מלים, איפה אתן?/דויד גרוסמן - לא חובה

הכתיבה גרוסמן, הדימויים גרוסמן, אבל האם זה תירוץ?

היכן הקדרות של ספר הדקדוק הפנימי? היכן החן של מישהו לרוץ איתו? והמופתיות של מומיק? דבר מכל אלה לא מצוי בספר שלפנינו.

ירון הוא נער בן 16 והוא עובר טראומה של אב העומד למשפט בהאשמה של רמייה, העמדת פנים בכך שבלשון חלקלקות גרם לאנשים להשקיע היכן שהמליץ להם להשקיע וכספם אבד לעד. והוא ידע איך לשכנע.

הנובלה הזו, כולה ברוטו 175 עמודים, מביאה לפנינו את המשפחה הקטנה הזו, משפחת אשכנזי, האב הנוכל, האם העובדת בחינוך המיוחד והבן שהפסיק להגיע לבית הספר מפאת החרפה.

האב חטף 16 שנים ולא הסכים לראות מי ממשפחתו כל ימי שבתו,  תרתי משמע. כך העביר את תקופתו ובסוף משחלה והוא מתנייד בכסא גלגלים, דרש בלשונו החלקלקה להניח לו למות במיטתו שלו. עניין לא ברור, שהרי כבר אין לו מיטה.

עכשיו משאתם יודעים מה היה בסיפור, אומר כבר כאן, שאין לסיפור שמץ חן, אפס תרומה לספרות הכללית ולקנון הגרוסמני. וכדי להוסיף שמן למדורה, כלל לא ברור הקטע ההומואי, ההולך ונפוץ בקרב סופרים, המכניסים קטע כזה להנאתם ולכו תדעו על מה ולמה ולשם איזו מטרה. אז למשפחה נכנס, כשהאב רק בנה את פיתוייו, נער מורה יפה מראה לגיטרה וירון הבן עצמו היה ממתק לעיניים, כשבסוף נפשם נכרכה זו בזו, כך גם איבריהם הלא לבושים במקלט הבניין. כמו שבא הקטע הזה, כך גם הלך ולא הותיר נגיעה בעלילה.

קראתי מספיק מגרוסמן כדי לחמוד את הספר הזה בקניה התקופתית בכסף מלא ובכפוף למבצעים. לא ממבקרי הספריות אני וספר טוב חייב לשכון בספרייתי, כשאני עובר על פניו ומנוד ראש בלי נראה מתנדנד בי. הספר הזה לא יישאר אצלי. זו לא הצעת מכירה, סתם צביטה בלב.

היסטוריות של טבע/פרימו לוי - המלצה

תריסר ספרים קראתי משל לוי, למעשה כל מה שתורגם לעברית. אני אוהב את הכתיבה האינטליגנטית שלו, את רוחב אופקיו, את העובדה שפרט לכתיבה על בונה מונוביץ, המחנה בתוך מחנה אושוויץ בירקנאו, המקום בו ניצלו כימאי כמותו במפעל הצבעים של אי גה פארבן, הקיים עד היום, כעובד כפייה, כתב גם על הטבלה המחזורית, על פרטיזנים, על כנופיות הילדים ביערות המאיימות והמפחידות.

על דברים רבים כתב, התאבד לכאורה ב-1987 וכנראה לעולם אין די בו ולכן הספריה החדשה מצאה עוד ממנו והפעם אלה סיפורי מדע בדיוני לכאורה. לא אתאר כאן את, רק קטעים מאחדים מהם, כדי שתחושו על מה מדובר.

חברת NATCA היא חברה טכנולוגית אמריקאית, הממציאה מכונות הנחוצות לבני אדם כדוגמת מכונת החריזה, המכינה הספדים מחורזים על קברם הטרי של מפורסמים. נחוץ, לא? מכונה אחרת היא מעין מדפסת תלת מימד של היום. היא נועדה לשכפל ואכן אדם קנה אותה ושכפל את אשתו האהובה... עכשיו יש לו שתיים מהאחת והן דווקא מסתדרות ביניהן. אלא שיש כאלה שאינם חיים טוב עם חוסר סימטריה כמו אותו אדם, אז אתם מבינים מה הוא עשה בהמשך.

אני כבר לא מדבר על הקסדה העושה מה שעושות היום משקפי VR.

הספר פורסם ב-1966 באיטליה והסיפורים נכתבו בשנות ה-40'-60' של המאה הקודמת. על דברים רבים חשב לוי ואם נדמה לכם שגם את הספר הזה אהבתי מאוד, אתם טועים במעט. נדמה שאז כמו היום היה דחוף למישהו לסחוט עוד מלוי. לוי עצמו לא הצליח לפרוץ מיד לתודעה של הקהל הרחב והוצאות יוקרתיות לא ששו לפרסמו בהתחלה. משפרץ לתודעה, עוד ועוד רצו ממנו. אני קראתי ממנו הכל, כאמור, ולא היה מצב שלא אקרא את זה והרעיונות שהיו בו היו חכמים בסופו של דבר, בטח הסיפור סביבם.

 

האיצחקיה/יצחק בן-נר - המלצה חמה

 

זו הסקירה האלף שלי לבלוג ולכן נדרשו כמה תנאים לספר שייסקר (בשיחה ארוכה על ספרים, בינה התעקשה לדעת מה יהיה הספר האלף ואם כבר בחרתי):

1.      שיהיה עברי.

2.      שלא יהיה עוז או גרוסמן או באר מהם קראתי רבים יחסית.

3.      שיהיה אחד מסקרן ו"חדש" יחסית.

4.      ספר של אחד שזכה אצלי לציונים גבוהים יחסית.

נראה שהאיצחקיה שלפני עומד ברוב הקריטריונים, אם לא בכולם. בעניין החדש אני חייב לציין שהוא חודש ב-2025 והפך לספר מודפס וערוך מחדש, כשלפני כן היה ספר אודיו.

חייו הבוגרים של בן-נר די חופפים לחיי ה מדינה בה חי רוב ימיו. הוא נולד ב-1939 והספר הזה הוא אנטיביוגרפיה, תהא הגדרה זו אשר תהיה. אמנם רוב חייו עוברים לפנינו בספר זה כשהוא נכתב בגוף שלישי של הכותב על עצמו ורק ברגעי ריתחה הוא עובר לפתע לגוף ראשון ומיד מתעשת.

אם למאיר שלו היה העמק שלו, לבן-נר הכפר, כפר יהושע. כפר זה שוכן ממש בקצה עמק יזרעאל, ממש העמק של שלו. ובכפר, כמו בכפר, העבודה נעשית סביב השעון ע"י הוריו החרוצים של איציק ואלה כמובן מצפים מבנם שימשיך דרכם, אבל זה חוטא בכתיבה ושולח סיפורים המתפרסמים בקביעות בהארץ שלנו ולאחר מכן בדבר לילדים. הוא פורש מלימודיו בכיתה י"א, ממשיך לעבוד במשק הוריו וכמובן מתכונן להיות צנחן. אבל האדם מתכנן וכמובן... ההמשך ידוע.

בן-נר מוצא עצמו מול אהבתו הראשונה, מהסס ומחמיץ את טירונות הצנחנים והופך למ"כ טירונים פיסחים בצריפין, אבל הפריצה המקרית באה דווקא מאוחר יותר כשהוא מוצא עצמו בשיחה מול ליבני, מפקד גלי צה"ל וכך במשך עשרות שנים יצחק בן-נר הופך לאחד הסופרים המוערכים כאן, אופס, לאחד מאנשי התקשורת המשפיעים והנוכחים ביותר.

ידו בכל ויד כל בו. הוא מגיש, הוא עורך, הוא מראיין, מביא ומוציא, ובשל שפע ברכותיו, גם קללת (חוסר) השינה פוגעת בו, מונעת שינה, פוגעת בביטחון, יוצרת התקפי חרדה והנה בן-נר בן 89 ועדיין עמנו.

הספר רק הולך ומשתפר ככל שהוא מתקדם. בן-נר הוא בהחלט אדם שצעד עם חלומו ומשנחלמו עוד חלומות, גם הם הוצאו אל הפועל. אז צנחן הוא לא היה, אבל במילואים במלחמת ששת הימים הוא נוכח בקונפליקט הראשון המלווה אותנו לאורך חיי המדינה: נאורות וראיית התמונה הגדולה אל מול שנאת האויב, כי האויב תמיד ישנא אותנו. עמוד 274 והלאה נוגעים ללב ותזכרו את יחזקאל נער, שכבר לא היה נער, אולי ניסה לנער את כולם.

ואז יוצא לילה אחד בן-נר לטיול לילה כשהוא בן שבעים בעוד לילה ללא שינה והוא פוגש את אהובתו הראשונה. היא מבטיחה לו הבטחה שמעטים זוכים לפגוש כזו שנית בחייהם.

הלילה הארוך ביתר/אשכול נבו - המלצה

האמת? לא זכרתי שככה כותב אשכול מספריו בעבר. הוא אשכרה משתמש בשליש מילים באנגלית ואני ליטרלי הייתי צריך להבין למה הנכד של כותב ככה. מה, כבר אין די מילים בעברית להביע מצבים ורגשות? אני מבין את הצורך שלו להגיע לקהלים צעירים והוא צריך לכתוב מילים באנגלית כי בעברית הם מתקשים או לא מכירים כלל את המילים. לדעתי, הם כלל לא קוראים אז מה יש לצפות שדווקא את הספרים שלו יקראו בשליש אנגלית?

אולי אני קצת קטנוני, אבל אני אוהב את עצמי מאוד ומוותר לי.

שלושה סיפורים קצרים בספר, הראשון "אול אין".

קרן עידן היא זמרת ששרה את הקאבר לאול אין ומנסה דרך הופעה בכוכב הבא להבחר לשיר את השיר שיופיע באירוויזיון. היא עפה די מהר, אבל השירה שלה זכורה. היא ישראלית הגרה בלונדון בגלל עבודתו של בן זוגה. היא מוזמנת לישראל לשיר בעד סכום נאה את הקאבר שלה. היא באה, שרה ופתאום מלחמה ובן גוריון נסגר. יש יאכטה השטה לקפריסין ונותר עבורה מקום. בהתחלה הכל טוב ואז טביעה.

ההמשך לא במיוחד דרמטי והסיפור סתמי.

הסיפור השני הוא ה"ארגז הכחול".

הסיפור הזה הוא בעצם הלילה הארוך ביותר (שם הספר) כשתומר לא מצליח להיכנס לביתו משום שבתו באפטר והיא סגרה את המנעול העליון בדלת הכניסה ואין כניסה. כמה שתומר דופק, היא לא מתעוררת. אז הוא נוסע לתחנת דלק פתוחה בלילה לשתות ולאכול משהו. שם הוא פוגש את ענבל עם הארגז הכחול. הוא סקרן ובשיחה המתפתחת הוא לומד מהו ארגז זה והיא פותחת אותו לראשונה. זהו ארגז החפצים שנותרו לאחר נפילת חלל צה"ל. מכאן מתפתח לו לילה בו שניהם מטיילים יחד, מגיעים אפילו לפנות בוקר למפלים מצפון למטולה ומחפשים את הנייד של אחיה של ענבל, האח הצעיר שנפל במילואים.

השלישי הוא "באש ובמים".

צביקה ומיקה מטיילים בחו"ל והנה מלחמה וקשה לחזור ולא בגלל הסגר בנתב"ג. לצביקה קשה לחזור משום שהוא הלום קרב והוא יודע שעם חזרתו הוא ייקרא מיד להמשיך להיות חובש ביחידה שלו וביחידה שלו תמיד מתייצבים. אבל קשה לו, אז משפחתו חוזרת והוא נותר בקפריסין, כך אשתו חושבת, אבל הוא בהידרה והוא מנצל את ההזדמנות לקפוץ לבקר את לאונרד כהן בביתו וגם לראות את מריאן.

די, עד כאן. יש עוד. ומה דעתי? האמת היא, מה דעתי על אשכול (שם משפחה). ובכן, בספר הזה הוא הוכיח סופית, כאילו לא ידעתי, שהוא לא מיושבי השורה  הראשונה, מאיר שלו ראשון באמצע, לימינו עמוס עוז, לשמאלו דויד גרוסמן ומכתפו הימנית של שלו מציץ חיים באר ומכתפו השמאלית יצחק בן נר.

מה הוא כן? מאוד ישראלי, מאוד מכאן, מאוד מהחוויה היוצרת את ישראל הטובה, הנאורה, הרוצה טוב, הביחד, בייסיקלי וליטרלי.

 

המצב השלישי/עמוס עוז - המלצה

אני מתחיל סקירה זו ממעט פחות מאמצע הספר, מנהג חדש אצלי. עד עתה כלל לא ברור מהו המצב הראשון והשני. ושם הספר, כזכור, המצב השלישי.

האם זה סיפור על אהבה וחושך או קופסה שחורה, אם רק לציין שניים מהוללים מספריו של עוז? כנראה שלא. המילים ישנן ומסודרות נהדר, כמיטב יכולת הכתיבה הנפלאה של עוז, גם ההומור המושחז. כאן נוספה גם החשיבה הפוליטית הנשזרת בכל מצב כמעט בכתיבה בעוז החוגג חמישים.

פימה (אפרים) כבן חמישיםומשהו, בנו של יצרן תמרוקים עסוק ומקושר, מתברר ככלומניק לא קטן. הוא לא טיפש, כלל וכלל לא, מרבה לקרוא הארץ כמו גם חדשות ומעריב בסופי שבוע ולפעמים להגיב במאמרים מלומדים, אבל מלימודיו לא יצא כלום ובהיותו בגילו פקיד במרפאה גינקולוגית, כבוד גדול לא נרשם פה. בכל עמוד שני-שלישי נכנסת אמירה שמאלנית רדיקלית, שבהיותי עצמי איש שמאל-לייט, האמירות האלה קיצוניות, ואף שהן חצי מתנצלות, הן בכל זאת מרימות גבה.

השנה היא 1989, שנת מחצית הרוטציה, שמיר ראש הממשלה והניסיונות להביא איזשהו מרפא למצב המדיני-בטחוני, עומד במקומו. הרי המצב המדיני כך מאז מלחמת ששת הימים ולפני כן היו מצבים אחרים ונדמה שמצבים לא חדלים מלהתקיים כאן לעולם, מה שמביא מחשבות רבות לראשו העמוס בשטויות של פימה המוזנח, המתקשה להחזיק בית על כל המשתמע מכך. כל כך שמאלן רדיקלי הוא שמקק זוכה אצלו להיוותר בחיים. זה גם המקק הראשון בעולם שנמצא מת למחרת מלכלוך שפימה מתקשה לנקות.

וכל זמן הקריאה לא חדלה התחושה שזה ספר נפ"ל (נטול פואנטה לחלוטין) וכך עד הסוף. אבל, וזה אבל גדול, מנגד ניצבת הכתיבה של עמוס עוז, דבר שהפך אותו ל"עמוס עוז". זו עברית ללא רבב, לא עברית גבוהת מצח, עברית שאין בה מילה מיותרת, הדברים נאמרים בצלילות ומובנים היטב ונקראים בשקיקה, כתובים היטב ושפתיים יישקו.

האם הספר מהנה? בסופו של דבר כן. אמנם הפואנטה מסרבת לזרוח, עניין שהשמש מתמחה בו כבר מיליוני שנים, אבל הניגוד בין פימה המוזנח לבין פימה שעניינים ברומו של עולם מסתובבים בראשו, ניגוד משעשע הוא. ומתי פימה זוכה באמת לשחרור? כשהוא משתחרר מצלו של אביו. וכך, פימה שהוא לרוב מטרד בין חבריו הנשואים זוכה לאהבה רבה ולחיבוק כשהוא משתחרר. הוא אולי מטרד, אבל הוא חלק בלתי נפרד מחיי אנשים שגם להם אכפת מחייהם ומהמצב במדינה. הזהו המצב השלישי?

הספר, כאמור, נכתב ב-1989-1990 ודברים הנאמרים בו על המצב הפוליטי נכונים ממש אחד לאחד גם היום. באיזשהו מקום בספר חושב פימה לתת לעצמו עיסוק וזה יהיה לחקור בירושלים על יהודה איש קריות. 14 שנים מאוחר יותר אכן הופיע הספר הבשורה על-פי יהודה.

כלפימה, כן עוז, מוח קודח. זה לא תמיד קל וזורם לקריאה, אבל בסוף מתגמל. וכן, כבר אז איבחן עוז את ירושלים שהיא כטהרן. כנראה שאנחנו מקפידים לשמור על כל הרע ודוחים את הטוב, כאילו כל אלה שומרים עלינו היטב. הנה נשמרנו.