מוחסין חאמיד הוא סופר פקיסטני החי בלונדון. משום מוצאו הפקיסטני ספרו עוסק כנראה בפקיסטן, אם כי זה לא מוזכר בספר, רק האווירה מצביעה על כך.
נאדיה וסעיד הכירו איכשהו בעיר שהחירות היחסית בה, כעיר בארצות מסוג זה, הולכת ומצטמצמת. בתחילה הם עבדו ונפגשו במסעדות זולות בקלות יחסית, הוא איך שהוא נראה ולבוש, היא בכיסוי שחור למניעת הטרדות מיניות, לכאורה. היא גם רכבה על אופנוע ובמדינות כאלה זו הזמנה לאמירות לא נעימות עד הטרדות של ממש. כך או כך, ידידות ואף אהבה נרקמת בין השניים.
המפנה המחריד היה כשאמו של סעיד נורתה מקליע תועה ונהרגה ברכב המשפחתי. ההלוויה היתה חפוזה, סעיד ואביו נותרו לבדם כשנדיה מתבקשת ע"י סעיד לעבור לגור עמם לביטחונה וכדרך להיוותר יחדיו לאחר ששניהם איבדו מקום עבודתם בעיר הנצורה.
או אז מתחילה האמונה הרווחת בדלתות מסתוריות, שהעובר דרכן מוצא עצמו חופשי ובמערב. ממערב לפקיסטן יש ים ופקיסטן מוקפת באפגניסטן מצפון והודו מדרום. להיכן מובילות הדלתות, שפתאום אינן רק אמונה מתוך ייאוש? התשלום נעשה למאכער, נדיה וסעיד מוצאים עצמם עוברים דרך דלת שחורה, כשאביו של סעיד מסרב להצטרף. האם הגיעו למנוחה ולנחלה, למערב?
ומה אם הדלת היא רק אשליה וצריך לשוב ולהשתלב בעיר ממנה ניסוי להחלץ? ומה אם אכן נחלצו, רק לגלות שבמקום הבא יש עוד דלתות?
וכשכבר הגיעו למקום בו ניתן לנוח ולשרוד מביאות אותן דלתות נוספות למקום קבע זמני, בעיר קוסמופוליטית נאורה ומתקדמת, רק כדי שהם יהפכו בה לפליטים ושהייחוד שלהם יסתכם בזקן שלו, אותו מעולם לא גידל במולדתו, ולבושה השחור, אותו מיהרה לסלק בביתה במולדתה לטובת ג'ינס וטי-שרט. מין עולם זר ומוזר שכזה. מערבה מכאן.
מאז המשיכו להיות במערב, להיות פליטים, לעבור למקומות אחרים בדלתות הפלאיות, אבל לא בהכרח ביחד. האם הפליטות שינתה אותם? האם זה המערב? האם זו התקרבותו לדת של סעיד?
ספר יפה, שמעלה מחשבות רבות על מקומנו בעולם, על מעשינו ומה אנחנו עושים עם עצמנו במקרה של איום ובניה מחדש במקום אחר. נדמה שהפתרון לכל היה פשוט לשוב מזרחה.
