אימרו לאונרדו דה וינצי וראיתם לנגד עיניכם את המונה ליזה, המצויה מאחורי הגנה כבדה בלובר בפריז. אולי גם הסעודה האחרונה. לא כך זה התחיל ולא רק.
מתברר שגם בימיו של לאונרדו דה וינצ'י ראו את האדם דרך מקצועו, רצוי נוטריון. הרי כל אדם צריך עו"ד טוב ורופא טוב בחייו. נוטריון שימושי גם, ובפירנצה של אז, נוטריון היה מקצוע מכובד ושימושי. לאונרדו, ילד ואיש אלף התחומים, כנראה לא תאם למקצוע בו יכול היה לבסס עצמו. נו, קורה.
מאין בכל זאת הצלחתו של לאונרדו? כנראה מצרוף בר מזל של זמן, מקום ואישיות. לאונרדו חי בעת בה היו תגליות רבות, זמן נאורות בלתי רגיל יחסית לעת ההיא, במקום בו שרר חופש ולכן גם מסחר שוקק ומעבר אנשים מסחרר. נוסיף לזה את הסקרנות הבלתי רגילה של לאונרדו עד שניתן היה להגדירו כמדען, מתמטיקאי, מהנדס, ממציא, אנטומיסט, צייר, פסל ואדריכל. שפע הגדול מסך אדם אחד, אבל כזה היה כנראה הילד הלא מוכר ע"י אף אב (אם כי אביו היה ידוע) ושם משפחתו כשם החצר בה גדל. בשביל מה להכיר בילד שלא יצמח לנוטריון?
כנראה יש מה ללמוד מפירנצה של אותם ימים, כשהכל משגשג מסביב בשם שלום בין עיר-מדינה זו ושכנותיה, אנשים שיכולים ללמוד בה לימודים גבוהים ומסחר המביא ומוציא הכל.
אי אז מתחיל אייזקסון לתאר את לאונרדו הצייר המתחיל, השוליה בבית הספר של ורוקיו הצייר. לא ממש לתאר את לאונרדו, כי אם את ציוריו, הטכניקות המוצלחות יותר או פחות. זה השלב בו שוחרי אמנות ינידו ראש, כל השישה ביחד. השאר יחניקו פיהוק. לאונרדו כבר לא צעיר, בן 24 הוא מואשם במעשה סדום ואז מתחיל אייזקסון להיות עסיסי, לתאר את ההומוסקסואל הצעיר והחוגג, הנחלץ מהאישום, אבל לא מסתיר מהו(תו). אז הכתיבה מתרוננת, מלאת עסיס ואפשר להבין למה. כששוב חוזר אייזקסון להזמנות שנעשו, אך לא הושלמו, אצל לאונרדו, שוב הכתיבה כבדה והלחלוחית נעלמה.
הגיל לא עוצר ולאונרדו מתבגר, כבן 30 הוא כשהוא עובר למילנו החזקה, הגדולה והמבטיחה. למושל העיר הוא שולח מכתב בו הוא מציג עצמו בשלל תארים, ביניהם מהנדס מלחמה, מקים גשרים ועוד. בפועל, מוחו לא הפסיק להמציא המצאות, אותן דווקא הציג כמפיק מופעי תיאטרון חוצות, מסוג המופעים האהובים על שועי העיר וגם פשוטי העם, שם הצליח לאונרדו להראות את יכולותיו הטכניות המרובות. על כך הצר אייזקסון מאוד וסבר שזה היה בזבוז זמן. מישהו ביקש אירוויזיון ולא קיבל? האם לא הבין אייזקסון שכל האקסהיביציוניזם הזה הוא חלק מלאונרדו הגיי, המתפאר בטווסיות שלו? ובכלל, בכל פעם שאייזקסון אומר "לדעתי", "בעיני" ומין אמירות משונות שכאלה, הטקסט מאבד מעוף ועניין. וכי למה ציפה אייזקסון, שלאונרדו יישב בסלון ביתו וידפדף בתמונות באינסטגרם? זהו אותו וולטר אייזקסון שהיה היו"ר והמנכ"ל של רשת CNN ועורך המשנה של המגזין טיים. האם הם נוטים לשים שם אנשים חסרי חוש קצב בראשי ארגוני התקשורת החזקים שם באמריקה?
ושוב תאור של נער-שדון, שדון בהתנהגות, בשם-כינוי סלאי. ילד בן 10 המוכנס לביתו של לאונרדו כעוזר, מתנהג רע, גונב, משמש כמזכירו בהתבגרו, כמאהב וכדוגמן עירום לכמה רישומים מפורסמים. עם קצת בדיקה מדוקדקת, לאונרדו היה יכול להחשב היום פדופיל. שוב עולה רמת העניין של אייזקסון ברכילות הכחולה. נו, כבר היינו שם.
וכך לאונרדו דה וינצ'י, אותו נזכור בעיקר בשל המונה ליזה, ממשיך עם ניסיון לפסל סוס בדהרה, לעקוב אחר ציפורים וליצור מכונה שתאפשר לאדם לטוס, לגשת להצעות לבניית קתדרלות, ועוד. לכל הדברים בהם הוא מתעניין הוא ניגש בצורה יסודית, מלווה הכל במאות רישומים ומקווה לחזור ולהסיק מזה מסקנות. את מכונת התעופה לא הצליח ליצור אז. אייזקסון מציין שגם 500 שנה מאוחר יותר גם לא נוצרה אותה מכונת תעופה אישית. הוגן.
בשנות החמישים לחייו לאונרדו כבר מפורסם, מוכר כמהנדס, מתמטיקאי ומתכנן, גם כפסל וצייר, אם כי רבות ההתחלות והשרטוטים בחייו, מעטים התוצרים. לאונרדו מקיים את האמרה שהוא מבטיח, אבל לא מבטיח לקיים. כסף הוא מקבל על הזמנת עבודות, לא תמיד הוא עומד בתכנון, לא מסיים ציורים, משאיר תכנונים צבאיים על הנייר, וכבודו ופרסומו, מה מוזר, רק הולכים וגדלים. הוא כמפורסם, מקבל גם משליטי העיר, שוב פירנצה, היתרי מעבר לו ולפמלייתו באוות נפשו, כולל תחזוקה על חשבון השליטים.
אייזקסון ממשיך להטריד את הקורא בקטנות, הביוגרפיה ממשיכה בעצלתיים, לכל תלתל שיער, כל תנוחת יד, כל רקע מקבל תלי תלים של פרשנויות מייגעות. ובאמת, רק חובבי אמנות אדוקים ומשועממים להפליא, ימצאו ידיהם ורגליהם בספר, שקונטרס התמונות החשובות שלו מצוי בלב הספר, מאוחד שלא לפי מספור עוקב והתמונות אינן מפוזרות היכן שדובר בהן בטקסט. זה כדי להכות חטא על פשע.
ושוב לאונרדו שב למילנו האינטלקטואלית. את פירנצה הוא עוזב מתוך סכסוכי ירושה ומניח הכל מאחוריו. שמחים לקבל אותו בחזרה במילנו, בהיותו מפורסם. אם נדמה שלאונרדו מתחמק מציור, הרי זה רק משום שבעבר עסק גם בארכיטקטורה, במכונות מלחמה, במתמטיקה ועתה, לעת התבגרותו ובהיותו בן למעלה מחמישים, הקדיש 10 שנים לאנטומיה. הוא מרבה לנתח, להזדרז באיור הגופות, הממהרות להרקב תחת ידיו. נדמה שאין סוף לסקרנות שלו, לאינטלקט רחב היריעה שלו.
הצרפתים טורפים את הקלפים לאיטלקים. לאונרדו נודד דרומה לרומא, כי בסופו של דבר, כל הדרכים מובילות לרומא, אבל גם החוצה ממנה, כשאין ספונסר הולם. זה נמצא דווקא ממלך צרפת הכובש, פרנסואה בן ה-21, אינטלקטואל בעצמו וסקרן בלתי נלאה כמו לאונרדו המפורסם. פרנסואה מוצא בלאונרדו קישוט הולם לחצרו, מעניק לו בית בסמוך לארמונו בצרפת, מימון וסיוע כנדרש. מצא מין את מינו.
רגע, עצור, פוס! מה עם זאתי, נו, מונה ליזה?
14 שנים צייר לאונרדו את ציור הנערה, השקיע עוד ליטוש, עוד שכבת צבע, עוד טכנולוגיה לעמידות נצח, לבדיקת ניסויי תאורה, גרם למבטה של ליזה לעקוב אחר המתבונן מכל נקודה בה הוא נמצא מול התמונה. ליזה לא היתה אריסטוקרטית, לא מפורסמת בשום צורה, רק רעייתו של סוחר בדים מתעשר, אבל קרובה למשפחתו של דה וינצ'י האב. במשך 16 השנים האחרונות לחייו של לאונרדו נדדה עמו, התמונה, זכתה להעתקות עד שנפלה לחיקו של המלך כנראה. מאז מיליונים נעמדים מול הציור ומצלמים בטירוף. גם אני תרמתי את תרומתי הצנועה שלוש פעמים. סימנתי וי והמשכתי בחיי כאילו כלום.
והחיוך המפורסם? נו, זה כמו בא לומר: ליאו, חכה רגע, נדמה לי שמשהו נשרף על הגז. אני כבר חוזרת.
זהו, חפרתי די. המרק מתקרר.
