שני ספרים קראתי משל יוקיו מישימה: מקדש הזהב, שאהבתי, והמלח שחטא לים, שלא אהבתי.
ועכשיו לכמה דברים הנוגעים לספר וידויה של מסיכה: מדובר באוטוביוגרפיה הנוגעת לגיל 13-23, כשמחצית הספר בן 195 העמודים נוגעים להיותו הומוסקסואל והשאר מדבר על ניסיונו להיות נורמלי, להתאהב בסונוקו, אחותו הגדולה של חברו. זה לא ממש מצליח.
מישימה, שם עט, נולד בינואר 1925. כילד ונער חלוש הוא לא תמיד חש בין המוצלחים והיפים. כבר בגיל 13 הוא חש באהבתו לבנים ולמרות שמדובר ביפן, לא היתה באהבתו זו משהו שהוא חש בגללה תחושות לא נעימות. משהתפרסם הספר, מדובר בשנת 1948, מישימה כבר היה גיי מחוץ לארון. כמה וכמה דברים יש לומר בנוגע אליו, שהם סותרים: למרות שנולד חלוש ומשום כך לא היה ממש חייל ובטח שלא לוחם, מישימה החליט לפתח גופו והפך לשרירן. למרות שחשב שהוא לא יפה במיוחד, הפך לדוגמן. למרות שכתיבתו חסרת נשמה בעיני, היה מועמד בשל כתיבתו הענפה למועמד לנובל שלוש פעמים. למרות היותו הומו גלוי ומוכר, היה נשוי עם שני ילדים. למרות פרסומו והצלחתו, החליט לשים קץ לחייו בגיל 45 כדרכם של סמוראים, כשהוא נועץ סכין בבטנו בנוכחות חבריו.
וידויה של מסכה נחשב לפרסומו הראשון כפרוזה. כהומואים אחרים, כל חייו מוגדרים דרך משיכתו לבנים באופן כללי בתחילה, ובאופן ספציפי לאחד אומי, נער שנשאר כיתה פעמיים והוא גדול משאר הנערים בכיתה, בוגר, יפה ומפותח מהם. לאחר מכן הוא ניסה להמשך לנשים, לסונוקו אחות חברו, היפה והמושכת בעיניו. המשיכה הזו, ככל שנמשכה וכבר חשבו שיתחתנו, הסתיימה בפרידה ולאחר מכן נותרה ידידות ארוכת שנים, כשהוא מנסה להמשך אליה גופנית, בידיעה ברורה, שאשה הוא לא יאהב לעולם גופנית. היא לא הבינה ידידות זו, אך לא התנגדה.
מישימה כותב בלי שיפן ממש תיכנס לספר. ללא אזכורים מפורשים, הספר היה יכול להיות על אחד מושיקו מחולון. הספר כתוב היטב, נטול נשמה, בטח אם לא נשכח לרגע את החברה המסורתית, את הזמן, מלחמת העולם השניה ואפילו לא את הדרמה הגדולה מכולן, השלכת פצצת האטום על הירושימה, שהותירה אזכור חולף בספר ופליאה מדוע היה צריך פצצה לאחר שכבר החלו שיחות שלום(?!). הספר לא ממש מרשים. ניתן היה לצפות ליותר משלל הניגודים בחייו, שכן ניגודים בונים ספר וסיפור טוב.
התרגום הכמעט ללא רבב הוא של עינת קופר, שנפלה אף היא לאמונות תפלות ואפילו ארבע פעמים.
אחרית הדבר של יורי מירון ניסתה להפיח חיים בקרקר היבש הזה. שיהיה. עוד כמה עמודים לקרוא, שאינם חובה כלל וכלל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה