אחי, היאקוזה/יעקב רז - המלצה

נניח ואתם נוסעים לסיציליה ובא לכם פתאום קצת ככה לברר על המאפיה. מה תעשו? תבררו היכן המפקדה שלהם? תעצרו אחד שנראה כמוהם ותגידו: אחי, מה נשמע? אפשר להצטרף? מובן שלא תזכו לחזור לישראל.

יעקב רז, פרופסור החוקר ומלמד זן ובודהיזם ויש לו משכן בתל אביב כמו גם בטוקיו, חשב לחקור את היאקוזה, המאפיה היפנית. פניות אחדות ובירורים אחדים הביאו אותו לפגישה עם ראש אחת המשפחות הגדולות בטוקיו, ב-1983. ביפן יש כבוד לפרופסורים והסקרנות ההדדית פעלה. אלה הבינו שמחקרו אקדמי וסקרונותו לגביהם טהורה ואמיתית. מכאן היתה הדרך קצרה לתת לו גישה מלאה למפגשים שלהם, לחקור מה שרצה והיכן שרצה. תגידו נו, מחקר. עוד מחקר. אבל מה עושים שזה נמשך עשר שנים, לבו נכבש במעשיהם, עולם שלם של חוקים נוקשים נפרש בפניו והוא נכבש בקסמיהם, בלבושם המוקפד, בקעקועי כלל הגוף המרהיבים שלהם, במשקפי השמש השחורים גם בלילה, והם רק רוצים להתפרנס תוך שהם מקפידים לא לפגוע באנשים שומרי חוק. מה כן? הם מתעסקים בהימורים, בזנות, בעבודות למיניהן ואף נכנסים לעבודות חוקיות כמו גם אותם שווקים המוקמים בן לילה בפסטיבלים למיניהם. הם לא מרשים להשתמש בסמים בינם לבין עצמם. לפעמים הם עושים עבודת בילוש ומוצאים פוליטיקאים סורחים או מנהלי חברות מושחתים וסוחטים אותם. צדק צריך להיעשות.

ועדיין זה נשמע יבש.

אלא שבאחד מאותם דוכני מזון בשליטת היאקוזה, ויש המוני דוכני מזון מהירים כאלה, רז מכיר את יוקי, איש הספר והשירה, נשמתם נקשרת עד שיום אחד יוקי נעלם מסיבה עלומה ולאורך כל הספר רז מבקש לשוב ולפגוש אותו. ככל שמתארכת הדרך וגדל ה"מחקר", השמועות על יוקי מתחילות בהיותו אשף פיננסי שיחדש את כוחה של היאקוזה ויאחד אותה עם ראש הנחש הסיני. אבל גם כשיוקי נמצא לכאורה, רז לא מצליח ממש לפגוש אותו.

בינתיים האויאבון, הבוס, של טוקיו וצפון יפן נפטר ויורשו, קנג'י, זה שחברותו עם רז אמיצה, בכלא. היציאה מהכלה מתרחשת לפנות בוקר כדי שעשרות רכבי הפאר לא יפריעו לחיי שומרי החוק. רז גם שם ומאות אנשים הגיעו לראות את האויאבון החדש.

וכך, עשור של הסתובבות בין רגלי חברי היאקוזה בחופשיות מלאה, נפרשות לפנינו בכתיבה אמיצה. פעם אחת בגד בו יצרו של רז והוא דיבר עם עיתונאי אחר, שמיד התקשר לבתו של האויאבון ושאל אותה מה היא חושבת על אביה מהיאקוזה. עד מהרה קיבל רז גלויה שחורה, שזו החרמה לשנה, אבל איכשהו סלחו לו. הוא פשוט היה חביב עליהם מאוד...

כך רז לימד אותנו על יקום מקביל ליקום בו אנשים קמים בבוקר לעמל יומם, נמצאים זמן רב מדי בפקקים, חוזרים בערב לילדים צווחניים וחושבים שהם חיים חיים ראויים. שיחשבו שוב.

 

השתקן/ארי ליברמן - המלצה רפה

ספר זה מורכב משלושה חלקים, המרכיבים את דמותו של השתקן, דמות מהשואה ששתיקתה אינה בכדי.

החלק הראשון בספר מובא מפיו של שמחה, בנו של בעל מעדניית נקניקי החזיר באופקים, העיר בה איש לא אכל חזיר, אבל מהסביבה באים בולסי חזיר והמעדנייה משגשגת. כדי להבין את גודל ההתרסה במעדנייה שכזו במקום שכזה, צריך להבין מיהם הבעלים. שמחה, ממנו אנו לומדים כי אביו דיבר יידיש, אבל הוא עצמו מעולם לא ידע שזו יידיש, מנסה לקבל מהאב מידע על עברו, ואביו השתקן ממלא פיו שריקות חינניות ומסרב לשחרר כל בדל מידע שהוא. ייקח זמן עד שאביו ימות והתעקשות של אחרים שיפתח קופסה מסתורית מעזבונו של האב, עד שילמד מה קרה בעבר. מכאן השתיקה.

בחלק השניה, הקצר, מספר פרופ' עזרא פרנקל על התעקשות שמחה הבן כי יתבונן בכתובים שהותיר האב השתקן ועל מלאכת התרגום.

החלק השלישי הוא זה העוסק במאורעות עצמם בשואה, בעיקר סביב מחנה ההשמדה בלז'ץ בפולין, בתחילה, אחר כך זה מסתיים בבירקנאו. שני גלילי נייר מקפלים את דברי ימי שני האחים לבית טומלר, האחד הרב הגאון של ראווע, השני אחיו הנבער מדעת. קורותיהם מלווים מאורעות אמיתיים, מבלז'ץ ועד בירקנאו כאמור. למרות הכל, מתקבלת תחושה של שואה אלטרנטיבית, משהו לא ממש אמיתי שרוכב על מציאות ידועה.

דווקא החלק השלישי, חלק השואה, הוא הפחות מעניין ולכאורה סתמי יותר. מעניין אם הביטוי "רץ כמו טיל" הוכר בעידן בו הטילים אך הומצאו ואנשים טרם רצו כמו טילים. אם כבר ספר שנכתב אז, שידבר כמו אז.

האחים, שניצלו, לא ידעו ממש אחד על השני לאחר הגעתם לישראל והתפצלותם לחיים שונים לחלוטין. איחוד לא נעשה בחייהם, אבל ההיסטוריה שלהם התגלתה סוף סוף, קורות חיים מהגיהנום.

מה ההבדל בין ספר "שואה" מזה לספרי שואה קודמים, נניח ספריו של פרימו לוי, אפלפלד, מרטין גריי ואחרים? קשה להניח את האצבע על ההבדל. אלה שהזכרתי היו שם קודם וניסו להביא זיכרון חי לעולם שוכח. החדשים המפרסמים ספרי שואה כאילו מנסים לשווק ספרות בניחוח משרפות בירקנאו ומקווים למכירות טובות. הישראלים משווקים שואה אלטרנטיבית ואלה מעבר לים סתם קשקושואה.

ואיך נגמר? נגמר הנייר עליו מובא הסיפור, תאמינו או לא, ב-27/1/45, ביום בו נכנסו הרוסים לאושוויץ.

ואיך בסוף? ספר סביר ולא יותר.

אפקט צ'רצ'יל/בוריס ג'ונסון - המלצה חמה

בוריס ג'ונסון, מחבר הספר הזה, הוא כרגע ראש ממשלת בריטניה (מאי 2022). אין הוא היסטוריון מקצועי, פוליטיקאי בהחלט כן. לימודיו, לימודים קלאסיים, משהו כמו ב. א. כללי של אחד שלא החליט סופית מה ללמוד. ולמה אני מציין זאת? משום האפשרות שיש לג'ונסון שאין להיסטוריונים: לעמוד בנעליו של צ'רצ'יל ולשבת ב"כסא" שלו, שלא לומר, לראות את אותם נופים מהחלון. זה יתרון שאין להיסטוריון הנמצא במגדל השן שלו, ספון בספריו, אבל לא הריח, לא הנוף ואפילו לא המשברים הדומים שחווה צ'רצ'יל וחווה ג'ונסון יכולים להיות של כותב ביוגרפיות עלום.

ג'ונסון הוא חובב צ'רצ'יל מושבע, מכיר בכישרונו העצום של צ'רצ'יל לנאום, להסתכל למאזין שלו בעיניו ולרדת לצפונות נפשו, לומר את הדבר הנכון, ברגע הנכון ולכבוש את לבו. מבחינתו של ג'ונסון צ'רצ'יל הוא כמעט אמיץ עד שטות וטפשות, אבל אמיץ. הוא לא חושש מירי בטוח ממול, לא חושש לשוב ולטוס אחרי נפילת מטוסו והוא בו למרות משרתו ומשפחתו, לא חושש לנאום נגד מפלגתו הוא, המפלגה השמרנית, כשהוא חושב שהם טועים ולא מייצגים היטב את העם. הוא היה רק בן 29 אז וזכה לתהילת עולם למרות הזיגזגים שלו ולמרות הלעומתיות שלו. צ'רצ'יל לא בא משום מקום. הוא נולד בארמון היחיד שאינו ארמון מלכותי או ארמון השייך לכנסייה, ארמון בלנהיים בוודסטוק שבאנגליה. שושלת מרלבורו שכנה שם ווינסטון צ'רצ'יל היה אחד מנצרי השושלת. ג'ונסון מציין בבדיחות שצ'רצ'יל כלל לא היה מרלבורו לייט...

השיא הוא כמובן כניסת בריטניה למלחמה מול היטלר כשיש בממשל הבריטי כאלה החוששים, כאלה המבטלים בהינף יד וכאלה שאינם חוששים לגלות אהדה לפועלו של היטלר, הלא הוא אדוארד השמיני מלך בריטניה. נגד כל אלה יוצא צ'רצ'יל, הפעם ממושבו ראשות ממשלת בריטניה כשהוא אמנם ראשון בין שווים, אבל עם יכולת נאום ויכולת לראות את התמונה הגדולה. למשל, אי כניסת בריטניה למלחמה תמנע את כניסת האמריקאים לתמונה, סיוע הכרחי כפי שהוכיחה ההיסטוריה. יש הרואים בכניסה זו למלחמה אחד משיאיה של האנושות במירעה, באשר ניצחון של היטלר היה יכול להיות אחת הנפילות הגדולות של האנושות, שיא שלילי של כל הזמנים. זאת כמובן מנקודות ראותו של האדם החופשי, הדמוקרטי. צ'רצ'יל הבטיח להציל בדם, יזע ודמעות את האנושות כולה. כך אמר בנאומו הראשון כראש ממשלה לעם הבריטי. זה מה שהיה לצ'רצ'יל באמתחתו: דם, יזע ודמעות לנוכח הכיבוש המבהיל בעצמתו של הנאצים את הולנד, בלגיה, לוכסמבורג וצרפת. משאנגליה כבר נכחה במלחמה והמטוסים כולם שבו ממשימותיהם למנוחת הלילה, צ'רצ'יל הפטיר לנהגו, מעולם בשום מלחמה לא היו חייבים רבים כל כך את חייהם למעטים כל כך. מטבעות לשון של נואם דגול. "מכל הפוליטיקאים בדורו, צ'רצ'יל היה לא רק הנואם הגדול ביותר, אלא גם הכותב הטוב ביותר, יצרן הבדיחות המוצלח ביותר, האמיץ מכולם, הנועז מכולם והמקורי מכולם".

בסופו של דבר, ג'ונסון רואה בצ'רצ'יל אדם בהחלט משכמו ומעלה. צ'רצ'יל כתב 31 ספרים, ייצר המוני טקסטים, התפרנס ממשכורת גבוהה של עיתונאי בראשית דרכו כפוליטיקאי (עוד בזמנים בהם ציפו מפוליטיקאים לפרנס עצמם ולא להסתמך על הקופה הציבורית), תמיד ראה את התמונה הגדולה בכל תפקיד בו הוא היה, שימש פעמיים כראש ממשלה, המציא וחידש דברים רבים, גם את הטנק המציא, פרט קטן.

האם כל החלטותיו היו נכונות, נבונות ומוצלחות? זה כנראה שמור רק לדמויות אלוהיות או ספרותיות. צ'רצ'יל היה כאחד האדם, אבל תמיד ראה קדימה, שעט קדימה, פחד היה זר לו, החלטותיו תמיד אנושיות ודמוקרטיות. כך או כך, היה גדול הפוליטיקאים שידעה האנושות, כך לטעמו של ג'ונסון.

 

חדר האוכפים/ל"פ הארטלי - המלצה רפה

ביתו של אליסטר, אל"מ בעברו בצבא, גבר כבן ארבעים וחמש ואלמן, נדמה כבית בו דברים אינם משתנים לעולם. אותו אוכל, אותם ריחות, אותן דעות בעיקר כי כך היה בצבא וגבר מקומו בצבא. אבל לאליסטר פוקסטון יש בן, פרגוס, בן 17. פרגוס עדיין תלמיד, אביו רוצה שמקומו יהיה בצבא, אבל כולם כולל הבן אינם רואים בצבא מקום הולם לבן. ושלא יובן לא נכון, האב אוהב את הבן מאוד, אותו בן שהוא בן דמותה של האם פרנסס המנוחה.

לחייהם של האב והבן נכנסת אשה חדשה, סוניה אשתו הטריה של אליסטר האב. היא כמשב רוח רענן בבית, ובירח הדבש הם עוזבים את הבית לחודש והוראה בפי האב: על פרד הנהג, בחור צעיר יחסית ואיש צבא בעברו, להעביר כמה שיעורי חינוך גופני לבן להעלות בשר על גופו ולחזק אותו.

עיסוקו העיקרי של פרד בימים אלה של ירח דבש זה לצחצח את הבנטלי המשפחתית. אז מתחילה שיחה מהוססת בין פרד הנהג לפרגוס הבן, פרד מציע שייכנסו לחדר האוכפים הישן, המשמש בעיקר לצורך אימונים גופניים. הזמן הוא כנראה שנות השישים של המאה העשרים.

פרגוס מגיע לחדר האוכפים ומפה לשם חולצות מוסרות – אנגליה המסורתית והמעמדית, כן? - נגיעה לא מהוססת בשרירים, אימונים באיגרוף ושכיבות סמיכה, מבטים עורגים בגוף, נחשו של מי במי, והרי רומן הומוסקסואלי של אדם שלא רצה לפרסם אותו בעודו בחייו, הרי מדובר באנגליה בה ההומוסקסואליות נאסרה בחוק עד די מאוחר.

האם בחזרתם הביתה של האב ואשתו הטריה ימשיך הביקור של הבן אצל פרד הנהג, אימוני גוף ושתיה משותפת של ויסקי? איך זה יתקבל עכשיו? אבל פרגוס מוצא עצמו הולך לפרד משום שהם  מתכננים תצוגת איגרוף לאב. חוץ מזה, הוא מתגעגע לפרד. הפוך גם. גם סוניה, האשה הטריה, שמה עינה בבן, הרי היא קרובה לגילו יותר מלגיל האב. נשיקה על הלחי פה, חיבוק שם. כשפרד הנהג שומע על כך, הקנאה מתחילה לדבר.

מהמשולש הזה לא יכול לצאת טוב ולא יצא. פרגוס הוא מושא אהבתם של פרד הנהג בהכרח ואולי גם של סוניה האשה השניה, אם להקשיב לעדות המשרתים. הסוף טרגי.

כבסיס לסרט המהווה דרמה תקופתית, זה יכול להיות רעיון טוב. הספר פחות.

 

וזה המקום לומר משהו בנוגע להוצאות הקטנות, המביאות סיפורים שכוחים קמעא. לא סתם ההוצאות הללו קטנות ולא סתם הסיפורים שכוחים.

 

לילית ואחרים/פרימו לוי - המלצה חמה

 

אין טעם רב לפרט כל אחד מ-36 הסיפורים המתפרשים על כ-225 עמודים. פרימו לוי מעולם לא איכזב אותי והספר הזה לא שונה מאחרים. לוי יודע את מלאכת כתיבת הסיפור הקצר והסיפור המלא כאחד.

ובכל זאת מה?

פראנקל, ב"האדם מחפש משמעות", מצא משמעות, עבורו, כדי להתגבר על מוראות מחנה הריכוז ולהמשיך לחיות. פרימו לוי עשה דבר דומה, פשוט בתכלית: להתבונן בבני האדם שבאו, שחיו, שסבלו, שרזו, אבל לא ממש השתנו מעברם או השתנו באופן קיצוני. כל התופעות האנושיות בהן התבונן לוי היו עבורו עולם ומלואו, הסחת דעת ועניין להעביר בו זמן, להתגבר על רעב ואכזריות, לגלות טוב לב בעולם בו יש חיים קשים או מוות קל, עולם בו אנשים הם בני אדם ולא רק מספרים באושוויץ, לבושי כתונת פסים או עובדי עבודת פרך.

למשל, סיפור הלילית נמסר לו מפי תאומו, תאום על פי לידה, תאום ביום ובשנה, מפי אדם המצוי בפרשנות בריאת האישה, הלילית, הנגדית לאדם, האדמית, לא חווה. כל זה נמסר לו, ללוי, כשההוא ולוי עצמו מסתתרים בפקודת המשגיח בצינור בקוטר מטר, ביום גשום במיוחד, כשהעבודה פסקה בשל הבוץ העמוק והם חולקים בחצי תפוח לאות יום ההולדת המשותף ומודים לאל על הבוץ. לוי מייצג את החילוני, השני מייצג את יודע הפרשנות. שניהם מעבירים שעת בוץ בדיון אינטלקטואלי.

סיפוריו מפעימים. עולם ומלואו נברא ונגמר בדפים ספורים, קפסולה של חיים ומוות במקום הבא מן החיים ומיועד למוות ובאמצע יש חיים ואילו חיים. בכישרון מדהים לוי מפעים אותנו עד אין קץ. אף מילה מיותרת, שום דימוי שחוק להעשרת הכתוב סתם כך. הכל חד וחלק.

שליש מהספר מוקדש למתרחש באושוויץ, כאמור, ועד בכלל השואה, אבל זה לא ממש ספר שואה. מכאן והלאה הספר ממשיך עם סיפורים מאירי עיניים, מאת אדם אינטליגנטי וסקרן בלתי נלאה, לא רק מאירי עיניים, מכשפים ממש. כדרכם של סיפורים קצרים הם באים משום מקום והולכים לשום מקום, אבל המקום הזה הוא ראשו של לוי, ראש סקרן ועתיר דמיון.

אפשר לבוא אל הספר כשכבר קראתם משהו ויותר של לוי, אפשר לבוא אליו כספר ראשון המדגים את יכולותיו הווירטואוזיות. תוכלו להוסיף אותו לרשימת הספרים המפעימים שכבר קראתם מסוגת הסיפורים הקצרים המשובחים.