יום רביעי, 30 בדצמבר 2020

מה שרציתם/אגור שיף - המלצה רפה

 

זהו הרביעי בספריו של שיף שאני קורא, השני שפרסם. זה אינו הטוב בספריו, אבל ניכר בשיף שסיפור הוא בהחלט יודע לספר. ומה הוא מספר עתה?

אמוץ (זיגי) בן ארצי, זה עם הקוקו הבוהמייני, המביים סרטי תעודה שמעטים צופים בהם, מוצא תיק עם תמונות ושרטוטים של עיירה בפולין, שנמחקה מעל פני האדמה במלחמה ההיא. ז'ינוביץ' שמה. מי בא משם? אחד משה מרמלשטיין, שצילם באופן אובססיבי את העיירה, תושביה ונופיה. בנו יודי מורן הוא קבלן ידוע, בעל חברת בניה וגם בעל גבעה בשטחים, ליד קרני שומרון. זיגי איכשהו מתקשר ליודי הקבלן ובנו של הצלם, ומפה לשם קמה התוכנית לשחזר את הכפר המחוק בפולין ולהקימו מחדש בגבעה ההיא בשטחים.

הזמן הוא זמן הפיגועים של 2002, להגיע לעבודה בישראל אומר לעמוד במחסומים הכי קרובים שלוש שעות. בגבעה ההיא ניתן להקים את הכפר המשוחזר, יעבדו בו ערבים מהכפר הסמוך. אלה לא יצטרכו להגיע לישראל ולעמוד במחסומים, פרנסה תהיה להם, לדבר ביידיש לא יצטרכו משום שהנאמר ייאמר ברמקולים בהקלטה. בינגו, שיתוף פעולה תרבותי בין ישראל לפלשתינאים ואולי סלילת דרך להבנה נרחבת יותר.

משעשע אתכם?

שיף אינו כוס התה, שלא לומר ספר הקריאה המועדף על השידה ליד המיטה אצל רבים מקוראי העברית. אני כרגיל מקדם כותבים כאלה, המוציאים תחת ידם טקסטים נבונים, כתובים היטב ומרתקים.

לא תקראו?

כשכסף מתחבר לחלום, כסף של האחד וחלום של האחר, שלא לומר, אינטרסים (לא) זרים, משהו יפה יכול לצמוח.

האם צמח הכפר המשוחזר, שדובריו אינם יודעים מילה ביידיש?

עד מהרה מגיע קלסר עב-כרס, המכיל תמונות תושבי דודיא, שישחקו את תושבי ז'ילוניץ' בכפר המשוחזר. מאות תמונות הצטברו ונותר רק לקבל עוד תמונות של ילדים מתחת לגיל 14, שמטבע הדברים לא צולמו ע"י צה"ל כמחבלים פוטנציאליים. יגיעו ויצטלמו כתלמידי חיידר. אנשי מחשבים יושבים על המדוכה, ארכיטקטים על השחזור בקטן, בינתיים.

לא גאוני?

בסוף הכל נגמר בפיצוץ כיאה וכיאות לתקופה. גם עיקול בנקאי קטן משותף ארוך שנים ששלח ידו במעל.

יום שלישי, 29 בדצמבר 2020

וידויה של מסכה/יוקיו מישימה - המלצה רפה


 

שני ספרים קראתי משל יוקיו מישימה: מקדש הזהב, שאהבתי, והמלח שחטא לים, שלא אהבתי.

ועכשיו לכמה דברים הנוגעים לספר וידויה של מסיכה: מדובר באוטוביוגרפיה הנוגעת לגיל 13-23, כשמחצית הספר בן 195 העמודים נוגעים להיותו הומוסקסואל והשאר מדבר על ניסיונו להיות נורמלי, להתאהב בסונוקו, אחותו הגדולה של חברו. זה לא ממש מצליח.

מישימה, שם עט, נולד בינואר 1925. כילד ונער חלוש הוא לא תמיד חש בין המוצלחים והיפים. כבר בגיל 13 הוא חש באהבתו לבנים ולמרות שמדובר ביפן, לא היתה באהבתו זו משהו שהוא חש בגללה תחושות לא נעימות. משהתפרסם הספר, מדובר בשנת 1948, מישימה כבר היה גיי מחוץ לארון. כמה וכמה דברים יש לומר בנוגע אליו, שהם סותרים: למרות שנולד חלוש ומשום כך לא היה ממש חייל ובטח שלא לוחם, מישימה החליט לפתח גופו והפך לשרירן. למרות שחשב שהוא לא יפה במיוחד, הפך לדוגמן. למרות שכתיבתו חסרת נשמה בעיני, היה מועמד בשל כתיבתו הענפה למועמד לנובל שלוש פעמים. למרות היותו הומו גלוי ומוכר, היה נשוי עם שני ילדים. למרות פרסומו והצלחתו, החליט לשים קץ לחייו בגיל 45 כדרכם של סמוראים, כשהוא נועץ סכין בבטנו בנוכחות חבריו.

וידויה של מסכה נחשב לפרסומו הראשון כפרוזה. כהומואים אחרים, כל חייו מוגדרים דרך משיכתו לבנים באופן כללי בתחילה, ובאופן ספציפי לאחד אומי, נער שנשאר כיתה פעמיים והוא גדול משאר הנערים בכיתה, בוגר, יפה ומפותח מהם. לאחר מכן הוא ניסה להמשך לנשים, לסונוקו אחות חברו, היפה והמושכת בעיניו. המשיכה הזו, ככל שנמשכה וכבר חשבו שיתחתנו, הסתיימה בפרידה ולאחר מכן נותרה ידידות ארוכת שנים, כשהוא מנסה להמשך אליה גופנית, בידיעה ברורה, שאשה הוא לא יאהב לעולם גופנית. היא לא הבינה ידידות זו, אך לא התנגדה.

מישימה כותב בלי שיפן ממש תיכנס לספר. ללא אזכורים מפורשים, הספר היה יכול להיות על אחד מושיקו מחולון. הספר כתוב היטב, נטול נשמה, בטח אם לא נשכח לרגע את החברה המסורתית, את הזמן, מלחמת העולם השניה ואפילו לא את הדרמה הגדולה מכולן, השלכת פצצת האטום על הירושימה, שהותירה אזכור חולף בספר ופליאה מדוע היה צריך פצצה לאחר שכבר החלו שיחות שלום(?!). הספר לא ממש מרשים. ניתן היה לצפות ליותר משלל הניגודים בחייו, שכן ניגודים בונים ספר וסיפור טוב.

התרגום הכמעט ללא רבב הוא של עינת קופר, שנפלה אף היא לאמונות תפלות ואפילו ארבע פעמים.

אחרית הדבר של יורי מירון ניסתה להפיח חיים בקרקר היבש הזה. שיהיה. עוד כמה עמודים לקרוא, שאינם חובה כלל וכלל.

יום שבת, 26 בדצמבר 2020

לוליטה/ולדימיר נבוקוב - לא חובה


 

ברשימות אלף הטובים, אפילו מאה ואפילו עשרת הספרים הטובים אי-פעם, לוליטה מוצא מקום של כבוד. זה לא משנה כמה אני מסכים או לא, אצלי הוא לבטח לא בעשיריה הפותחת, לא במאה ולא באלף.

כשקוראים אותו בפעם הראשונה, ובראשונה אסתפק, עד עמוד מאה וקצת הוא ממש ממש משעמם. זה ממש לא ספוילר שמדובר בפדופיל, בגבר החושק בנימפית, ככה נבוקוב מתעקש – נימפית, הוא כמעט בן ארבעים והיא בת 12, שהכל מנץ בה: שדיה, שיער הערווה, הנשיות והחשקנות. כל מי שעיניו בראשו ותבונה בפיו או באצבעות המונחות על מקלדתו, חייב להסתייג מסיפור כזה. אבל לוליטה מזמן חרג מתחום הכתיבה המוסרנית והפך למושג – לוליטה. מה שזה אומר לכם.ן זה לגמרי בראש שלכם.ן.

לוליטה את ילדה יפה

ויש לך פוטנציאל

זה לא קשור בשכל -

זה טמון רק בישבן...

כשקוראים על לוליטה בכל מיני אתרים "מלומדים", המירכאות באות כדי להדגיש שאלה אתרים מלומדים, לא בהכרח נקראים, לומדים שלוליטה עמוס ברמזים שונים, המצריכים כמה קריאות. למשל, שמספרי רישוי של מכוניות שונות בסיפור באים להצביע על שנת לידתו ומותו של שייקספיר. הנה ספוילר מכוער וגלוי להקיא. תתמודדו. תודו גם, שברגע שתקראו את זה תחושו מאוד חכמים. אל חשש, התחושה תדעך ואתם תחזרו לפלבל בעיניכם כמו קלולס, בדומה למה שהייתם קודם.

אז מה קורה שם, כלומר, היכן האקשן העסיסי, שפתיים יישקו? תצטרכו לחכות אחרי הפרסומות. בתחילה זה רק הומברט הומברט (מיילו ונטימיליה בסדרה, ג'ק מ"החיים עצמם"), מלומד העוסק בלכאורה כתיבה. הוא מואס במולדת הישנה, שמה אירופה, מין מקום קטן וצפוף, והוא מחליט להגר לארה"ב ולחוש חופש ורוח חדשה. האמת קצת יותר פרוזאית והוא יורש ירושה שהתנאי הוא לעבור לארה"ב ולנהל הלאה את העסק של המנוח. חה חה חה.

כשעושים רילוקיישן, צריך לגור היכנשהו והבית של גב' הייז מכיל בדיוק חדר עבורו ונימפית לחלציו (לא יודע למה שירה האס התלבשה לי בול על המראה המתאים). לא שהוא תכנן את הנימפית (דולורס, דולי ביום-יום), שתבוא בילט-אין עם הבית, אבל יצא כי טוב. הכי טוב. אלא שהנימפית באה עם אמא צמודה ועם גיל בעייתי, אבל כל השאר בדיוק מה שפדופיל-מחמד יכול לחלום עליו. נותר רק להיפטר מן האם והצדיקים תמיד עושים את מלאכתם, כי באמריקה כמו באמריקה.

ועכשיו, כשאתם שטופי אתרים פורנוגרפיים במחשב ובסמארטפון, ואתם קשים תרתי משמע מלהתרגש, קשות זה יהיה קצת להחטיא את המשמעות, האם מתקדמים כבר? בקושי. המפגש החוזר של הומברט הומברט ו"בתו", שנותרה לו לאחר שהפך לאלמן, עובר דרך מחלקת בגדי נימפיות בחנות הכל-בו הסמוכה לפנימיה. בגדים למיטה ומחוץ למיטה. רגע מכונן.

אוקיי, אז מעמ' 115 האקשן מתחיל ואתם לא תקצרו עניינים ותלכו ישר לשם. לא רק אני צריך לסבול. ומה מעמוד זה? לא הרבה ולא מעניין. הומברט "זוכה" בבת בלי צורך לעבור במחלקת היולדות ופשוט לא מאמין למזלו הטוב. הוא לוקח אותה למלונות וכל זאת בדרך אל האושר, כי ככה זה מלונות. הרבה מלונות. 42,000 ק"מ הם עוברים במסע ממלון למלון בחלק המזרחי של ארה"ב ומעט יותר פנימה, כמעט נתפסים בשעת מעשה בשטח פתוח תוך כדי שגול פה ושם.

מאה ומשהו עמודים מאוחר יותר ואף שנתיים עברו, הומברט הומברט ולוליטו מוצאים עצמם בדרך למקסיקו, כי זו המדינה בה אין חוק והחוק אומר שבסביבות 15 זה כבר גיל בשל לנישואים, ארבעים בטח, אז מה הבעיה? הבעיה שהיא שיש עוד גברים בסביבה ואפילו יותר מושכים, בעיקר אחד עם בגד ים צר ולחוץ, לחוץ על מוט עונג כבד ובינתיים מקופל.

ובסוף אכן נוטשת לוליטה את אביה ההה"ה (האדון הנכבד הומברט הומברט) ומוכיחה בפעם האלף, כי ההשקעה הרבה בה השקיע בה, והיא למעשה הפתיינית בסיפור לא פחות מחיבתו האסורה אליה, לא השתלמה כלל וכלל והותירה אותו שבור לב ואותה בהיריון (עם ילד שיוולד וייצא לפנסיה בערך ב-2020, הזמן בו נקרא הספר), בפרבר עבש ומפויח בחצר האחורית של ארצות הברית הלא נאורה והלא נוצצת. הומברט לא נשאר חייב ונקם.

השפה גבוהה כיאה וכיאות. באנגלית זה בטוח מוצלח יותר ובמעבר לעברית זה כבד ומייגע, מצריך תרגום רענן יותר. מה שאני לא מוכן לקבל מכותבים ישראליים, ההתחכמות הלשונית המיותרת, השליטה בשפה באופן מלאכותי ומוגזם וההתפתלויות האינסופיות, אני מקבל את זה כאן מתורגם ומייגע, ותחת הילת הקלאסיקה המתישה. דוחה בשתי ידיים.

יום ראשון, 6 בדצמבר 2020

בית על מים רבים/אמונה אלון - המלצה רפה


 

יואל בלום הוא סופר מוכר וידוע בישראל. ספריו נמכרים היטב גם באירופה והוא מתבקש ע"י המו"ל להגיע לאמסטרדם ולסייע ביחה"צ. אבל אמו, סוניה בלום, השביעה אותו שלא להגיע לעולם לעיר מקוללת זו, אף לא להולנד בכלל. כן, אותה הולנד שנחשבת טובה ליהודים וכלל לא היתה כזו ברגע האמת.

סוניה, אמו של יואל בלום, גדלה בהולנד. עם בעלה אדי, רופא בבית החולים באמסטרדם, קבעה מושבה שם. בתחילת מלחמת העולם השניה, המידע שהילך אימים היה מידע מלחמתי רגיל. הולנד, איך לומר, היתה ביחסים "רגילים" עם גרמניה, עד שזו בלעה אותה. כמובלעת, נדרשו אט אט יהודיה להחתים את תעודות הזהות שלהם באות J הנודעת וזה לא היה סוף דבר.

בביקור המאולץ בהולנד, יחד עם בת-עמי רעייתו, יואל בלום נקרא בבהילות לחדר מסוים במוזיאון. בת-עמי מצביעה על סרט בו מצולמת אמו ובידה תינוק. משהו בתינוק נראה מטריד. הסרט הציג בלופ מתמשך קטעי סרטים מאוחדים רבים ולא ניתן היה לברר מהיכן הסרט וממתי. בת-עמי ויואל חוזרים ארצה ויואל מוצא עצמו שוב באמסטרדם כעבור זמן קצר, למרות בקשתה של אמו. כאן מתחיל מסע.

מסע זה הוא מסע למילוי חללים, החללים בביוגרפיה של יואל בלום, שאמו זכתה להיות מוצגת בלופ האינסופי במוזיאון. לבלום אין ממש דרך למלא את החללים. אמו כבר אינה בין החיים, רק נטי אחותו חיה והיא מופתעת משאלותיו ובבירור לא נוח לה לענות על שאלות שקיוותה שלעולם לא תשאלנה.

הולנד "ייצאה" את יהודיה בלית-ברירה. לא נעשה ניסיון מיוחד להתנגד. אלה הרי יהודים, נכון, מכובדים ומלומדים וחשובים, אבל יהודים. מחנה וסטרבורק בצפון מזרח הולנד שימש מחנה מעבר ליהודים. מרטין, חברם של אדי וסוניה, עשה ככל שביכולתו לסייע בזכות משפחתו המקושרת. לאדי היה מאוחר לסייע משום שנעלם. ברגע המכריע, כשנאספו אל וסטרבורק, מרטין סייע לסוניה ולנטי בכורתה להיכנס לרשימת אלה שיועברו לברגן-בלזן ומשם לפלשתינה, למשימת החלפת שבויים. ליאו בלום, הילד הקטן, טרם הובא ממקום מחבואו עד להעברה ומרטין דחק בסוניה לקחת את בנו סבסטיאן, שהרי בניירותיה רשומים שני ילדים, בת ובן. הוא ידאג מאוחר יותר להביא את ליאו. במקומות כאלה תוכניות משתבשות בקלות.

לקורא המופתע מתגלה הסוד המזעזע לקראת הסוף, רק כדי לגלות סוד מזעזע גדול יותר מעט לאחר מכן. השואה סיפקה רגעים מזעזעים רבים בהם אנשים היו צריכים לבצע בחירות נוראיות, עמן היו צריכים לחיות עד למותם שנים רבות לאחר מכן ולא זכו לקיצור מבורך מידי הגרמנים לנוכח בחירתם זו.

יגאל שוורץ היה עורך הספר ואני חייב לציין עובדה זו לנוכח העבודה הגרועה שעשה, אם בכלל טרח להיות נוכח. עד עמוד מאה בערך אין סיפור. יואל בלום מנסה לא לבלוט באסטרדם, שם הוא מוכר לנוכח הישראלים הרבים, שהפמיליאריות העודפת שלהם יכולה להכביד לרוב. הוא גם דתי ולכן מוגבל אכילה. הוא גם מבוגר ולכן מוגבל קופי-שופס, האטרקציה של אמסטרדם. הוא לא מוגבל דמיון, ולכן מנסה להשלים את החסר מחייו הוא, אבל המציאות עולה כנראה על כל דמיון. מסיפור שהיה אמור להרעיד את אמות הספים, קבלנו רק משהו מבולבל, בפרקים שהם ספק פרקים ספק פסקאות, הקופצים מזמן הווה לזמן עבר בלי שום שיטה. שפע "מידע מילוי" נוכח כאן, לנוכח סיפור חזק, שיכול היה למלא נובלה מצמררת, והפך בלית ברירה ומתוך שיקולי הוצאה לספר לא מלוטש, לא משויף דיו, לא הדוק.

יום שבת, 5 בדצמבר 2020

בחול/אגור שיף - המלצה


 

רפ"ק רם דינור לא תמיד נקרא כך. בילדותו בפולין נקרא רומק פוירבלום. הוא נולד ב-1933 ובמלחמה אמו נעלמה ואביו נאלץ להותירו בידיים פולניות אוהבות. בגיל 13 רומק אותר למגינת לבו בידי סוכני הג'וינט, במטרה להושיבו לידי אביו בישראל, שהמפגש הקר ביניהם מתקיים בנמל חיפה. חינוכו הישראלי וגידולו הופקדו בידי קיבוץ מסויים. את רומק-רם אנחנו פוגשים כשהוא נשלח מתל-אביב לנתניה, לסייע בפתרון חידת מותה של טליה רבינוב.

הסיפור מסופר מפיו של רם דינור עצמו. הסיפור הכתוב היטב ומסופר בטבעיות, אינו סיפור מתח. זהו סיפורו של דינור עצמו, שלאחר כך וכך שנים במשטרה ועשרים שנות נישואים מאושרים, פתאום צצים דברים, צצות שאלות, החריקות עולות על-פני השטח.

לא ברור ממה מתה טליה רבינוב, היא כבר השלישית בסדרה שאף הקודמות לא ממש זכו לפתרון חידת מותן. הזמן הוא יולי-אוקטובר 1973, שחזור הרצח עם רוצח פוטנציאלי מעיד בבירור שלא הוא הרוצח. דינור מרחרח פה ושם ועולה על עקבותיו של אחד רחבעם פוירבלום. הרי גם הוא פוירבלום בעברו. מי זה הרחבעם הזה?

בינתיים מתברר שלנישואין נטולי ילדים מבחירה וזוגיות טהורה ואוהבת, בכל זאת יש השלכות. דינור מבקש לפרוש מהמשטרה, גבות מורמות, אבל הפרישה נעשית. היו דברים מעולם. מילכי, אשתו של דינור, מקבלת סכום מחיסכון ורוכשת פולקסוואגן כזה של היפים דאז, מצויידת במיטה וציוד בישול. מאחר והחריקות בנישואים הפכו תוך זמן קצר לשינה נפרדת וחזרה זמנית לקיבוץ, לדירת הוריה, לא נותר לו, לרם דינור, אלא למלא זמנו בחקירת זהות אותו רחבעם פוירבלום, שאיכשהו השתרבב לחקירה ואינו נמצא בביתו, אלא ירד לדהב. הוא יורד אחריו, ולא ברור לו למה סירות משמר החופים מנסות לרמוז לו כי משהו מתרחש במדינה ביום כיפור שקט בחולות הזהב הדרומיים.

נחשו מי מצא את מי בסופו של דבר תוך הפגזות? נכון.

אגור שיף, שזה ספרו השלישי שאני קורא, הוא מספר טבעי. הכל יושב אצלו במקומו, הסיפור מתקדם בטבעיות וזורם, שום חריקות, שום עברית שנונה עד-זרא, שום טעויות. זה לא מובן מאליו.

עכשיו אני מחפש ספר נוסף שלו.