עד שיצא עשן לבן/רוברט האריס - המלצה רפה

רוברט האריס יודע לכתוב, אבל לא יודע לספר סיפור. הסיפור הפעם הוא על מותו של אפיפיור ובחירתו מחדש של אחד מ-117 הקרדינלים המכהנים ברחבי העולם לאפיפיור חדש.

לאחר האספותם של 117 הקרדינלים הרשומים בוותיקן, מתברר שיש אחד שמונה לקרדינל בסוד ע"י האפיפיור שזה אך מת. אם כן, 118 קרדינלים ישנם, וזה החדש מכהן בבגדד, מכל המקומות בעולם. הקרדינלים נאספים בוותיקן בתנאים מחמירים ביותר, סגורים מהעולם בכל מובן אפשרי: אוכלים וישנים שם, מנותקים מכל המתרחש בחוץ ואינם יכולים להוציא מידע החוצה. רק הצבעות ושתי אפשרויות: עשן שחור בארובה – אין הכרעה, עשן לבן – יש אפיפיור חדש.

ההצבעה אינה הצבעה אחת ויחידה. על-מנת להגיע לתוצאה חוקית, על הנבחר להשיג שני שליש מהבוחרים. במקרה שלנו מדובר בשבעים ותשעה קולות ומעלה. את ההצבעה מנהל הנשיא לומלי, מועמד בעצמו לאפיפיורות. הוא מקבל במהלך ההצבעות מידע הפוסל קרדינל זה או אחר מלהבחר ועליו לנווט בחכמה את הפסילות בלי שיחשדו כי הוא עצמו חפץ באפיפיורות. בתחילה אין הוא חפץ בה כלל, אבל כשההצבעות מתקדמות, ואין אחת אבסולוטית, ושמו עולה בכמות המצביעים עבורו, פתאום ריח השררה ערב לחכו. עד להפתעה הסופית.

מה אנחנו מקבלים במהלך הספר? אין ספק שהאריס קיבל תדרוך מעמיק בהלכות ההצבעה, סייר במקום וראה הכל במו עיניו, בלי שראה הצבעה של ממש. זה בלתי אפשרי. מה כן? ספר העוסק ברכילות ארכיטקטונית, הדרת נשים מוחלטת כמעט, להג אינסופי, שאינו ממש מקדם את הסיפור וניסיון ליצור מתח בסיוע הזול של "אללהו אכבר" ונחשו מה בא בעקבותיו. מי כמונו יודע.

האם לקרוא? כן, אם:

1.      אם אתם חובבי האריס מושבעים (ולמה שתהיו)

2.      אתם סקרנים לדעת מה קורה בקונקלווה, שזה תהליך הבחירה (סיבה סבירה)

3.      אתם קוראים גם את התווית של האקמול (כי זה טקסט)

לא, אם:

1.      אתם מודעים לכך שהאריס אינו כותב ספרים טובים

2.      יש לכם ספרים טובים יותר בהמתנה

3.      רכילות דתית מכם והלאה

4.      הסיסטינית היא קפלה ונועדה לתיירות בלבד.

5.      אתם יודעים שעדיף לקרוא את קצין ומרגל המרהיב שלו.

לשיקולכם. הספר סביר בלבד.

מינכן/רוברט האריס - לא חובה

רוברט האריס אינו כותב אחיד, אבל הספר האחרון שקראתי מפרי עטו היה קצין ומרגל, ספר שעסק בפרשת דרייפוס. הספר ההוא היה ספר מרהיב וקיוויתי לאחד נוסף. התאכזבתי.
האריס הלביש פרשה קטנה על פרשה גדולה. הזמן הוא סוף ספטמבר 1938, כשהדיבור החוזר של היטלר על מרחב מחייה (לבנסראום) עבור העם הגרמני תופס כיוון אל עבר חבל הסודטים המצוי בצ'כוסלובקיה ומכיל שלושה מיליוני גרמנים המבקשים הגדרה עצמית. היטלר איים לספח את החבל הזה בכח. צ'מברליין, כראש ממשלת בריטניה, הציע לקיים ועידה במינכן, בה ישתתפו גם מוסוליני האיטלקי ודלדיה הצרפתי. המטרה היתה למצוא פתרון לא מלחמתי. לא רק לא מלחמתי עבור החבל, אם כי פתרון שלום ארוך טווח לאירופה.
בד בבד קמה לה תנועת התנגדות להיטלר מתוך המקורבים אליו. אחד המתנגדים היה פאול הרטמן, שלמד יחד עם יו ליגט הבריטי באוקספורד. שניהם צעירים לקראת שנות השלושים שלהם. ליגט משמש כדיפלומט בשירות הדיפלומטי וכמתורגמן מגרמנית לאנגלית. הוא הצטרף לנסיעה לוועידה. המטרה היתה להעביר מסמך סודי לצ'מברליין, מסמך שנפל לידי חברו הרטמן. המסמך מ-1937 יגרום לצ'מברליין להבין שפניו של היטלר למלחמה. אם יסכים שפני היטלר למלחמה, לא יחתום על שום הסכם הבנות, הסכם שיעביר את הסודטים להיטלר הרעב. מצד שני, כל מטרת ועידת מינכן היתה למנוע מלחמה. האריס שתל לנו כאן קנוניה שלא תופסת מים.
מאחר והאריס הבין שאין בידו דבר, גם אקדח שהופיע במערכה השלישית לא עשה דבר גם במערכה האחרונה. בשל הבנה זו, תיאורי המקומות, העצים, הריהוט, הפרצופים היו אינסופיים, אחרת במה ימולאו דפים שאין למלא אותם בדבר?
אם הקורא למד דבר או שניים מפרק מסוים זה בהיסטוריה, ניחא. אחרת אין לספר הזה כל הצדקה. בטח לא ספרותית.

קצין ומרגל/רוברט האריס - המלצה חזקה

פרשת דרייפוס היכתה גלים בכל אירופה בשלהי המאה התשע-עשרה. בפרשה זו חברו אווירת פצע שטרם הגליד מהמלחמה נגד הגרמנים ב-1870 ואנטישמיות בוטה בצרפת, כשיהודים נחשבים כנוטים לצד הגרמני.

אוסף של אי-דיוקים, רצון למצוא בוגד בכל מחיר, כשרק נרמז שיש אחד כזה, והאווירה עליה דובר לעיל חברו יחדיו להאשמת קצין יהודי בצבא הצרפתי בהאשמת בגידה חמורה – מסירת מידע צבאי לידי הגרמנים.

ז'ורז' פיקאר, המספר בספר, היה באותם ימים קצין שהגיע למדור הסטטיסטי בצבא, בפריז. זמן מה היה פיקאר מורה בבית הספר הצבאי אקול מיליטר דה גר, המקום בו למד גם אלפרד דרייפוס כתלמידו. דרייפוס בא ממשפחה אמידה ואשתו ממשפחה עשירה. כבן 35 היה, אב לשני ילדים, קצת מרוחק ואולי מתנשא, לא איש רעים.

נקודת התפר של האשמת דרייפוס, טקס השפלתו בתלישת דרגותיו, שליחתו לעונש באי השדים וכניסת פיקאר לפיקוד במדור הסטטיסטי הביאו לך שהחומר הרגיש בפרשה נפל לידי אדם שלא מניח לאמת לחמוק מידיו.

בספר שלפנינו אין רגע דל. למרות הפרסום הרב של הפרשה, אין מי שלא שמע עליה אלא אם בא זה הרגע ממאדים או שהוא צעיר במיוחד וחסר עניין בהיסטוריה בינלאומית. בסופו של דבר, לא דרייפוס היה אשם, אלא אחד אסטרהאזי, מהמר כפייתי, קצין אף הוא, המעביר באופן סדרתי כל חומר שהוא יכול לגרמנים עבור בצע כסף. אלא שלא מדובר בספר מתח, שרק חשוב מי האשם בסוף.

חובב צרפת כמוני, שלא לומר חובב פריז, חוגג. הראש מסתחרר אל מול שפע השמות והארועים. לארוע זה של פרשת דרייפוס נדחסו שמות רבים, להזכיר אחדים כמו אמיל זולא (עם כתב ההאשמה החריף שלו נגד הממשלה – J'Accuse), ז'אן ז'ורס, ז'ורז' קלמנסו ועוד רבים מהצבא, מהממשל, מהעיתונות ועוד הזרוע נטויה.

ב-1894 החלה הפרשה בה טויחה האמת, שעיר לעזאזל נמצא ונשלח לאי השדים. פיקאר, קולונל בצבא ואדם הגון, שם לב לחוסר התאמה בין הממצאים הקלושים, לרוב מזוייפים, שחברו להאשמה הבלתי סבירה והלא הוגנת. מהר מאוד נמצא חשוד אחר, אסטרהאזי. חמש שנים חלפו עד שדרייפוס הוחזר מאי השדים למשפט חוזר ו... שוב הואשם מאחר והנוגעים בדבר לא יכלו לסבול את האמת המוטחת בפניהם וגוררת זעזוע חמור בצמרת הצבאית והשלטונית. תריסר שנים חלפו מרגע ההאשמה ועד לזיכוי, חלק גדול משנים אלה גם פיקאר הושעה מהצבא, הורד בדרגה לסרן והושב אחד כבוד למשרת שר ההגנה.

כשאומרים שמציאות גוברת על הדמיון מדברים בדר"כ על פרשות כאלה. אם היתה זו עלילת ספר או סרט, הקורא או הצופה הסביר היה מנענע בראשו ומצקצק בלשונו בחוסר אמון. חמש שנים ריצה דרייפוס עונש על לא דבר בכלא יחיד, 1400 על 600 מטר אורכו, אי טרופי שאין בו דבר, רק הוא ושומריו, חלק מהזמן קשור למיטתו ואינו יכול לזוז. נדרשו עוד 7 שנים לזיכוי מלא בטענה שאם הצמרת הצבאית טעתה, כיצד החייל הפשוט יוכל להאמין במפקדים שכאלה, כשרק 30 שנה חלפו מאד המלחמה האחרונה, בה הובסה צרפת.

האמת מתקשה להרים ראשה ובפרשה הזו האמת התקשתה במיוחד. בתחילה לא סייעה לפרשה התעקשותו של פיקאר, המספר לנו הכל בגוף ראשון. הוא הרי גם חייל ונתון למרות, לא יכול לפרוש את הסודות בפני איש. גם שאר המעורבים הם בעלי אינטרסים, לעיתים כאלה אינטרסים שעדיף כבר יהודי אחד כלוא בתנאים נוראיים מאשר פגיעה בקריירה שלהם. אני כבר לא מדבר על האווירה האנטישמית, שלא מאפשרת הגינות בסיסית.

האריס, שכמה מספריו הקודמים לא מצאו חן בעיני, אם נזכיר את ארץ אבות ופומפיי, עשה כאן דווקא מלאכת מחשבת. הספר פשוט מצוין, נשען על בסיס מוצק של חומרים רבים שנכתבו לפניו, נקרא בשטף ומרתק מכריכה לכריכה. פרשה זו בהחלט ראויה להיזכר כאחת שתיזכר לדיראון עולם בדברי ימי הקשר בין שלטון-צבא-אנטישמיות.

פומפיי/רוברט האריס - להתרחק

הסיפור הידוע של פומפיי שנהרסה בהתפרצות הר הווזוב זכה לספר שיש בו שזירה של סיפור אהבה יחד עם סיפור אסון.

האקווה אוגוסטה, אמת מים כבירה ופלא הנדסי, הובילה מים אל ישובי מפרץ נפולי. בשלב מסויים מתגלה שהזרימה אינה כתמול שלשום ולכן האקווריוס (מהנדס המים הממונה מטעם הקיסר) מרקוס אטיליוס יוצא לבדוק את שארע לאמת המים. במקביל, אמפליאטוס, מעשירי העיר ובונה מרחצאות גדולות ומרהיבות, מודאג אף הוא מחוסר המים ותורם ציוד ועבדים לאקווריוס היוצא לבדוק את שארע לאמת המים ולזרימה הסדירה. בתו של העשיר שומעת על מזימה לפגוע במהנדס ובלילה היא חומקת מביתה ודוהרת על סוסה לספר על כך למהנדס הנמצא רחוק.

המהנדס מצליח לתקן את אמת המים, אלא שהוא מחליט לבדוק מה גרם לחסימה ומהם הזעזועים שהוא חש. הוא עולה לבדוק את הווזוב ולבסוף זה מתפרץ. המהנדס מצליח לברוח ולאחר תלאות רבות מצליח להגיע והלציל את בת העשיר בה התאהב, כשכל סיפור האהבה תופס שני עמודים בספר, ואביה הזומם רע כמובן מת.

אם היה מדובר בסיפור על אחד האסונות הגדולים הידועים בהיסטוריה, ניחא. אם היה מדובר על סיפור אהבה היסטורי, ניחא. הערוב של שני אלה בסיפור דנן נכתב בחוסר כישרון ניכר, מהווה מסד ברור לסיפור הוליוודי רב משתתפים ועמוס בשחקנים בריטיים בעלי מבטא מדויק ומתגלגל. כספר, זהו כישלון מהדהד בכל מובן אפשרי וראוי להמנע ממנו.

ארץ אבות/רוברט האריס - להתרחק

הספר שלפנינו הוא מותחן דיסטופי, לא מפותח במיוחד, לא אמין ולא מתוחכם. למעשה, אין בו ולו תכונה אחת טובה.

האריס ניסה לבנות סיפור מתח על מה היה קורה לו גרמניה ניצחה בכל זאת במלחמה ובחר לפתוח את הספר כשבוע לפני יום הולדתו ה-75 של הפיהרר, אדולף היטלר. ובדיוק במועד זה מתגלה גופתו של אחד מבכירי המשטר, בוהלר, שהיה אחד ממשתתפי ועידת ואנזה. ועידה זו ידועה לשמצה כוועידה בה דנו בפתרון הסופי לבעיית היהודים.

זאווייר מארץ` מגיע ראשון בתור חוקר הקרימינלפוליציי, הקריפו, לזירת הרצח/התאבדות. בתחילה לא ברור באמת מה קרה שם, אבל אז מתברר שיש עוד נרצח/מתאבד ובהמשך אפילו מתגלים כאלה מהעבר, לכולם קשר והוא... נחשו ניחוש אחד? טוב, קבלו שישה מיליון ניחושים.

מארץ` שירת בצוללות בעת המלחמה בה, כאמור, ניצחה גרמניה. הוא היה לוחם צעיר ולא ידע מה קורא אי-שם במזרח, המקום אליו הובאו היהודים. פתאום העבר הנוראי עולה וצף, ולא רק הוא עוסק בפרשה כי אם עיתונאית צעירה בשם צ`רלי מגווייר.

השנה היא 1964, רוב אירופה נשלטת ע"י המשטר הנאצי ובראשו היטלר. המספר מנסה להכניס אותו, ללא שום הצלחה, לאווירה של אימה. יש פרצופים קשוחים, יש מדי גסטאפו, אבל הכל סטרילי, מעושה ונטול אמינות אפסית. מארץ` החוקר הופך למארץ` הנרדף בעקבות גילו הקשר בין האנשים המתגלים עכשיו לאלה שמתו במהלך עשרים השנים האחרונות, לבין היידריך הכל יכול. נו, שיהיה. מי שלא רוצה לבזבז זמנו על עוד דיסטופיה ירודה שיתרחק מהספר.