גם אהבתם גם שנאתם/חיים באר - המלצה

הספר שלפנינו עוסק בשלושה: ביאליק, ברנר, עגנון והיחסים ביניהם. ביאליק נולד ב-1873, ברנר ב-1881 ועגנון ב-1887. כשהספר מתחיל במפגש ביניהם, למעשה בהיכרות ביניהם, עגנון היה צעיר מביאליק ב-14 שנים והוא אך צעירצ'יק כבן 22. ביאליק נח לו על זרי הדפנה באודסה, שם היה עורך עיתון עברי, כשבשלב מסוים הוא עורך באכזריות וברשעות את כתביו של ברנר, המצוי בווייטצ'פל שבאנגליה ומצפה לשכר סופרים מכתביו המתפרסמים אצל ביאליק. רחוק מהם נמצא צ'צ'קס, הנקרא טשטשקעס, טשטשקס ועוד הטיות, והמדור לזיהוי קרובים גילה שזה מיודענו ש"י עגנון.

מרגע שבאר החל לשרטט לפנינו את הקשרים המסועפים החל מִזְרָק שמות (ניים דרופינג, בעברית) אדיר, שלא חדל לרגע. זה מתחיל בש. בן ציון, סופר ידוע שלא שמעתם עליו ומקים את מדינת תל-אביב, אני גר ברחוב שנקרא על שמו, הרחוב המקביל הוא שד' ח"ן ורק לברנר אין רחוב, אבל יש גבעה, גבעת ברנר, שיש בה משתלה ידועה וגם בריכה, לידיעתך, בגין. המשתלה פתוחה בשבת ואילו משתלה ידועה אחרת נסגרה תחת חוק סגירת עסקים בשבת. אבל נעזור את הרכילות העסיסית הזו ונפנה לספר שכולו רכילות עסיסית עוקצנית אחרת, נעלה וספרותית. אלה כמובן אינם השמות היחידים ולהם נוספו בובר, ברדיצ'בסקי, אחד העם, אז"ר (זה מהכפר), זלמן שניאור (מהנשיאות), בן גוריון (מהממשלה) ועוד מאות שמות, רק זרקו שם (יו ניים איט, בעברית)

ש. בן ציון היה פטרונו של עגנון. עגנון עבד אצלו, היה מזכירו, מגיה החומר שהגיע אליו וכך הלאה. וכמובן, כששלושה יהודים נפגשים, אפילו על הנייר שסובל הכל, מיד יש מחנות. עגנון הצעיר והענוג למראה, הוכיח שמראה צעיר וענוג למראה עלול להטעות. מיד הוא בחר במחנה ברנר, כי הגבעה קמה מאוחר יותר. ברנר לטעמו היה, נו, לטעמו יותר. למרות זאת, ברנר היה אדם מופנם, לא נעים לסביבתו, לא דיבר הרבה בסביבה לא מוכרת היטב, אבל ידע שכשמו כן הוא, לירוק אש והלהבה בערה זמן רב. מרוסיה ברח, מלונדון התרחק, לישראל עלה ונדד בין המרכז לירושלים עד שנרצח, שוב במרכז. באר מודיע לנו על כך בשורה אחד מקרית ולא מודיע מתי השבעה והיכן. עוד בחייו ברנר היה רחוק מלטפוח על שכמם של חבריו, אבל לממש ידע גם ידע וכבר אז נחשד באהבה לבחורים ענוגים, גנסין במיוחד. אמנם הוא דאג להתחתן, אפילו בן היה לו, אבל בעצמו ידע שבעל הוא לא יכול להיות.

העולם המשיך לסוב על צירו, שנים עברו, עגנון התפרסם תוך כתיבה, ואז חש שיש לשוב ולהתקרב למחנה ביאליק, משום שכפר וקריה ע"ש ביאליק נוסדו רק מאוחר יותר. ולמה מחנה ביאליק? כי שם מצוי הכסף. ביאליק לא בזבז זמנו, היה עסוק כדבורה עמלנית בעריכה, שירה, פרוזה והחיבור ביניהם, אבל מעניין שמי שבסופו של דבר תמך כלכלית בעגנון היה דווקא זלמן שוקן ומכאן המהדורה המלאה של כתבי עגנון שהתפרסמה בהוצאת שוקן ושבה והתפרסה עם תיקונים ותוספות. איזה עולם קטן.

ב-1921 החליט ביאליק לעבור לבאד הומבורג בגרמניה לטפל בחולייו. והנה, הפלא ופלא, בעיר זו מצוי גם עגנון ושם ביתו. שלוש שנים חלפו בנעימים, גם הוצאות מוריה ודביר קמו, אז ביאליק מחליט לארוז מטלטליו, לעזוב את המקום הנעים הזה ולעלות לישראל כאילו שעמם לו והוא חיפש להשתתף בהשרדות. בתל אביב הקים את ביתו, בית שהפך לבית תרבות וכל המי ומי בספרות, בשירה ובתרבות בכלל, נדבקו למקום. רק ענגון לא נטה לדבוק בבית ביאליק, אולי לא מצא חניה. עשר שנים נהדרות שהה ביאליק בעיר הלבנה עד שנסע לווינה, לניתוח להוצאת אבני כליות, ניתוח אותו לא שרד.

ובעוד עגנון בבאד הומברג והנה ביתו עולה באש וכשלושת אלפי ספריו עולים באש וכל כתבי העת שלו גם. גם ספרים בתהליך כתיבה עלו רובם באש. הדבר קורה שוב ב-1931 בביתו בירושלים, במאורעות תרפ"ט. הבית עולה באש, לו ולמשפחתו שלום.

200 העמודים הראשונים היו מעניינים. ההמשך שקע במין קיהיון של חזרתיות בין הזוג הנצחי עגנון-ביאליק, כשלא ברור אם בכלל צריך להדביק אותם כל כך. אבל לצורך הספר הם דבקו ודווקא עשרים העמודים האחרונים חזרו לעניין. בעוד ביאליק חוגג שישים ומנסים להביא את עגנון לכתוב משהו בשבחו, כמו גם לפרסם תכתובות שהיו ביניהם, דב סדן וברל כצנלסון מנעו פרסום שכזה, שהעמיד את ביאליק באור לא טוב. שנה לאחר מכן ביאליק, כאמור, לא שורד ניתוח בכליותיו ועגנון נותר לבד לתהילת עולם.

תרצו, תקראו. כדאי שתרצו.

בתוך הבונקר של היטלר/יואכים פסט - המלצה חמה

 

הניחו רגע לזוועות של מיליוני הרוגים, מתוכם שישה מיליוני יהודים, הרס נרחב של אירופה והתמקדו בשני דברים קטנים יחסית: היטלר מנסה רעל בצורת כמוסות ציאניד, כדי לראות אם הן אכן פועלות. כלבתו האהובה בלונדי משמשת ככלי ניסוי, מקבלת כמוסה ונופלת "כאילו היכה בה ברק". עתה הביטו בתמונה הבאה: מגדה גלבס, המתגוררת עם בעלה וילדיה בבונקר, משכיבה את ילדיה לישון עם שיקוי רעל. מאוחר יותר מגלים הרוסים את כל הילדים המתים במיטותיהם וכמובן את הוריהם. זוהי הזוועה בתמצית.

כותרת המשנה של הספר היא 14 הימים האחרונים, אבל הספר מביא תמונה רחבה יותר של שליט אכזר, נטול רגשות של חמלה ואהבה לעמו, נטול אידיאולוגיה כלשהי ומעדיף את מותם של הגרמנים משום שלדעתו לא היו מספיק קשוחים לעמוד מול אויביהם ולכן עדיף מותם מחייהם. לקראת מפלתו המתקרבת הוא מוציא את צו נירון שנחתם ב-19 במרץ 1945, והופץ כמסמך בסיווג "סודי ביותר" על ידי הפיקוד העליון של הוורמאכט. בצו הורו על צעדים להרס תשתיות גרמניות (טקטיקת "אדמה חרוכה" שהייתה נהוגה בשטחים שנכבשו על ידי גרמניה הנאצית), כדי למנוע את השימוש בהם על ידי כוחות בעלות הברית, בעת שהעמיקו את חדירתם לתוך שטח גרמניה. עד כדי כך שנאתו אף אל עמו.

בחודשים האחרונים היטלר הגיע לידי הזיות אופראיות של גדולה, של שליטת גרמניה באירופה, על סדר חדש, על כניעה של עמים שלמים כשהם סרים למרותו. כבר אז מפקדים רבים לא סרו למרותו אם מתוך התנגדות לפקודותיו ההזויות ואם מהטעם הפשוט של לוגיסטיקה חסרה: אין מזון, אין תחמושת, אין טנקים ומטוסים. פשוט אין טעם ואין יכולת.

כבר בשלהי 1941, כשהיטלר עמד בשערי מוסקבה וכישלון ראשון החל לנצנץ, אבל עדיין יש אפשרות להדברות תוך השארות עם הישגים לא מבוטלים, היטלר מתגלה כמדינאי חסר יכולת למרות היותו בעבר פוליטיקאי ממולח. יש פער בין מדינאי עם חזון לפוליטיקאי המצליח להשתחל בין הטיפות לרייכסטאג, והכל עם חוסר אידיאולוגיה.

אבל השנים חולפות והיטלר מסתמך על הרס בלבד לקראת הסוף: קודם נכה במוסקבה, נמשיך בפריז, כי סמל זה סמל, ונקנח בהפצצה קטנה בסמל גדול – מנהטן. אבל בניגוד לשירו הידוע של לאונרד כהן, קודם לקחו את ברלין, ואלה היו הרוסים שצרו על ברלין בהפגזות בלתי פוסקות. יועציו של היטלר יעצו מה שיעצו, הוא טען שהם פחדנים, הימלר בכלל בגד ופתח בשיחות עם ברנדוט השבדי, גרינג ברח עם אוסף האמנות שבזז מרחבי אירופה והיטלר נותר עם גבלס בעיקר.

ומה עושים בסוף באמת? מתחתנים.

הכלה היא אווה בראון, החתונה נעשית בסגנון צבאי, שזה אומר מהר ולעניין. היטלר כבר מתכנון את הרעל בפה לאווה ולו ולקינוח יורה לעצמו בראש, לא לפני שהוא מוודא שגופו לא יגיע לגרמנים, אלא יישרף עם כלתו. תיאוריות קונספירציה רבות צצו בנוגע למותו. הרי עקבות של ממש לא נותרו, לא צילומים ולא עדויות. הרוסים מצדם עשו הכל לטשטש ואפילו סרבו להפוך את הבונקר לאתר זיכרון משום שידעו שהמקום יהווה עליה לרגל לנאצים.

סיפורים אירוטיים/אלברטו מוראביה - המלצה

דמיינו לכם סרט איטלקי, כשמישהו מספר את הסיפור הרקע בקול מונוטוני באיטלקית מדוייקת. האירועים על המסך דרמטיים, אבל הקול המונוטוני עוד מעצים את הדרמה. כך קוראים את מוראביה.

אוסף הסיפורים כאן אינו אחיד ברמתו. אבל כמה סיפורים כאן מהנים מאוד. בסיפור "השטן אינו יכול להציל את העולם" חל היפוך תפקידים משעשע כשהשטן בא להחתים מישהו על קבלת נשמתו באם יכשל בהתחייבותו. מדובר במישהו שיהפוך למדען והוא מקבל מהשטן 30 שנה לפתח קריירה. לשטן ברור שהמדען ייכשל, אך במלאת 30 שנה להתחייבות המדען לא נכשל למרות ניסיונות השטן להכשילו ולפתע השטן עומד אובד עצות וההמשך משעשע. הסיפור הזה הוא רק דוגמה לסיפורים כתובים היטב, קצרים ועם טוויסט מתחייב לקראת הסוף.

מי שלא קרא ממוראביה, ואיך לא, יכול להתחיל מהספר הלא ארוך הזה ולקבל טעימה משעשעת חיך.

היטלר דיוקנו של לא-איש/יואבים פסט - המלצה חמה

יליד אוסטריה, 1.75 מ' גובה, משקל ממוצע, השכלה תיכונית בקושי, רצון ושאיפה להתקבל ולהתחנך במיטב בתי הספר לאמנות – לצייר או להיות אדריכל. זה היטלר בתמצית. משכּל שאיפותיו נהדפו אל קיר חסר גמישות, המשיך היטלר להשתרך בדרכי החיים, גר בבתי מחסה לגברים, כמעט נטול חברים. בשלב מסוים אף גויס לצבא והיה חייל לא רע. אפילו טוב. שאיפותיו החלו להיחלץ מבועת האמנות לעבר הפוליטיקה. מסביבו ראה רק חיילים אבודים, קשיים כלכליים וגרמניה ההולכת ונכפפת תחת הסכם ורסאי, אותו הסכם שהיה אמור להביא שלום לאירופה לאחר המלחמה הגדולה, אבל הביא לגרמניה בעיקר השפלה.

בתי הבירה היו המקום בו החל היטלר את עבודת השכנוע שלו. הבולשביזם הרוסי היה האויב הראשי, היהודים האויב המשני. לפעמים הסדר התהפך, לפעמים הלך יד ביד. כצעיר לא צעיר, והוא כבן 29-30, קיומו היה מהיד לפה, אבל כשרונו כנואם הביאו לנאום בפני קבוצות הולכות וגדלות במינכן וסביבתה. שנאה היתה לחם חוקו. שנאה לבולשביזם, לרוסיה הקומוניסטית, למי שהשפיל את גרמניה בהסכם ורסאי, לסדרים הישנים שגרמו לגרמניה לקפוא על שמריה.

היטלר הסכים לנאום בכל מקום שרצה בו -  והיו רבים שרצו בו - אותו אחד שיכול לנאום שעות ללא לאות, לגרום לפרצי מחיאות כפיים ורעמי רקיעות רגליים פעם אחר פעם ולצאת משולהבים ועם תקווה. היטלר לא ראה בזה די ופנה לבניית מפלגה שתגייס את ההמונים – המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית. גרמניה אינה מדינה קטנה ולא היה קל לצאת מגבולות בוואריה, אבל לא היטלר היה זה שירים ידיים. הוא הרבה לקרוא ספרי היסטוריה ומדינאות, שכלל עצמו לכדי מכונת רטוריקה משומנת, ידע את פעלולי הטקסיות והדרמה. בכל מקום בו הופיע הביא את חבריו שיעשו את הרעש הנחוץ, יקימו את הבמה, יכינו את האולם ויניפו דגלים, השונים מדגלי המדינה, גדולים, רבים וטקסיים. כל נאום זכה לרעש המתחייב והיטלר גאון הרטוריקה יתגלה גם כפוליטיקאי ממולח בהמשך.

בהמשך המפלגה תגדל ותתעצם אל מול המצב הכלכלי ולנוכח הקשיים הלא מעטים העומדים בפני הגרמני הממוצע לגמור את החודש. תופענה החולצות החומות, האס. אה., בריוניו של היטלר, להם נתן תפקיד, כבוד, סידור לחיים ואפשרות לתעל את האלימות בחייהם, אף היא מעשה במחשבה תחילה. החולצות החומות הם אלה שהסדירו את מקומות הופעתו, סידרו כל סידור אפשרי מדגלים ועד פרחים וכשלא היו מספיק אנשים, דאגו להביא עוד. ולא שחסרו אנשים לאחר ששמעו על הנואם שצץ משום מקום.

אישית, היטלר היה נטול חברים, אבל דאג להקיף עצמו בכלומניקים, לעומתם הוא עצמו זהר והם היו כמרבד לרגליו. מתנגדיו פערו עיניים לנוכח התופעה בה אדם בא משום מקום, סוחף המונים בצעקות, מרתקם שעות ולאחר מכן הם מגרדים בפדחתם ולא רואים שמץ אידיאולוגיה מסודרת בדבריו של הנואם העולה.

היטלר אינו גרמני ומכאן שאינו יכול להבחר. זה לא מפריע לו להשתלב בפוליטיקה, ולהגדיל מפלגה שבאה לכאורה להיטיב עם הגרמני הממוצע, הרמוס והמושפל. 1929 היא השנה המכה בכלכלה העולמית, גם בגרמניה. מי שחווה קושי, הקושי הועצם. האינפלציה היתה הרסנית, התעשיה מיושנת והשלטון בלתי יעיל. על כל אלה בנה היטלר את תפקידו מעלה כששנות השלושים מחכות לו.

ההתחלה לא היתה מבטיחה למרות שפע התמיכה. הממסד הפוליטי התקשה לעכל דמות ססגונית וצווחנית כמו היטלר, אך נטולת אידיאולוגיה ברורה, למרות שהיה למעשה פוליטיקאי ממולח ומשופשף. שנת 33' דווקא האירה פנים והיטלר השתחל לרייכסטאג.

כבר ב-1929 הקיף עצמו היטלר במעין חיל הגנה פרטי, האס. אס., שהפך לשירות מודיעין. כוחו של היטלר התעצם ללא הרף והפך לתקווה של הגרמני המצוי, שרצה כמו כל פועל מצוי לחם ועבודה. היטלר לא הסתפק בכך ורצה להאדיר את גאוותו של העם, לדאוג למרחב מחיה עצום ורב, לספח מפה ומשם. למשל, באביב 38' סיפח את אוסטריה ובסתיו אותה שנה את חבל הסודטים המצוי בצ'כוסלובקיה.

למרות שבעבר הציע הסכם אי-התקפה לפולין, מגע קרוב של ברית המועצות עם גרמניה שלא היה קיים, גרם להיטלר אי-נוחות לגבי מדינה שהיטלר לטש אליה עיניו. הסכם מינכן מ-38' התפוגג וב-1939, בספטמבר, היטלר מחליט לפלוש לפולין. גאוותו בכוחו היה כה רב ויכולתו הפוליטית בגרמניה ובאירופה בכלל כל כך מעוגנים, שביטחונו היה ללא גבול. שיאו הרטורי, הפוליטי והצבאי היה ביוני 1940, עת השלים גם את כניעת צרפת, כניעה מהירה ומבישה. זו היתה גם התחלת הסוף.

תוך שנה מצא עצמו היטלר שקוע עמוק בשתי חזיתות. חייליו פוזרו בין חזית צרפת במערב לבין החזית במזרח. צרפת לא היתה שיקול מי יודע מה, אבל היטלר שקע בבוץ בו שקע לפניו כמעט מאה ומחצה נפוליאון. הקור והבוץ הרוסי היכו בו, עצרו את הצבא הלא מצויד מספיק (היטלר ציווה שלא לצייד היטב את הצבא מאחר וחשב שלא יהיה בכך כלל צורך והניצחון יהיה מהיר). מאסטרטג מזהיר אך לפני שנה (רב"ט היטלר, כן?), שמצביאים ותיקים הורידו את הכובע בפניו ולעיתים אף נאלצו לאכול אותו, הפך למנהיג עייף, ידו ורגלו השמאלית רוטטות תדיר מאיזושהי לקות מסתורית, אדם שמלאה את בכיריו בנאומים, אך מסרב לקבל עצתם. ממרחק של אך 30 ק"מ ממוסקבה ומתקווה להפוך את ברה"מ למדינת חסות, היטלר נאלץ לקבל דיווחים על ציוד שנתקע או כלל לא קיים, מיליוני מתים ואפילו נסיגות פה ושם. היטלר הפך לשוכן בונקרים וסירב לקבל הודעות שהעציבו אותו, הכעיסו אותו והוכיחו לו את מה שידע תמיד, שהוא מוקף בוגדים.

אם שקע בשתי חזיתות פיזית, מולו היו גם הבריטים ולאחר מכן גם האמריקאים, שהחלו לכתוש את גרמניה ללא רחם במטוסים חדישים ורבים. שוב ושוב דחה היטלר את ההצעה לבנות מטוס סילוני וחדיש, שיכול היה איכשהו להצילו. מחשבתו כאסטרטג שוב לא היתה מזהירה אך שנה שנתיים קודם לכן. הוא הפך לשבר כלי, שוב לא היה יכול להחליט בבהירות. זמן מסוים אף נטה להסכם עם האמריקאים לאחר מותו של רוזוולט. עם אייזנהאואר חשב שיוכל לחתום על הסכם אספקת נשק נגד הבולשביזם הרוסי. ההיסטוריה מוכיחה שלא היה בדברים אלה כל סיכוי שהוא. אם לא די בכך, גם מוסוליני סיבך אותו בפתיחת חזיתות מיותרות בבלקן והכוח שהיטלר רצה להעמיד בהפלת רוסיה, התפזר לאורך גבול ארוך מדי.

ב-1943-1944 החלו ניסיונות של קבוצות קושרים לנסות להתנקש בחייו של היטלר. השיא היה בניסיון של הרוזן פון שטאופנברג לפוצץ בהצלחה פצצה בחדר הישיבות. כרגיל, היטלר יצא כמעט ללא פגע מהפיצוץ. במקביל, היטלר חש יותר ויותר שהוא זה שנבחר להציל את גרמניה ואת אירופה, ליצור אימפריה חדשה בה ישלוט האדם הלבן ולהעיף את הכללים הישנים. הוא שקע בהזיות של מדינה חזקה בת 200 מיליון תושבים, השולטת במרחבים הגדולים מהמערב עד המזרח. הוא זה שבא להציל וכמובן למגר את האויב הנורא מכל, היהודים. לא ברור מה היה הזמן המדויק בו החליט להרוג ולהשמיד את הגזע היהודי, אבל הוא בהחלט היה נחוש. כך או כך, הזיות בדבר שליחות והשמדת הגזע המפריע, היטלר כמעט ולא נראה יותר בציבור, הבונקר הבלתי חדיר היה מבצרו, שם התקיימו ישיבות מתישות אל תוך הלילה, נאומים בדבר גדולה, בניה, פאר, שליטה, אומץ, לחימה עד מוות היו נושאים תדירים. כרגיל היטלר לא נשמע לעצותיהם של בכיריו למרות המצב החמור בכל החזיתות, ושוב ניתנו פקודות להתקפה למרות שגם אספקה לא היתה עוד, לא נשק, לא דלק, לא טנקים ולא מטוסים שמישים לפעולה באין תחמושת.

ולסיכום "הנה כך החריב היטלר לא רק את גרמניה. הוא שם קץ גם לאירופה הישנה על לאומיה, על סיכסוכיה, על אויבי-המורשה שלה, ועל ציווייה הצבועים – כמו גם על זהרה, גדלותה, והקסם של נועם-החיים שלה. אולי רימה את עצמו כשאמר על אותה אירופה "שעבר זמנה". כדי להחריב אותה צורך בראדיקליות שלו היחידה-במינה, בחלומותיו, בקדחת המיסיונרית שלו, וכתוצאה מכל אלה – בהתפוצצות חסרת-תקדים של אנרגיה. אך בסופו של דבר יש להודות שלא היה יכול להחריב את אירופה בלי עזרתה של אירופה".

הספר עמוס. 797 עמודים בשני כרכים צפופים ומרובי פרטים מהווים אחת הביוגרפיות המקיפות על היטלר. הבחירה באהרן אמיר כמתרגם, ואף הוספת מדבקה על הספר כקידום מכירות בשם המתרגם, היא החלטה שיווקית, אך החלטה פזיזה. אהרן אמיר הוא מתרגם נוראי. הוא לא גרמני במוצאו, אבל יקה פוץ הוא בהחלט כן. התרגום חצצי. במקום מיין קאמפף הידוע, אמיר מתעקש על מלחמתי, החלטה תמוהה, המהווה רק דוגמה. כשהיה צריך לתרגם, לא תירגם. לעתים התעקש על עברית שאינה מצויה אפילו במילון. יודעים מה זה דיבּקון? זו האובססיה של אמיר למילים לא שימושיות. בקיצור, דיבּקון זה אובססיה. המילה הזו חזרה שוב ושוב ואין פירוש.

כך או כך, ספר מקיף ומי שמתעניין ימצא בו את מבוקשו. חבל שאין רשימת שמות ומקומות בסוף, למציאה חוזרת ומהירה למי שמתעניין ומחפש.

מינכן/רוברט האריס - לא חובה

רוברט האריס אינו כותב אחיד, אבל הספר האחרון שקראתי מפרי עטו היה קצין ומרגל, ספר שעסק בפרשת דרייפוס. הספר ההוא היה ספר מרהיב וקיוויתי לאחד נוסף. התאכזבתי.
האריס הלביש פרשה קטנה על פרשה גדולה. הזמן הוא סוף ספטמבר 1938, כשהדיבור החוזר של היטלר על מרחב מחייה (לבנסראום) עבור העם הגרמני תופס כיוון אל עבר חבל הסודטים המצוי בצ'כוסלובקיה ומכיל שלושה מיליוני גרמנים המבקשים הגדרה עצמית. היטלר איים לספח את החבל הזה בכח. צ'מברליין, כראש ממשלת בריטניה, הציע לקיים ועידה במינכן, בה ישתתפו גם מוסוליני האיטלקי ודלדיה הצרפתי. המטרה היתה למצוא פתרון לא מלחמתי. לא רק לא מלחמתי עבור החבל, אם כי פתרון שלום ארוך טווח לאירופה.
בד בבד קמה לה תנועת התנגדות להיטלר מתוך המקורבים אליו. אחד המתנגדים היה פאול הרטמן, שלמד יחד עם יו ליגט הבריטי באוקספורד. שניהם צעירים לקראת שנות השלושים שלהם. ליגט משמש כדיפלומט בשירות הדיפלומטי וכמתורגמן מגרמנית לאנגלית. הוא הצטרף לנסיעה לוועידה. המטרה היתה להעביר מסמך סודי לצ'מברליין, מסמך שנפל לידי חברו הרטמן. המסמך מ-1937 יגרום לצ'מברליין להבין שפניו של היטלר למלחמה. אם יסכים שפני היטלר למלחמה, לא יחתום על שום הסכם הבנות, הסכם שיעביר את הסודטים להיטלר הרעב. מצד שני, כל מטרת ועידת מינכן היתה למנוע מלחמה. האריס שתל לנו כאן קנוניה שלא תופסת מים.
מאחר והאריס הבין שאין בידו דבר, גם אקדח שהופיע במערכה השלישית לא עשה דבר גם במערכה האחרונה. בשל הבנה זו, תיאורי המקומות, העצים, הריהוט, הפרצופים היו אינסופיים, אחרת במה ימולאו דפים שאין למלא אותם בדבר?
אם הקורא למד דבר או שניים מפרק מסוים זה בהיסטוריה, ניחא. אחרת אין לספר הזה כל הצדקה. בטח לא ספרותית.

לא אימא שלי/תופס ה' אוגדן - להמנע

היכן ועדת הלסינקי כשצריך אותה? תומס ה' אוגדן הוא פסיכיאטר העושה ניסויים בבני אדם, לפחות בני אדם המצויים בספריו. כנראה שהוא פסיכיאטר מתחזה. סופר מתחזה הוא לגמרי.

קתרין, הצעירה לשני אחיה, דמיאן וארין הבכור, נפלה מהמדרגות בביתה ודמיאן מאשים עצמו שדחף אותה, כשבעצם ניסה למנוע את נפילתה. זה קרה לה כשהיא היתה בת 13. מהנפילה היא נותרה נכה ונעזרת במקל הליכה שיקל על הליכתה המאומצת.

עוד במשפחה האם רוז ואחותה מרגרט. מרגרט גרושה ללא ילדים ואילו אביהם של השלושה מת בתאונה ולא זכה לראות את הולדת קתרין. כשדמיאן היה צעיר, משהו כמו 3-4, רוז החליטה שהיא לא מסוגלת לגדל אותו והיא מסרה אותו לאימוץ לאחותה מרגרט, שלא רצתה ילדים, אבל היתה קרובה מאוד לרוז וניסתה להקל עליה. הקשר בין דמיאן למרגרט לא היה טוב. מרגרט העסיקה את סיביל, שגידלה את דמיאן והקשר ביניהם דווקא היה חם. אחרי שלוש שנים סיביל חזרה לניו יורק. הבלבול אצל דמיאן גדל עוד יותר ולמרות ההסכם בין מרגרט לרוז, שרוז לא תדרוש בחזרה את דמיאן, מרגרט מבינה שהיא לא יכולה לגדלו והוא שב למשפחתו המקורית. הקשר המחודש בין דמיאן לארין הבכור הופך אותם לחברים טובים. עם הזמן נוצר קשר חם בין דמיאן לקתרין אחרי שארין יצא ללימודים באוניברסיטה. הקשר החם בין האח לאחות הפך לקשר מיני והולדת בת אחרי ששניהם כבר היו באוניברסיטה. עניין הבת ייפתר למי שעוד ירגיש שהוא חייב לקרוא את הזבלון הזה. רק מאוחר יותר תיפתר גם האכזבה הנוראית של דמיאן מאחיו "הבוגד", שהלך ללמוד ולא שמר על הקשר ביניהם.

כאמור, אוגדן אינו סופר. התפרים בעלילה גסים ולא הגיוניים, התפניות נועדו לשרת עלילה מעיקה ו"זולה" והסיום פתוח ופרוץ לכל רוח, כאילו נקטע ודפי העלילת הסיום נפוצו לכל עבר ואבדו.

אמריקה (במובן ארה"ב) היא כר נרחב למשפחתיות בעייתית. הקן המתרוקן מנתק באחת את הקשר בין העוזב ללימודים לבין משפחתו, הצעירים נזרקים הרחק מהבית משל היו סרח עודף ולנו קשה לדמיין מין פצצת מצרר שכזו. לא שחייבים לשמור על קשרים, שלעיתים הם מעיקים, אבל מה שמתאר אוגדן בתפרים גסים, תיארו גם אחרים בכישרון משכנע בהרבה.

אם נחזור לרגע לעניין מסירת ילד קטן, לא בן שמונה עשרה ללימודים, הראש המופרע של אוגדן, פסיכיאטר בהכשרתו ובעיסוקו, מוזר בלשון המעטה. בלא מעט ספרים עם עובד איבדו כיוון לגמרי והם מוכנים להוציא לאור כל ספר סנסציוני ובלבד למכור. אנחנו לא חייבים לקנות וכדאי שנזהיר.