הביקורת קבעה מופת, הספר הוזמן, החל להיקרא ומיד התחושה שהנה עוד מאותו דבר ידוע ומוכר עד זרא: אושוויץ. הנה המוני המגיעים, גברים ימינה, נשים וילדים שמאלה. הנה העשן המחניק וריח הבשר השרוף, הנה ההבטחות לרחצה מרעננת, רק הניחו את חבילותיכם ברציף, לכו להתרחץ, לקבל מספר על היד. הכל בסדר.
האם באמת צריך עוד ספר שואה, עוד אחד על אושוויץ? נראה שלבנו גס קצת מאותם ספרים המנסים לזעזע אותנו, לספר לנו מה שפרימו לוי התעקש שלא היתה זו פלנטה אחרת, שהרוע היה כאן ועכשיו.
דלבו, ששרדה את הכל, מספרת לנו מה שאנחנו כבר יודעים על הקור, המחלות, הרעב, המוות היומיומי, גסות לבם של הגסטפו, היום חיים, אם אפשר לקרוא לזה חיים, מחר מתים ולא נותר זכר. רק ילדה מתעקשת לחבוק את בובתה, ממש חיבוק של חנק ודלבו תוהה: האם אפשר גם לחנוק בובה?
דלבו אינה פרימו לוי, אינה מרטין גריי, ויקטור דגן, אהרן אפלפלד. מה היא כן? היא אחת המסוגלת לראות מתוך התמונה הגדולה של השואה, נאצים ומחנות השמדה, את הפרטים הקטנים של הזוועה בתוך הזוועה, את היותה צופה בזוועות של אחרים, בלי יכולת לעזור, את המוות מסביבה, בלי יכולת לסייע, את הסוף הקרוב, בלי לחשוב על דרך להמלט ממנו.
בספר שלושה חלקים, כשהראשון עוסק בפכים הקטנים היומיומיים של אושוויץ ובהשרדות בו, השרדות למרות הכל: הקור, הצמא הנוראי, המזון המועט ולבטח לא מגוון, השלשול התמידי, המחלות האחרות, הפחד וההתעללות הנפשית. הספר השני עוסק במעבר מאושוויץ החוצה, בתחילה למחנה רוונסברוק, המשמש כמחנה השמדה לנשים, לאחר מכן לשבדיה. המסע המוזר הזה נובע מעיקרו מהוצאת אסירים מאושוויץ למקומות אחרים טרם בואם של הרוסים. הספר השלישי עוסק בחזרה לשגרה, כשלמרבה הצער, חזרה זו לא מתממשת כמובנת מאליה: טעם הסיגריה שונה, הקפה לא מענג כמו פעם ואפילו החופש הפתאומי אינו מרחיב דעת. הכל נראה תפל.
*****
אני חוזרת
ממקום שהוא מעבר לידיעה
ועכשיו עלי לשכוח את שנודע לי
שכן אחרת
לא אוכל יותר לחיות
*****
החזרה, כמה שקיוו לה, פתחה סדרת סיוטים נוספת: אחת שתמיד קר לה, גם בקיץ. אחד שביתו נמחק בהפגזה והוריו נהרגו, והוא חוזר לשום כלום, רזה, חולה, רעב, נטול כתובת. אחת שטוב לה, אבל לעולם כמעט לא יוצאת מביתה. עוד אחת, שלמען אמה חייבת לעבוד ואין לה כוח לגרור עצמה לעבודה כל בוקר. ועוד אחת, שהטיפוס מכה בה פעם בשנה, החום עולה, הבטן כואבת והשרירים דואבים. אחר כך צריך להתאושש מזה שבועות.
אלוהים אולי נמצא בפרטים הקטנים, אבל שום אלוהים לא היה במחנות והפרטים הקטנים היו קור, רעב, קיצה בבוקר והנה זו שישנה לכאורה לידך בלילה מתה וישנת ליד גופתה, יצאת בבוקר מהביתן לעוד ערימת גוויות רק כדי לעמוד שעות בשלג במסדר. ותמיד, תמיד, ריח הבשר האנושי הנשרף ברקע ללא הפסקה.
מופת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה