האדישים/אלברטו מורביה - המלצה

את האדישים כתב מורביה כשהוא בן 16 וכמה חודשים, זה נחשב לספרו הראשון והשלם כרומן. מאז נחשב הספר כספר מופת. הספר התפרסם ב-1929 וניתן להבין מדוע נחשב אז הספר כספר מופת, אם כי לעיתים הזמן אינו עושה טוב לספרים כאלה.

חמש דמויות בספר: האם מריה גרציה, המאהב לאו, הבת קארלה, הבן מיקלה ודמות חיצונית למשפחה, ליזה. האם כבת חמישים ומזה שנים משמש לאו כמאהב שלה, שעתה הוא כבן אבעים וקצת פחות. הבת קארלה חוגגת בדיוק 24 שנים, מיקלה כבן דמותו של המחבר, בערך 17. ליזה קצת פחות מבת חמישים ובעבר היתה בקשר עם לאו.

הסיפור אורך מספר ימים, כשכל יום נמתח על-פני עשרות שעות. המשכנתא עומדת להכניע את האם המתגוררת בוילה וזמן הפירעון תוך ימים. הערב למשכנתא הוא לאו. לאו עייף מהאם, חושק דווקא בבת ומוכן לשאתה ולהמשיך במשכנתא. לא ברור מהו מקור ההכנסה של המשפחה, קארלה לא ממש מוכנה להכנע ללאו, מיקלה מביט על הכל מהצד ורוצה לפגוע בלאו, ליזה, ידידת משפחה, חושקת עתה במיקלה למרות שהאם חושבת שהיא עדיין חושקת בלאו.

אם כל זה נשמע לכם  כביקורת, זו לא היתה כוונתו של מורביה. מנגד, באחרית הספר יש הסתייגות מכך שזה נשמע כביקורת. מורביה גדל בחברה הגבוהה, נהנה ממנה ולא היתה סיבה של ממש להשמעת ביקורת.

אבל, ויש אבל, הבחירות שעושות הדמויות יכולות להרים גבה. עניין של מאהבים ומאהבות היה חזון נפרץ בימים ההם. המחיר ששילמו היה מחיר ולא לעולם חוסן. האדישות, אם כן, חיסנה את כולם בפני בחירותיהם המשונות עד מזעזעות.

הספר נע בין מרתק לבין לעיסת מסטיק שטעמו פג. לא בטוח שתחשבו שזה ספר מופת היום.

הציור האחרון של ג'אקופו מאסיני/צדוק צמח - המלצה

הסקירה מתייחסת רק לסיפור הראשון, על שמו נקרא הספר.

המאה היא המאה ה-15, המקום הוא איטליה של הרנסאנס ומאסיני חולה מאוד מרוב עיסוקיו בחומרים שנועדו לציור ושאינם מיטיבים עם הבריאות. הוא בשנות הארבעים לחייו ועדיין לא הגיע לגדולה, בה הוא סבור שהוא ראוי להמצא.

מכתב מפתיע מדודו בעל המעמד מביא אותו לגרור עצמו חולה לסדנת הצייר הנודע. הצייר מטיל עליו משימה בהולה, לצייר ציור קיר גדול באחת המנזרים. מאסיני חולם על ציור יוחנן המטביל שלו, ציור שיספר לעולם איזה צייר מופלא הוא.

מאסימו מגיע למנזר, מבקש להתחזק, מבקש רופא. במקום זאת הוא ניזון ממזון לא מזין, נאלץ להתפלל עם שאר שוכני המנזר, רופא הוא לא רואה והנורא מכל, נושא הציור כלל לא מתיישב עם רצונותיו הפוליטיים של האב ברתולומיאו, המבקש להגיע רחוק.

צדוק צמח מביא לפנינו סיפור יפה על ההתנגשות בין חלומות פרטיים ושגיבות אמנות הציור, אל מול רצונות פוליטיים. הצייר הוא רק כלי, כלי נחות בבחינת השתמש וזרוק. הסיום טראגי.

לגבי שאר הסיפורים עדיף לא להרחיב.

גינת בר/מאיר שלו - המלצה חמה

אדם כותב על גינתו. נו, אדם כותב על ריצתו. פה זה מאיר שלו ושם זה הרוקי מורקמי, שניים מגדולי הכותבים בני זמננו, ואת שניהם ראוי לקרוא בשקיקה.

הכתיבה של שלו נעה בין מופלאה למופתית. הוא מצחיק, יודע לשזור עברית  כמו שרבים יכולים רק לחלום על כתיבת שפה נהדרת שכזו. הוא מצחיק, הוא מחכים, הוא זורם ומכיר בערך עצמו – יודע לצחוק על שלו הגנן באופן שלאיש לא יתחשק לומר דבר נוסף.

לשלו, שחזר אל ה"עמק", הלא הוא עמק יזרעאל, הנשקף אל הרי הכרמל, המוחרקה, פאתי נהלל, הרקע לרבים מספריו, יש בית וגינת בר, יש עדנה, לא האישה, התחושה. לא גינה מפונפנת בריטית שכזו, שהצמחים הגבוהים קרובים לגדור והיותר נמוכים גולשים פנימה, כדי ליצור מדרגות צבעים ולסחוט קריאות התפעלות מפי המבקרים. לא. גינה שיש בה לכאורה חוסר סדר, אויבים, סכנות ורוב עונג.

בכל פרק עוסק שלו בפן אחר של גינתו. אין כמובן עלילה ואין צורך לקרוא ברצף את הספר. המלצה במקומה, רק לא לי. כשאני קורא את שלו, אני מתנפל בשצף קצף (כמה זמן לא שמעתם את הביטוי הזה?) ולא מותיר פירור (גם את הביטוי הזה כבר לא שומעים).

אין פן בו שלו אינו עוסק. מרקפות, חצבים, כלניות ופרגים, בן חצב יקינטוני, תורמוסים, ועד לסכנות של ממש מנחשים, עכבישים, צרעות, נקרים, כלות וחתנים. כלות וחתנים? סכנות? בהחלט. חתן-כלה, מגבים בצלם ומאפרת ושתי חֲמָיוֹת, החליטו יום אחד שאין מקום טוב יותר מלהצטלם בו, מאשר גינת הבר של מאיר שלו. הרי הכל כל כך טבעי וצבעוני, ניתן לרמוס ככל העולה על הדעת בחדווה ישראלית סחבקית לא מזיקה. יוצאת לשלו ג'ננת הגנן שבו, הוא מבקש בנימוס שיניחו לגינתו והם בשלהם. אז עובר שלו המנומס לנשק יום הדין ומודיע שתוך כמה דקות תתחלנה הממטרות האוטומטיות להשפריץ. נרשמה מנוסת בהלה המונית. משעשע.

גינת הבר של שלו מכילה גם עץ זית, גם מתכון לזיתים נקבל ואף החמצת מלפפונים, שלא נחוש שהחמצנו משהו. הוא אינו מותיר אבן על אבן, מספר לנו על אוכלוסיית המעופפים בגינתו, על הנקר שהכריע את עץ האזדרכת, אבל לא הכריע את שובך הירגזי הפשוט. מוח של ציפור.

אם לא הבנתם עד עתה, ספר זה הוא למתקדמים. הוא לא פונה לקוראים מזדמנים. הוא משלב אהבת טבע, אהבת הספרים של שלו, אהבת עברית כהלכתה (שלו מתנצל על השארת מלים כמו קומפוסטר ולא כהצעת האקדמיה - מדְשן) וחיבת הקריאה, שאינה כוללת רומנים למשרתות. במובן זה, הגמול אין לו קץ. ככל שמתקדמים מתחשק לעזוב את תלאות החיים, לחפש בית בעמק, לא חשוב מאיזו עדה, לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב.

הפקת הספר נהדרת ומלווה באיורים של רפאלה שיר, אחותו של שלו. לפעמים ספרים נפלאים מתגשמים.

על הקורא לדעת שהספר אינו מגדיר צמחים בשום צורה ואופן. מגדיר אנשים הוא לפעמים כן: יש אנשים עם לב אבן, יש אנשים עם מוח ציפור, כאלה הסבורים שהם נזר הבריאה, אבל הם בסה"כ יבלית אנושית.

מטיאס/אלי שרייבר (חתולי) - המלצה

מה שווה בין ספר לבורקס? בשניהם יש המון דפים.

מטיאס הוא ספר הבורקס הראשון שקראתי בספרות העברית. בקלות אני יכול לדמיין את יהודה ברקן משחק בסרט את מטיאס של שנות השמונים, בחור בן 26, שללא עוול בכפו, אין שירותים פנויים בבוקר לעכוזו.

מטיאס חולק עם משפחתו דירה קטנה. בחדר אחד נמצאים הוא ואביו, בחדר אחר אמו ואחותו ובחדר נוסף בן אחותו. הצפיפות הזו גורמת למטיאס כל בוקר לא להתפנות בזמן. הוא רק מתקרב לחדר ההוא וכבר עומד מישהו בדרכו ותופס מקומו. אם בזה היו מסתכמות צרותיו בחיים, ניחא.

בעבודה מטיאס סבל. הוא עובד אצל יונה פוקס ללא בנו. הבן חזר בתשובה ויונה אביו לא מוכן להכיר בו. לאב חנות ענקית בנמל תל אביב. כל כלי הסניטציה שעולים על הדעת נמצאים אצלו והוא עשיר. אבל העושר לא מחפה על כך שבנו חזר בתשובה ועל כך שבתו מכוערת כל כך, שגם שידוך לחיגרים ופיסחים לא עולה יפה. כולם בורחים. מטיאס חבר לנגה היפה, אבל אין כסף להתחתן.

האב יונה פוקס הנואש מכריז על מתן סיוע כספי נרחב למי שיהיה מוכן להתחתן עם עדנה בתו המכוערת. מטיאס, שאין שירותים פנויים בבוקר לקלוט את עכוזו, מבין שכך לא יתקדם בחיים. הוא נענה להצעה בלי לראות את אשתו לעתיד, שהיא בכלל בת 34. רק בחתונה הוא זוכה לראות פניה ומאז כבה אצלו מנגנון עשיית הילדים. הוא אמנם זוכה לדירה נאה בצפון העיר, רכב אמריקאי חדיש ועדנה כלל אינה טיפשה, אבל המוח מסרב להורות על הרמת התורן. הפארסה בעיצומה.

במעבר חד, שרייבר עובר לספר על עצמו, אשתו היוצאת והנכנסת לבתי חולים פסיכאטריים, בנו הגאון ועל עצמו, די לוזר. אם עד עכשיו הספר-בורקס הזה נשמע מרתיע – הפתעה. הכל כתוב במעין קריצות קישוניות, השפה גבוהה, הטוויסטים מצחיקים וההקבלה בין מטיאס המומצא לשרייבר הכותב אותו ברורה. חברו של שרייבר, יחיאל, סופר ידוע, מוּכר ומוֹכר ספרים במאות אלפיהם, משועשע ממה שכותבים המבקרים וטוען שהם ממציאים הלכי רוח, שהיו ליחיאל לכאורה בזמן הכתיבה ויחיאל טוען להד"ם. אני אסתכן ואומר שמטיאס, אותו דג מלוח השוכן צפוף בחבית עם עוד מאות דגים מלוחים אינו סתם שם.

אם מישהו מחפש ספר קליל בין שני ספרים כבדים, המצאה שאינה מקובלת עלי, זהו הספר. אני מוכן להתערב שאיש לא יקרא אותו ולא ימצא אותו. אני מצאתי, אפילו לא ממש יגעתי, ושמחתי.

בוצ'רס קרוסינג/ג'ון ויליאם - לא חובה

סטונר הוא המגנום אופוס של ויליאמס. אם לא די בכך, אחרי קריאת הספר אותו אני מבקר עתה וקריאת אוגוסטוס, ויליאמס הוא סופר של ספר אחד. ספר נפלא, אבל אחד.

לו צוויג היה עורך את ספרו של ויליאמס, הקיצוץ היה מגיע לכדי שני שליש. צוויג הרי כתב בהרחבה אודות הקיצוץ האכזרי בטקסט, כך שהקורא יקבל בדיוק את מה שהוא צריך לקבל. במובן הזה ויליאמס הרבה ללהג עד אובדן חושים, שלא לצורך ובטח ללא טעם. זה, כשבידו דרמה אמיתית, אבל לרוב קצת לא מובנת ולא הגיונית עד סופה. הרי לא מדובר בספר מתח, שם היגיון ורהיטות הם כאבן ריחיים על הצוואר.

מהו הספר שלפנינו? האם זהו רומן חניכה? ספר על גורל אכזר?

ויליאם אנדרוז למד שלוש שנים בהרוארד כשעוד השתמשו בעששיות ולא בכל מקום היתה רכבת, אם למקם היכנשהו את העלילה בציר הזמן. הוא בנו של כומר אוניטרי, שזה מבחינתנו כומר שלא משנה מאיזו עדה. אנדרוז מגלה שהרוארד ואבא כומר אינם יחדיו כוס התה שלו. גולני אולי כן. הוא אורז פקלאותיו ופונה מערבה ודרומה לקולורדו, לעיירה בשם בוצ'ר'ז קרוסינג, למכר של אביו, מקדונלד. מיהו מקדונלד זה? המקדונלד הזה עוסק בסחר עורות בופאלו. משמגיע אליו אנדרוז ומציג עצמו ורצונותיו, מקדונלד אומר לו שיגש לאחד מילר ויראה מה אפשר לעשות. אנדרוז עלם צעיר בן 23, ירש כאלף וארבע מאות דולר והוא תאב הרפתקאות וזריית הכסף לכל רוח. מילר אומר לו שבשש מאות דולר הוא מארגן לו צוות וציוד ליציאה להרים. מה יעשו שם? יטבחו בבופאלו ומעורותיהם יתעשרו. סטנדרטי. כך מצטרף למסע צ'רלי הוג, המלווה הנצחי של מיל, ופרד שניידר, המקלף המומחה של בופאלו מתים מעורותיהם.

מילר זוכר מקום משובח לעדרי בואפלו בהרים, הצוות יוצא למסע באוגוסט, אבל המסע מתארך ובופאלו אין. כשאלה נמצאים כבר בהרי הקולורדו, העדר מונה כמה אלפים והסיכוי להתעשר רב. הטבח מתחיל, מילר מתעקש להרוג עוד ועוד, שניידר מפציר בו לחזור, ההתעקשות של מילר עולה להם בהגעה של חורף, הם נתקעים בהרים לחצי שנה, הם ואלפי עורותיהם. כדי לקצר עניין, זה עולה להם ביוקר. השיבה לבוצ'ר'ז קרוסינג טראומטית. דברים רבים השתנו וההשפעה עליהם קריטית מכל בחינה שהיא.

הדרמה גדולה וג'ון ויליאמס הוא לגמרי האדם הלא נכון לטפל בכך. דמויותיהם של משתתפי המסע לגמרי חד-מימדיות, לא ברור בכלל למה אנדרוז בחר לקחת על עצמו מסע כזה, מהיכן בכלל שמע על זה ומה בדיוק חיפש שם. גם החזרה סתמית לגמרי, למרות דרמטיות החומר.

ניכר כי ויליאמס לא יודע להגיע לנקודה. עוד ועוד להג רק גורם להחטאה, למיאוס, למסמוס הדרמה. למרות שעל אנדרוז נבנה לכאורה הסיפור, דמותו די שולית, מעשיו נכפים עליו, אין קתרזיס מהם, גם אהבה אין ממש בסוף, למרות הפוטנציאל.

החטאה גורלית.