זכה ב-800 אלף לירטות. כך שנים לאחר תום המלחמה.
לוי (ואחרים) נשלח לאחר שנלכד והודה בטיפשותו שהוא יהודי, לאושוויץ. כך היה כתוב על הרכבת: אושוויץ. זה לא אמר לו דבר. אחרי חמישה ימים הגיע למחנה, לא לשער בו כתוב בגאווה שהעבודה משחררת. בעקבות עדותו שלו שהוא כימאי, הוא נשלח לעבוד במפעל שהיה בתהליך הקמה (למרות שלא קם בסופו של דבר) והיה אמור לעסוק בחומרים כימיים, בונה-מונוביץ. במקום זאת, נשלח לעבוד במפעל של אי. גה. פארבן, מפעל הקיים עד היום ועוסק בחומרים כימיים. היה זה מפעל בן 6,000 דונם, כמו 170 קניוני עזריאלי תל אביביים (וסליחה על ההשוואה המזוויעה). המחנה היה ברמת נוחות גבוהה: ממוצע החיים בו היה שלושה חודשים! במחנה אחר באשכול אושוויץ, בירקנאו, נניח, חיו רק שבוע-שבועיים. לוי היה מהבודדים שניצלו גם משום שגופו הקטן שרד מזון מועט וגם בשל מקצועו. אתלטים ועובדי אדמה שריריים מתו ראשונים מרעב.
עוד כמה מספרים שיסברו את האוזן והעין: מחנות ריכוז/השמדה כאושוויץ, היהלום שבכתר, היו כמאה, יחד עם עוד אלפי מחנות קטנים יותר. באושוויץ לבדו הושמדו 4 מיליון איש. במלחמה כולה, מכל הצדדים, נספו 60 מיליון איש. בשיא, עוד שיא, הושמדו באושוויץ 24,000 איש ביום אחד. שחרור המחנה בידי הרוסים היה ב-27/1/1495. ה-27/1 נקבע כיום השואה הבינלאומי.
בשרשרת הפיקוד  של הגסטפו נמנו האנשים האכזריים ביותר, חולי הנפש הקשים והאלימים. מנגלה, אדם בעל מראה חביב ומראה מטופח עד שחצנות, נהג לעשות סלקציות יומיות בהם מתו אנשים סתם כך למרות שהיו אמורים למות ממילא תוך כמה ימים. ימינה ושמאלה, לכאן החיים ולכאן אלה שימותו. מקברי, לא-ייאמן ולא מסופר מספיק. משרפות תוכננו ונבנו במפעלים כאילו היו מכוניות, חלקי מטוסים או מזגנים. הכל נלקח בחשבון: היכן תהיה הכניסה למשרפה (היו ארבע), מה יהיו השלטים על הקירות (לא לשכוח מגבת), מה יהיה סוג הגז, כיצד יוציאו את הגופות והיכן אלה יישרפו. יעיל, פשוט ועם אחריות לכל החיים.