‏הצגת רשומות עם תוויות שואה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות שואה. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 9 באוגוסט 2025

שני בנים למות/יעל דיין - המלצה חמה

זה ספר ראשון שאני קורא משל יעל דיין, בתו של הרמטכ"ל ושר הביטחון משה דיין, ואחותו הגדולה של אסי דיין. אפשר להמשיך עוד ועוד עם המשפחה הזו, עם היותה גם פוליטיקאית וגם... סופרת.

הספר הזה נכתב באנגלית ותורגם ממנה, לא ברור למה. העברית מיושנת, אבל יפה כל כך. ניתן גם לראות השפעה של פטריק מודיאנו על דיין.

משנכנסו הגרמנים לפולין, ממש בתחילת המלחמה, משפחתו של דניאל קאלינסקי נלקחה עם עוד משפחות יהודים. דניאל היה הקטן בן השש. הגרמני האחראי נתן ברירה בידי האב לקחת עמו בן אחד בלבד ומחולשת הדעת הוא בחר בחירה מחרידה באחד מהם, זה הצמוד לו, הבוגר יותר, שיילך עמו. הוא הבין שבכך הוא גוזר את דינו של הצעיר. דניאל הצעיר ניצל דווקא, שמואל והאם לא, ועל כך לומדים מהר בהתחלה. עם סיום המלחמה מגיע אחד יורם מהסוכנות, אך מבוגר מדניאל בשש שנים, חוקר אותו בקורות משפחתו ולא לומד הרבה מכך. הוא מציע לקחת אותו לישראל ומביא אותו לקיבוץ שלו, גלעד. קשר ידידות בל ייפרד נקשר בין דניאל ליורם ובהתבגרו, התגייס לצנחנים כיורם.

מנהג היה בבוקר ברדיו, ברשת ב' כמדומני, להקריא שמות ניצולים מזוועות הנאצים, כאלה המחפשים קרובי משפחה. יום אחד שומעת ידידה של דניאל על חיפוש קרובים של האב חיים קאלינסקי. האב אותר, שוב היה נשוי, בסוף הוא מגיע לישראל, ודניאל מקבלו כשברור שאין ביניהם קשר של ממש, בטח לא שפה משותפת, זה בעברית וזה בפולנית.

לדניאל חברות קרובה מאוד עם יורם, אך לא עם אף אישה אחרת קבועה. הוא גדל להיות גבר נאה  והציפיות רבות.

וככל שפעם אחת נטשו אותו באכזריות בחייו והנה נטישה שניה, כואבת לא פחות. עתה מסתובב דניאל בעולם ללא מטרה מוגדרת. מילא שהקשר עם אביו בהתחילה לא מתאפשר בגלל שפה, גם עם מכריו לא צולחים קשריו אף בעברית.

נראה שאת הספר הקודר והאפל הזה היה בקלות יכול לביים אסי דיין ולשחק בו את דניאל לא אחר מאשר בנו, ליאור דיין.

נוגע ללב וצורב עיניים.


 

יום שישי, 20 ביוני 2025

בלי פרחים ובלי כתרים/אודט אלינה - המלצה רפה

אודט אלינה, פעילה קומוניסטית שנולדה בצרפת ב-1910, היתה גם פעילה ברזיסטאנס הצרפתית ונתפסה בעקבות הלשנה. מהר מאוד מצאה עצמה בבירקנאו ומשם סיפור ההתרשמויות שלה במתרחש במחנה, בחברויות וכמו גם ביריבויות התמוהות.

את הספרון הקטן הזה מלווים רישומים של אלינה, המתארים את מה שסיפרה במקום הנורא הזה.

ב-20/4/1944 היא נתפסה והגיעה כעבור ימים לבירקנאו, שם שוחררה ע"י הצבא האדום ב-27/1/1945. אמנם תקופה קצרה יחסית שהחלה באביב והסתיימה בחורף הנורא שם, מסוג המקומות שגם ימים אחדים מראים את שיא הזוועות האנושיות.

הספרון הזה לא מותיר רושם מיוחד השונה מעדויות אחרות, אבל מה שכתוב בצירוף הרישומים די בו ללפות את הלב.


 

יום רביעי, 23 באפריל 2025

בנגאזי - ברגן-בלזן/יוסי סוכרי - לא חובה

 

בואו נניח לרגע את הדיון הלא מכבד, האם השואה שייכת לאשכנזים בלבד. סוכרי הכניס את זה בעצמו לספר. כדור שני לשואה, שואת יהודי לוב, הוא ידע במה דברים אמורים.

370 יהודים, שרובם ככולם בעלי אזרחות בריטית, בחלק של צפון אפריקה שנכבש ע"י הבריטים, נלקחו לברגן-בלזן דרך איטליה. לאיטליה הגיעו במרץ 1942 ולאחר מכן למחנה שלא נחשב מחנה השמדה, אלא מחנה אליו נלקחו יהודים ולא יהודים מכל מיני ארצות כבעלי אזרחות כזו שיכלו לשמש להחלפת שבויים. זה המחנה בו גם מתה ממחלת הטיפוס אנה פרנק. כל המידע הזה אינו מצוי בספר ואינו מעניק מסגרת להבנה טובה יותר.

סוכרי מרבה להשתמש במשפטים ביהודית-לובית, באיטלקית, אנגלית וגרמנית. המשפטים משובצים כמעט בכל עמוד ועוצרים בקריאה השוטפת. הכתיבה של סוכרי אינה כשל אפלפלד ולא כשל פרימו לוי, אם ניקח שניים שהרבו לכתוב על השואה.

בנגאזי בלוב היתה חשובה כעיר פחות מטריפולי הבירה, אבל עדיין עיר חוף חשובה. נכבשה שוב ושוב בידי האיטלקים והבריטים, לא בני ברית, כשלבסוף במלחמת העולם השניה יהודי העיר נלקחו בפקודת הגרמנים לגרמניה. רוב הספר לא מדבר על תאריכים והקורא חייב לנחש במה מדובר.

כל עוד היהודים היו נתונים בידי שוביהם האיטלקים המצב היה רע, אם כי לא חמור. האיטלקים פחות קפדנים מהגרמנים וכל עוד לא היה ברור מה מצב היהודים, שכמות זעומה של משאיות הספיקה לשנעם, המצב נע בין לא טוב לסביר. מי שכיסו איפשר זאת יכול היה אף לשלוח נציג לעיר הסמוכה ולהביא מעט מזון נוסף. משהוחלט להעבירם למחנה הסופי, מצבם הורע בעליל עד להותרת הדמות העיקרית בספר, דמותה של סילבנה חג'ג' בלבד בחיים ממשפחתה.

אם כן, הסיפור מובא בעיניה, לא בגוף ראשון, של סילבנה לבית חג'ג'. בראשית הדברים היא מתחילה לעבוד בחנות אביה אליהו, חנות לאספקת חומרי בניין. למרות שהעיר עוברת טלטלה בין האיטלקים לבריטים, נדמה שזה יותר מין פינג-פונג של נפצים. מין מאבק מנומס וכמעט נטול נפגעים. לרוב אך מעשיר את שפות הנכבשים ומעניק אזרחויות. כשנכנסים הגרמנים לתמונה הכול משתנה לרעה. כמו שציינתי, כל עוד מאות היהודים בהם מדובר נמצאים באיטליה, המצב נסבל ויש תקווה. מרגע שהוחלט על העברתם, תקוותיהם פסו ומעטים נותרו מהם.


יום שבת, 11 במרץ 2023

אף אחד מאיתנו לא יחזור/שרלוט דלבו - מופת


הביקורת קבעה מופת, הספר הוזמן, החל להיקרא ומיד התחושה שהנה עוד מאותו דבר ידוע ומוכר עד זרא: אושוויץ. הנה המוני המגיעים, גברים ימינה, נשים וילדים שמאלה. הנה העשן המחניק וריח הבשר השרוף, הנה ההבטחות לרחצה מרעננת, רק הניחו את חבילותיכם ברציף, לכו להתרחץ, לקבל מספר על היד. הכל בסדר.

האם באמת צריך עוד ספר שואה, עוד אחד על אושוויץ? נראה שלבנו גס קצת מאותם ספרים המנסים לזעזע אותנו, לספר לנו מה שפרימו לוי התעקש שלא היתה זו פלנטה אחרת, שהרוע היה כאן ועכשיו.

דלבו, ששרדה את הכל, מספרת לנו מה שאנחנו כבר יודעים על הקור, המחלות, הרעב, המוות היומיומי, גסות לבם של הגסטפו, היום חיים, אם אפשר לקרוא לזה חיים, מחר מתים ולא נותר זכר. רק ילדה מתעקשת לחבוק את בובתה, ממש חיבוק של חנק ודלבו תוהה: האם אפשר גם לחנוק בובה?

דלבו אינה פרימו לוי, אינה מרטין גריי, ויקטור דגן, אהרן אפלפלד. מה היא כן? היא אחת המסוגלת לראות מתוך התמונה הגדולה של השואה, נאצים ומחנות השמדה, את הפרטים הקטנים של הזוועה בתוך הזוועה, את היותה צופה בזוועות של אחרים, בלי יכולת לעזור, את המוות מסביבה, בלי יכולת לסייע, את הסוף הקרוב, בלי לחשוב על דרך להמלט ממנו.

בספר שלושה חלקים, כשהראשון עוסק בפכים הקטנים היומיומיים של אושוויץ ובהשרדות בו, השרדות למרות הכל: הקור, הצמא הנוראי, המזון המועט ולבטח לא מגוון, השלשול התמידי, המחלות האחרות, הפחד וההתעללות הנפשית. הספר השני עוסק במעבר מאושוויץ החוצה, בתחילה למחנה רוונסברוק, המשמש כמחנה השמדה לנשים, לאחר מכן לשבדיה. המסע המוזר הזה נובע מעיקרו מהוצאת אסירים מאושוויץ למקומות אחרים טרם בואם של הרוסים. הספר השלישי עוסק בחזרה לשגרה, כשלמרבה הצער, חזרה זו לא מתממשת כמובנת מאליה: טעם הסיגריה שונה, הקפה לא מענג כמו פעם ואפילו החופש הפתאומי אינו מרחיב דעת. הכל נראה תפל.

*****

אני חוזרת

ממקום שהוא מעבר לידיעה

ועכשיו עלי לשכוח את שנודע לי

שכן אחרת

לא אוכל יותר לחיות

 

*****

החזרה, כמה שקיוו לה, פתחה סדרת סיוטים נוספת: אחת שתמיד קר לה, גם בקיץ. אחד שביתו נמחק בהפגזה והוריו נהרגו, והוא חוזר לשום כלום, רזה, חולה, רעב, נטול כתובת. אחת שטוב לה, אבל לעולם כמעט לא יוצאת מביתה. עוד אחת, שלמען אמה חייבת לעבוד ואין לה כוח לגרור עצמה לעבודה כל בוקר. ועוד אחת, שהטיפוס מכה בה פעם בשנה, החום עולה, הבטן כואבת והשרירים דואבים. אחר כך צריך להתאושש מזה שבועות.

אלוהים אולי נמצא בפרטים הקטנים, אבל שום אלוהים לא היה במחנות והפרטים הקטנים היו קור, רעב, קיצה בבוקר והנה זו שישנה לכאורה לידך בלילה מתה וישנת ליד גופתה, יצאת בבוקר מהביתן לעוד ערימת גוויות רק כדי לעמוד שעות בשלג במסדר. ותמיד, תמיד, ריח הבשר האנושי הנשרף ברקע ללא הפסקה.

מופת.

 

יום רביעי, 18 במאי 2022

השתקן/ארי ליברמן - המלצה רפה

ספר זה מורכב משלושה חלקים, המרכיבים את דמותו של השתקן, דמות מהשואה ששתיקתה אינה בכדי.

החלק הראשון בספר מובא מפיו של שמחה, בנו של בעל מעדניית נקניקי החזיר באופקים, העיר בה איש לא אכל חזיר, אבל מהסביבה באים בולסי חזיר והמעדנייה משגשגת. כדי להבין את גודל ההתרסה במעדנייה שכזו במקום שכזה, צריך להבין מיהם הבעלים. שמחה, ממנו אנו לומדים כי אביו דיבר יידיש, אבל הוא עצמו מעולם לא ידע שזו יידיש, מנסה לקבל מהאב מידע על עברו, ואביו השתקן ממלא פיו שריקות חינניות ומסרב לשחרר כל בדל מידע שהוא. ייקח זמן עד שאביו ימות והתעקשות של אחרים שיפתח קופסה מסתורית מעזבונו של האב, עד שילמד מה קרה בעבר. מכאן השתיקה.

בחלק השניה, הקצר, מספר פרופ' עזרא פרנקל על התעקשות שמחה הבן כי יתבונן בכתובים שהותיר האב השתקן ועל מלאכת התרגום.

החלק השלישי הוא זה העוסק במאורעות עצמם בשואה, בעיקר סביב מחנה ההשמדה בלז'ץ בפולין, בתחילה, אחר כך זה מסתיים בבירקנאו. שני גלילי נייר מקפלים את דברי ימי שני האחים לבית טומלר, האחד הרב הגאון של ראווע, השני אחיו הנבער מדעת. קורותיהם מלווים מאורעות אמיתיים, מבלז'ץ ועד בירקנאו כאמור. למרות הכל, מתקבלת תחושה של שואה אלטרנטיבית, משהו לא ממש אמיתי שרוכב על מציאות ידועה.

דווקא החלק השלישי, חלק השואה, הוא הפחות מעניין ולכאורה סתמי יותר. מעניין אם הביטוי "רץ כמו טיל" הוכר בעידן בו הטילים אך הומצאו ואנשים טרם רצו כמו טילים. אם כבר ספר שנכתב אז, שידבר כמו אז.

האחים, שניצלו, לא ידעו ממש אחד על השני לאחר הגעתם לישראל והתפצלותם לחיים שונים לחלוטין. איחוד לא נעשה בחייהם, אבל ההיסטוריה שלהם התגלתה סוף סוף, קורות חיים מהגיהנום.

מה ההבדל בין ספר "שואה" מזה לספרי שואה קודמים, נניח ספריו של פרימו לוי, אפלפלד, מרטין גריי ואחרים? קשה להניח את האצבע על ההבדל. אלה שהזכרתי היו שם קודם וניסו להביא זיכרון חי לעולם שוכח. החדשים המפרסמים ספרי שואה כאילו מנסים לשווק ספרות בניחוח משרפות בירקנאו ומקווים למכירות טובות. הישראלים משווקים שואה אלטרנטיבית ואלה מעבר לים סתם קשקושואה.

ואיך נגמר? נגמר הנייר עליו מובא הסיפור, תאמינו או לא, ב-27/1/45, ביום בו נכנסו הרוסים לאושוויץ.

ואיך בסוף? ספר סביר ולא יותר.