גינת בר/מאיר שלו - המלצה חמה

אדם כותב על גינתו. נו, אדם כותב על ריצתו. פה זה מאיר שלו ושם זה הרוקי מורקמי, שניים מגדולי הכותבים בני זמננו, ואת שניהם ראוי לקרוא בשקיקה.

הכתיבה של שלו נעה בין מופלאה למופתית. הוא מצחיק, יודע לשזור עברית  כמו שרבים יכולים רק לחלום על כתיבת שפה נהדרת שכזו. הוא מצחיק, הוא מחכים, הוא זורם ומכיר בערך עצמו – יודע לצחוק על שלו הגנן באופן שלאיש לא יתחשק לומר דבר נוסף.

לשלו, שחזר אל ה"עמק", הלא הוא עמק יזרעאל, הנשקף אל הרי הכרמל, המוחרקה, פאתי נהלל, הרקע לרבים מספריו, יש בית וגינת בר, יש עדנה, לא האישה, התחושה. לא גינה מפונפנת בריטית שכזו, שהצמחים הגבוהים קרובים לגדור והיותר נמוכים גולשים פנימה, כדי ליצור מדרגות צבעים ולסחוט קריאות התפעלות מפי המבקרים. לא. גינה שיש בה לכאורה חוסר סדר, אויבים, סכנות ורוב עונג.

בכל פרק עוסק שלו בפן אחר של גינתו. אין כמובן עלילה ואין צורך לקרוא ברצף את הספר. המלצה במקומה, רק לא לי. כשאני קורא את שלו, אני מתנפל בשצף קצף (כמה זמן לא שמעתם את הביטוי הזה?) ולא מותיר פירור (גם את הביטוי הזה כבר לא שומעים).

אין פן בו שלו אינו עוסק. מרקפות, חצבים, כלניות ופרגים, בן חצב יקינטוני, תורמוסים, ועד לסכנות של ממש מנחשים, עכבישים, צרעות, נקרים, כלות וחתנים. כלות וחתנים? סכנות? בהחלט. חתן-כלה, מגבים בצלם ומאפרת ושתי חֲמָיוֹת, החליטו יום אחד שאין מקום טוב יותר מלהצטלם בו, מאשר גינת הבר של מאיר שלו. הרי הכל כל כך טבעי וצבעוני, ניתן לרמוס ככל העולה על הדעת בחדווה ישראלית סחבקית לא מזיקה. יוצאת לשלו ג'ננת הגנן שבו, הוא מבקש בנימוס שיניחו לגינתו והם בשלהם. אז עובר שלו המנומס לנשק יום הדין ומודיע שתוך כמה דקות תתחלנה הממטרות האוטומטיות להשפריץ. נרשמה מנוסת בהלה המונית. משעשע.

גינת הבר של שלו מכילה גם עץ זית, גם מתכון לזיתים נקבל ואף החמצת מלפפונים, שלא נחוש שהחמצנו משהו. הוא אינו מותיר אבן על אבן, מספר לנו על אוכלוסיית המעופפים בגינתו, על הנקר שהכריע את עץ האזדרכת, אבל לא הכריע את שובך הירגזי הפשוט. מוח של ציפור.

אם לא הבנתם עד עתה, ספר זה הוא למתקדמים. הוא לא פונה לקוראים מזדמנים. הוא משלב אהבת טבע, אהבת הספרים של שלו, אהבת עברית כהלכתה (שלו מתנצל על השארת מלים כמו קומפוסטר ולא כהצעת האקדמיה - מדְשן) וחיבת הקריאה, שאינה כוללת רומנים למשרתות. במובן זה, הגמול אין לו קץ. ככל שמתקדמים מתחשק לעזוב את תלאות החיים, לחפש בית בעמק, לא חשוב מאיזו עדה, לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב.

הפקת הספר נהדרת ומלווה באיורים של רפאלה שיר, אחותו של שלו. לפעמים ספרים נפלאים מתגשמים.

על הקורא לדעת שהספר אינו מגדיר צמחים בשום צורה ואופן. מגדיר אנשים הוא לפעמים כן: יש אנשים עם לב אבן, יש אנשים עם מוח ציפור, כאלה הסבורים שהם נזר הבריאה, אבל הם בסה"כ יבלית אנושית.