בגנו של עוג/לילה סלימאני - לא חובה

אדל היא נימפומנית. זו עובדה שצריך להתייחס אליה כפשוטה. היא חובבת סקס בכל מקום ועם כל אחד, אבל במקרה שלה נאמר "האנשים הבלתי מסופקים הורסים סביבם הכל". זה אמנם לא נאמר עליה, אבל מתאר אותה בדיוק.

את המחברת לילה סלימאני הכרתי מספרה השני, שהתפרסם ראשון בישראל, שיר ענוג. כשמודן ראו כי טוב, ומדובר גם הוא בספר בינוני, אבל נמכר, הלכו ופרסמו את הספר הגרוע שלפנינו בלי מחשבה שניה. מדובר בסדרה לספרות יפה ופה אין שום ספרות יפה. אדל, תושבת פריז, נשואה למנתח העושה הכל ליצירת אווירה משפחתית ולתת לרעייתו את מירב החופש. היא כמובן מנצלת את המצב להתחיל עם כל גבר שייכנס אתה למיטה. מילא בגידה קטנה פה ושם, אבל במקרה שלה זו התבהמות שכתובה רע, נקראת רע ולא מגיע לשום מקום.

אפשר לקרוא את הנובלה הקצרה הזו, אבל לא לפתח שום ציפיות, לא ספרותיות ולא אחרות.

תמול שלשום/ש"י עגנון - המלצה רפה

ספרו זה של עגנון עוסק בעיקר בתקופת העליה השניה, בשנים 1904-14. הספר עוסק במיוחד באחד יצחק קומר, עלם צעיר מגליציה, החולם את חלום הציונות ומתוך חנות אביו בגליציה, עוסק בהתרמות עבור ישראל. כל כך הוא עסוק בחנות אביו בחלום הציוני, עד שרבים מן הקונים מעדיפים להדיר רגליהם מהחנות. האב רואה הכל ומתפלץ, אך זה בנו בכורו והוא אוהב אותו.

חלום הציונות כל כך לא מרפה מיצחק, עד שאביו מסכים לקחת הלוואה, השד יודע כיצד יחזירה, ומאפשר לבנו לעלות לישראל. כאן מתחילים קונפליקטים גדולים לצוץ והניגודים אינסופיים.

יצחק הצעיר חולם להגיע לארץ ירוקה, ארץ בה עובדים יהודים בחקלאות ומלבישים שלמה ירוקה את כל הארץ. החלום בהתנפצותו מגלה את האבק, הכפרים הקטנים, היהודים המעטים ובעיקר את העבודה הערבית דווקא. שם בגליציה כולם התפללו בקביעות וכאן אט אט נעשים הכל חופשיים. יצחק חושב שיעסוק בחקלאות מיד כשיגיע, אבל המציאות רוצה אחרת והוא נעשה צבע. שם מדברים עם אישה כשנושאים אותה לאישה וכאן היא חברה, נערה לבילויים.

גם בישראל עצמה הניגודים גדולים: ירושלים המאובקת, הדתית, הלוהטת בקיץ וקפואה בחורף, לעומתה יפו הנוחה בטמפרטורות שלה, בהיותה על גדת ים והקוסמופוליטיות שלה.

יצחק יודע שעליו לשלוח כסף לאביו, יודע שאין בבית שעזב כסף לאכול והפיות רבים, אבל כאן הוא מעדיף לשכור חדר, להחליף מלבושים קרועים בחדשים, לפנק עצמו בסופי שבוע, וכשאין עבודה אז אין.

אלא שאט אט מתקבעת ישראל בלבו של יצחק וגליציה הרחוקה נשכחת. כאן עליו להתמודד עם פרנסה, אבל גם עם נטיות הלב אחר סוניה, או שמא שפרה. בעוד לבו יוצא לראשונה אחר סוניה בשבתו ביפו, סוניה אינה משיבה אהבה כזו אל יצחק. זו יפו הקלילה. בשבתו בירושלים מתקבע דווקא לבה של שפרה, בתו של הרב פייש, אחר יצחק. וגם כלב נכנס פתאום לתמונה, המחבר בצורה מוזרה בין שפרה ליצחק. הכלב הזה ילך וישוב, תרתי משמע, יסתובב בין ערימות האשפה של ירושלים, יתור אחר אוכל וקרבת אדם, שאינה תמיד נוחה לכלבים, בטח לא בירושלים, שאינה תמיד נוחה גם לבני אדם. הכלב הזה, שגרם לר' פייש ליפול למשכב וליצחק להכנס לביתו ולהתאהב בבתו של הרב, יחזור בסיום הספר ויגרום למכת גורל נוספת.

המעברים האלה בין יפו לירושלים, בין סוניה לשפרה, בנוסף למכריו האחרים של יצחק, מייגע לא פעם. התאורים ארכניים, הלשון העגנונית היפה לעיתים ולעיתים גדושה עד זרא, לא תמיד מענגים. מאמצע הספר ואילך הכל נגרר וכאילו ללא כיוון. דרך הסיפור של יצחק עגנון לא מרפה למעשה מסיפורו שלו עצמו, סיפור העליה השניה וסיפורה של ציון, וכורך את כולם במהודק. יצחק מבכה את אי היותו חקלאי, כאילו דרך החקלאות יהודי נקשר לאדמתו. אלא שיצחק נקשר גם נקשר לישראל, יפו בתחילה וירושלים בסוף, סוניה בקצה אחד ושפרה כאשתו.

לא קלה היא לא קלה דרכנו והסיפור המייגע מגיע לסוף טרגי בטרם עת.

הנוסע/אולריך בושוויץ - להמנע

במקרה של הספר שלפנינו, הסיפור סביב הסופר עצמו מעניין יותר מהספר. בושוויץ עזב/ברח עם אמו את גרמניה לאחר החלת חוקי נירנברג, שהרעו במידה ניכרת את מצבם של יהודי גרמניה. מאחר ועזב את גרמניה ב-1935, בושוויץ לא יכול היה לכתוב על המתרחש בנובמבר 1938, ליל הבדולח, הידוע לשמצה מכלי ראשון.

הסיפור מספר על אחד אוטו זילברמן, איש עסקים יהודי, שהפחד מפני המתרחש באותו נובמבר נורא, גורם לו לרצות לברוח אל מחוץ לגרמניה. הוא מקווה להסתמך על בנו השוכן בפריז, שישיג לו ארת כניסה לצרפת, אלא שלא משם מגיעה הישועה. בקר הגרמני, שותפו לעסקים, נותן לו כארבעים אלף מרקים גרמניים כפירוק שותפות, סכום שדי בו להתחיל חיים חדשים במקום אחר באירופה, נניח בלגיה, צרפת או הולנד. לאף אחת מהמדינות האלה אוטו זילברמן לא מצליח להכנס בניסיונותיו המרובים. זילברמן מרבה בנסיעות ברכבת בתקווה שבגבול מסוים השמירה תהיה קפדנית פחות וכך במשך ימים מספר הוא חוצה את גרמניה לאורכה ולרוחבה.

הספר בנוי כולו ממונולוגים ודיאלוגים, לא מפתח מחשבות של ממש, תיאורי מקום ומראות נוף, תחושות למיניהן והאימה המתלווית להן. ככזה, הוא משעמם לגמרי, כתוב רע ולבטח נופל מהסיפור של כותבו.

המידות הקטנות/נטליה גינצבורג - המלצה רפה

ספרון קטן זה של תשע נשמות מביא את דעותיה של גינצבורג בנושאים שונים. הספר מתחלק לשני חלקים ומכל בסה"כ 156 עמודים בגופן גדול ופורמט קטן. החלק הראשון להגני וסתמי. החלק השני עדיף.

גם בחלק השני מספר "דעות", מהם שתיים ראויות מאוד. האחת נקראת המקצוע שלי, בו מספרת גינצבורג בהרחבה כיצד היא אוספת רעיונות, מראות, שיחות וסתם קטעים אנושיים, שירכיבו סיפור שלם משלה. היא מספרת שמקצועה בא לה בטבעיות ובקלות, שהוא כל עולמה, בניגוד לדברים אחרים, הבאים בקושי ואף שנואים. מרתק לקרוא את צד הסופרת שבה.

הדעה השניה שלה עוסקת בקשרים אנושיים. קשרים בין חברים, משפחה ובני זוג. מעניין לקרוא דווקא על העדרם/הוצאתם של קשרים עם חברים משנוצר הקשר הנקרא נישואים. הנישואים גורמים לניתוק קשרים עם חברים, כשפתאום די בקשר הזוגי עצמו וקשרים אחרים מיותרים הם. מעניין.

כספר שלם המידות הקטנות מספק רק בחלק קטן שלו. החלק הקטן אין בו די לספר ולכן התוספות. נפל לידיכם? תהנו.

נבוכותיו של החניך טרלס/רוברט מוסיל - המלצה

רוברט מוסיל, נולד באוסטריה ב-1880, היה עצמו חניך במעין פנימיה המתוארת בספר. היתה זו פנימיה לבני המעמד העליון, או לפחות המעמד הנחשב. ילדי אותו מעמד למדו בפנימיה כזו, המכשירה אותם לחיים הראויים למעמדם.

הסגנון בסיפור המסופר בספר בוטה וגלוי למדי. טֶרלֶס, בעצמו בנו של יועץ-חצר, לומד בפנימיה יחד עם בנים בלבד, כשאחד מהם, באסיני, נער יפה ונשי מעט, גורם לבנים אחרים להתאהב בו. מתוך השלישיה טרלס, ביינברג ורייטינג, השניים האחרונים מתעללים רגשית ומינית בבאסיני. כדי להצדיק את מעשיהם מלכתחילה, הם טוענים שבאסיני אינו אלא גנב. טרלס נבוך מכל הנעשה סביב באסיני, ער לעובדה שאמו של באסיני אלמנה ומנסה בכל כוחה להחזיק את בנה בפנימיה היוקרתית. הידיעה שבאסיני נחשב אשפת-אדם בעיני בייברג ורייטיינג, המנסים לגרום להרחקתו של חברם, זרה לו. מניעיהם ברורים לו, אבל הוא אינו שותף לרצונם.

הכתיבה של מוסיל אפופת סוד מחד גיסא, ומאידך גיסא גלויה ובוטה. המתרחש בין טרלס ובאסיני מוביל להתרחשויות המביאות לידי מבוכה גם את סגל ההוראה.

ספר מיוחד, שנחשב לתרגום של ספר מופת, לא בטוח שעומד במבחן הזמן, אבל שווה קריאה.