ספרו זה של עגנון עוסק בעיקר בתקופת העליה השניה, בשנים
1904-14. הספר עוסק במיוחד באחד יצחק קומר, עלם צעיר מגליציה, החולם את חלום
הציונות ומתוך חנות אביו בגליציה, עוסק בהתרמות עבור ישראל. כל כך הוא עסוק בחנות
אביו בחלום הציוני, עד שרבים מן הקונים מעדיפים להדיר רגליהם מהחנות. האב רואה הכל
ומתפלץ, אך זה בנו בכורו והוא אוהב אותו.
חלום הציונות כל כך לא מרפה מיצחק, עד שאביו מסכים לקחת
הלוואה, השד יודע כיצד יחזירה, ומאפשר לבנו לעלות לישראל. כאן מתחילים קונפליקטים
גדולים לצוץ והניגודים אינסופיים.
יצחק הצעיר חולם להגיע לארץ ירוקה, ארץ בה עובדים יהודים
בחקלאות ומלבישים שלמה ירוקה את כל הארץ. החלום בהתנפצותו מגלה את האבק, הכפרים
הקטנים, היהודים המעטים ובעיקר את העבודה הערבית דווקא. שם בגליציה כולם התפללו
בקביעות וכאן אט אט נעשים הכל חופשיים. יצחק חושב שיעסוק בחקלאות מיד כשיגיע, אבל
המציאות רוצה אחרת והוא נעשה צבע. שם מדברים עם אישה כשנושאים אותה לאישה וכאן היא
חברה, נערה לבילויים.
גם בישראל עצמה הניגודים גדולים: ירושלים המאובקת, הדתית,
הלוהטת בקיץ וקפואה בחורף, לעומתה יפו הנוחה בטמפרטורות שלה, בהיותה על גדת ים
והקוסמופוליטיות שלה.
יצחק יודע שעליו לשלוח כסף לאביו, יודע שאין בבית שעזב כסף
לאכול והפיות רבים, אבל כאן הוא מעדיף לשכור חדר, להחליף מלבושים קרועים בחדשים,
לפנק עצמו בסופי שבוע, וכשאין עבודה אז אין.
אלא שאט אט מתקבעת ישראל בלבו של יצחק וגליציה הרחוקה
נשכחת. כאן עליו להתמודד עם פרנסה, אבל גם עם נטיות הלב אחר סוניה, או שמא שפרה.
בעוד לבו יוצא לראשונה אחר סוניה בשבתו ביפו, סוניה אינה משיבה אהבה כזו אל יצחק.
זו יפו הקלילה. בשבתו בירושלים מתקבע דווקא לבה של שפרה, בתו של הרב פייש, אחר
יצחק. וגם כלב נכנס פתאום לתמונה, המחבר בצורה מוזרה בין שפרה ליצחק. הכלב הזה ילך
וישוב, תרתי משמע, יסתובב בין ערימות האשפה של ירושלים, יתור אחר אוכל וקרבת אדם,
שאינה תמיד נוחה לכלבים, בטח לא בירושלים, שאינה תמיד נוחה גם לבני אדם. הכלב הזה,
שגרם לר' פייש ליפול למשכב וליצחק להכנס לביתו ולהתאהב בבתו של הרב, יחזור בסיום
הספר ויגרום למכת גורל נוספת.
המעברים האלה בין יפו לירושלים, בין סוניה לשפרה, בנוסף
למכריו האחרים של יצחק, מייגע לא פעם. התאורים ארכניים, הלשון העגנונית היפה
לעיתים ולעיתים גדושה עד זרא, לא תמיד מענגים. מאמצע הספר ואילך הכל נגרר וכאילו
ללא כיוון. דרך הסיפור של יצחק עגנון לא מרפה למעשה מסיפורו שלו עצמו, סיפור העליה
השניה וסיפורה של ציון, וכורך את כולם במהודק. יצחק מבכה את אי היותו חקלאי, כאילו
דרך החקלאות יהודי נקשר לאדמתו. אלא שיצחק נקשר גם נקשר לישראל, יפו בתחילה
וירושלים בסוף, סוניה בקצה אחד ושפרה כאשתו.
לא קלה היא לא קלה דרכנו והסיפור המייגע מגיע לסוף טרגי
בטרם עת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה