יום שישי, 31 במרץ 2023

חרדי וטוב לו/טוביה טננבום - המלצה

 

זהו ספרו השישי של טננבום שאני קורא. אני אוהב את ההומור טוב הלב שלו, המשעשע אותי מאוד. הפעם חוזר טוביה טנננבום אל כור מחצבתו החרדי, לא מקום הולדתו. את המקום, בני ברק, עזב כנער וכמעט ארבעים שנה חלפו והוא שוב באזור העלום הזה, עלום לחילונים שבנו.

יש שיחשבו שבמרס 2023 זה הזמן הנכון לספר הזה כשבחוץ מהומת אלוהים המתרחשת כנגד ממשלת הרפורמה המיותרת. ממשלה זו קמה בזכות כוח דתי, החורג מהיקף כוחו היחסי בעם, ונזקו עוד ישורנו. האם טוביה טננבום מיהר להגיע לכאן וללמדנו דבר או שניים על כוח זה? כפי הנראה, הספר נכתב החל בקיץ 2022, הרב קנייבסקי עדיין חש בטוב. ייתכן והספר היה מוכן והוצאת סלע חיכתה לרגע הנכון. ופתאום, בהפתעה מוחלטת, נחת עלינו הרגע הלא נכון, והספר הנכון צץ לו ונמכר היטב.

טוביה טננבום היה, כאמור, ילד חרדי מבני ברק. בהיותו עיתונאי בארה"ב וגרמניה, לא יצא לו לשוב לעולם החרדי עשרות שונים ומשצצה ההזדמנות, טננבום לא חשב פעמיים, הזמין מלון סמוך לשכונת מאה שערים והחל לסייר בה וללהג ביידיש, שפתו הרשמית של המקום. טננבום העגלגל ובעל החזות החביבה התקבל ונבלע באחת בשכונה, בה לרגע לא נחשב לחרדי מקומי. יידיש, כבר אמרתי?

וכך, ממראה עין, טוביה ממהר להתאהב במקום ובמקומיים, במיוחד במקומיות, עליהם ועליהן הוא מעיד על טעם משובח בלבוש עילי ולא זול, אוט קוטור, על מזון אשכנזי ומתקתק אלוהי וקבלת הפנים כפי שרק אנשים מסוגרים מסוגלים להעניק. מפה לשם ממהרים להזמין אותו להתארח, לשוחח, להקשות, לאכול ואף להביך אותם. וכחילונים כמונו, אפילו מסורתיים ודתיים, החושבים ששם כולם מיקשה אחת, אז נמהר ללמוד שיש ליטאים, חסידים (שרק הם אוכלים קוגל מתוק אלוהי בסוף האוכל) וצ'למרים (סתם ירושלמים). בין אלה יש חצר כזו וחצר אחרת, מלומד כזה או אחר וכן, חברינו, נטורי קרטא השונאים את הבל נשימתנו הדלה, אלא שהם מרבי רעש ומיעוטי אנשים – רק כמה מאות משפחות. כשאומרים משפחה, נא לחשב בקלות ולהוסיף אפס – משפחה אחת, בהתאם לילודה, עשרה נוכחים.

גם כשטננבום עובר מרב לרב, מברר היכן כתוב שאסור להביט באישה, שאשה היא השטן ועוד מיני תקונס (תקנות), הרבנים מתקשים לתת תשובה כתובה, אבל ממהרים להזמין לארוחה, הרי מי כטננבום יסרב לאוכל? נכון שיש תקלות, כנאמר למעלה, בסיום ארוחה ליטאית טננבאום עורג לקוגל, ואלה מתקנים אותו בחביבות שהם לא חסידים. נו, כמה ימים לפני כן אכל שם עוגת תמרים אלוהית. אלוהים נמצא הרי בפרטים הקטנים.

אז נכון, הספר לא עמוק מי יודע מה, לא עוקצני ושונא כפי שערגנו, לא מביא תובנות כדורבנות, אבל זה הסגנון ותודו, שאתם לא הייתם עושים מסע כזה וכותבים ספר שכזה. לכם בכלל לא היה סיכוי.

טננבום פונה לצאת לשלוחה של מאה שערים השכונה, לבני ברק העיר, לבקר אצל הזמיר מוטי שטיינמץ, בחור כבן שלושים הכלוא בגוף בן 17, כהגדרתו. זמיר זה זכה ל-13 מיליון צפיות ביוטיוב בשירו צאנה וראינה. מצד שני, ג'ף סאטור, זמר תאילנדי, זכה ב-95 מיליון צפיות ב-Fade. הארי סטיילס זכה למיליארד צפיות ב-Sign of the times. וכך הלאה וכך הלאה. אבל לחרדים אין סמארטפונים. כיצד צפו?

אחרי שחזר לירושלים ואחרי כמעט חצי שנה כאן, כולל עמוקה והצפון בכלל, טננבום, חרדי לשעבר, עדיין לא עמד על שמו האמיתי של בורא עולם, יהא זה השם, יהוה או אדוני. גם החרדים על שלל זרמיהם וחצרותיהם, חכמיהם ואנשי ההגות שלהם, לא החכימו מאותו בעניין. ומה בעניין האמונה עצמה? במה בדיוק מאמינים החרדים? זה פשוט מאוד ומפורט לגמרי בעמודים 444-445, לשם אפשר לקפוץ ולהחכים.

ובסוף? בסוף סיימתי עם כאב בטן לאחר כל הצחקוקים והגיחוכים למאותיהם. ביידיש זה אולי נשמע יותר טוב, הכל ביידיש נשמע יותר טוב, אבל הליטאים דווקא מתקשים ביידיש, החסידים לא, וזה לא הפגם היחידי של הליטאים, שלמרבה הצער, הם נטולי חוש הומור, מה שהופך אותם לבני אדם לא כל כך ידידותיים בקרב אנשים שטננבום אהב מאוד בסך הכל. הלבוש היה כלבבו, האוכל בטח, החצרות הרבות והזרמים לעשרותיהם. גם גילוי הלב דיבר אליו, רק בבקשה לא לרשום מיהו זה גלוי הלב.

אם כך, מדוע לא שב טננבום לגור ביניהם? התשובה בעמוד 540, משהבין במי באמת הם מאמינים, וזה לגמרי לא עניין כלבבו.

יום שבת, 11 במרץ 2023

אף אחד מאיתנו לא יחזור/שרלוט דלבו - מופת


הביקורת קבעה מופת, הספר הוזמן, החל להיקרא ומיד התחושה שהנה עוד מאותו דבר ידוע ומוכר עד זרא: אושוויץ. הנה המוני המגיעים, גברים ימינה, נשים וילדים שמאלה. הנה העשן המחניק וריח הבשר השרוף, הנה ההבטחות לרחצה מרעננת, רק הניחו את חבילותיכם ברציף, לכו להתרחץ, לקבל מספר על היד. הכל בסדר.

האם באמת צריך עוד ספר שואה, עוד אחד על אושוויץ? נראה שלבנו גס קצת מאותם ספרים המנסים לזעזע אותנו, לספר לנו מה שפרימו לוי התעקש שלא היתה זו פלנטה אחרת, שהרוע היה כאן ועכשיו.

דלבו, ששרדה את הכל, מספרת לנו מה שאנחנו כבר יודעים על הקור, המחלות, הרעב, המוות היומיומי, גסות לבם של הגסטפו, היום חיים, אם אפשר לקרוא לזה חיים, מחר מתים ולא נותר זכר. רק ילדה מתעקשת לחבוק את בובתה, ממש חיבוק של חנק ודלבו תוהה: האם אפשר גם לחנוק בובה?

דלבו אינה פרימו לוי, אינה מרטין גריי, ויקטור דגן, אהרן אפלפלד. מה היא כן? היא אחת המסוגלת לראות מתוך התמונה הגדולה של השואה, נאצים ומחנות השמדה, את הפרטים הקטנים של הזוועה בתוך הזוועה, את היותה צופה בזוועות של אחרים, בלי יכולת לעזור, את המוות מסביבה, בלי יכולת לסייע, את הסוף הקרוב, בלי לחשוב על דרך להמלט ממנו.

בספר שלושה חלקים, כשהראשון עוסק בפכים הקטנים היומיומיים של אושוויץ ובהשרדות בו, השרדות למרות הכל: הקור, הצמא הנוראי, המזון המועט ולבטח לא מגוון, השלשול התמידי, המחלות האחרות, הפחד וההתעללות הנפשית. הספר השני עוסק במעבר מאושוויץ החוצה, בתחילה למחנה רוונסברוק, המשמש כמחנה השמדה לנשים, לאחר מכן לשבדיה. המסע המוזר הזה נובע מעיקרו מהוצאת אסירים מאושוויץ למקומות אחרים טרם בואם של הרוסים. הספר השלישי עוסק בחזרה לשגרה, כשלמרבה הצער, חזרה זו לא מתממשת כמובנת מאליה: טעם הסיגריה שונה, הקפה לא מענג כמו פעם ואפילו החופש הפתאומי אינו מרחיב דעת. הכל נראה תפל.

*****

אני חוזרת

ממקום שהוא מעבר לידיעה

ועכשיו עלי לשכוח את שנודע לי

שכן אחרת

לא אוכל יותר לחיות

 

*****

החזרה, כמה שקיוו לה, פתחה סדרת סיוטים נוספת: אחת שתמיד קר לה, גם בקיץ. אחד שביתו נמחק בהפגזה והוריו נהרגו, והוא חוזר לשום כלום, רזה, חולה, רעב, נטול כתובת. אחת שטוב לה, אבל לעולם כמעט לא יוצאת מביתה. עוד אחת, שלמען אמה חייבת לעבוד ואין לה כוח לגרור עצמה לעבודה כל בוקר. ועוד אחת, שהטיפוס מכה בה פעם בשנה, החום עולה, הבטן כואבת והשרירים דואבים. אחר כך צריך להתאושש מזה שבועות.

אלוהים אולי נמצא בפרטים הקטנים, אבל שום אלוהים לא היה במחנות והפרטים הקטנים היו קור, רעב, קיצה בבוקר והנה זו שישנה לכאורה לידך בלילה מתה וישנת ליד גופתה, יצאת בבוקר מהביתן לעוד ערימת גוויות רק כדי לעמוד שעות בשלג במסדר. ותמיד, תמיד, ריח הבשר האנושי הנשרף ברקע ללא הפסקה.

מופת.