אני מתחיל סקירה זו ממעט פחות מאמצע הספר, מנהג חדש אצלי. עד עתה כלל לא ברור מהו המצב הראשון והשני. ושם הספר, כזכור, המצב השלישי.
האם זה סיפור על אהבה וחושך או קופסה שחורה, אם רק לציין שניים מהוללים מספריו של עוז? כנראה שלא. המילים ישנן ומסודרות נהדר, כמיטב יכולת הכתיבה הנפלאה של עוז, גם ההומור המושחז. כאן נוספה גם החשיבה הפוליטית הנשזרת בכל מצב כמעט בכתיבה בעוז החוגג חמישים.
פימה (אפרים) כבן חמישיםומשהו, בנו של יצרן תמרוקים עסוק ומקושר, מתברר ככלומניק לא קטן. הוא לא טיפש, כלל וכלל לא, מרבה לקרוא הארץ כמו גם חדשות ומעריב בסופי שבוע ולפעמים להגיב במאמרים מלומדים, אבל מלימודיו לא יצא כלום ובהיותו בגילו פקיד במרפאה גינקולוגית, כבוד גדול לא נרשם פה. בכל עמוד שני-שלישי נכנסת אמירה שמאלנית רדיקלית, שבהיותי עצמי איש שמאל-לייט, האמירות האלה קיצוניות, ואף שהן חצי מתנצלות, הן בכל זאת מרימות גבה.
השנה היא 1989, שנת מחצית הרוטציה, שמיר ראש הממשלה והניסיונות להביא איזשהו מרפא למצב המדיני-בטחוני, עומד במקומו. הרי המצב המדיני כך מאז מלחמת ששת הימים ולפני כן היו מצבים אחרים ונדמה שמצבים לא חדלים מלהתקיים כאן לעולם, מה שמביא מחשבות רבות לראשו העמוס בשטויות של פימה המוזנח, המתקשה להחזיק בית על כל המשתמע מכך. כל כך שמאלן רדיקלי הוא שמקק זוכה אצלו להיוותר בחיים. זה גם המקק הראשון בעולם שנמצא מת למחרת מלכלוך שפימה מתקשה לנקות.
וכל זמן הקריאה לא חדלה התחושה שזה ספר נפ"ל (נטול פואנטה לחלוטין) וכך עד הסוף. אבל, וזה אבל גדול, מנגד ניצבת הכתיבה של עמוס עוז, דבר שהפך אותו ל"עמוס עוז". זו עברית ללא רבב, לא עברית גבוהת מצח, עברית שאין בה מילה מיותרת, הדברים נאמרים בצלילות ומובנים היטב ונקראים בשקיקה, כתובים היטב ושפתיים יישקו.
האם הספר מהנה? בסופו של דבר כן. אמנם הפואנטה מסרבת לזרוח, עניין שהשמש מתמחה בו כבר מיליוני שנים, אבל הניגוד בין פימה המוזנח לבין פימה שעניינים ברומו של עולם מסתובבים בראשו, ניגוד משעשע הוא. ומתי פימה זוכה באמת לשחרור? כשהוא משתחרר מצלו של אביו. וכך, פימה שהוא לרוב מטרד בין חבריו הנשואים זוכה לאהבה רבה ולחיבוק כשהוא משתחרר. הוא אולי מטרד, אבל הוא חלק בלתי נפרד מחיי אנשים שגם להם אכפת מחייהם ומהמצב במדינה. הזהו המצב השלישי?
הספר, כאמור, נכתב ב-1989-1990 ודברים הנאמרים בו על המצב הפוליטי נכונים ממש אחד לאחד גם היום. באיזשהו מקום בספר חושב פימה לתת לעצמו עיסוק וזה יהיה לחקור בירושלים על יהודה איש קריות. 14 שנים מאוחר יותר אכן הופיע הספר הבשורה על-פי יהודה.
כלפימה, כן עוז, מוח קודח. זה לא תמיד קל וזורם לקריאה, אבל בסוף מתגמל. וכן, כבר אז איבחן עוז את ירושלים שהיא כטהרן. כנראה שאנחנו מקפידים לשמור על כל הרע ודוחים את הטוב, כאילו כל אלה שומרים עלינו היטב. הנה נשמרנו.
