יום ראשון, 26 ביולי 2026

גוטפרוינד/שאול אולמרט - המלצה חמה


 

זוהר גוטפרוינד הוא הבן של כמו ששאול אולמרט הוא הבן של, ולא נמנע מלהכניס חלקים מחייו לספר. אילו חלקים? המחבר כנראה יודע.

זוהר בן השש גר בסמטה נחשבת כבן של ראש העיר ירושלים ופוגש במקרה את יפתח אלטמן הבן של הפילוסוף הידוע. יפתח הוא ילד חכם ובעל ידע העולה על גדותיו, בטח לילד בגילו. בין זוהר ליפתח נוצר קליק המתחזק במיוחד כשיום אחד זוהר שר בפני יפתח. השירה זכה וטהורה וממיסה את יפתח, כשכל מצב ומפגש אחר עם בני גילו משאירים אותו אדיש.

שני הילדים אינם שכנים ונפגשים לעיתים רחוקות, מעט מדי לטעמו של זוהר, המתגעגע לחברו בן גילו. כך הם נפגשים עד שיום אחד יפתח פשוט נעלם. יותר מאוחר מתברר, בלי שהמושגים הלא אנינים חודרים אל תודעתו, שיפתח מתמודד נפש ולעיתים הוא נשלח לאשפוז. אלא שיום אחד הוא שוב נעלם כשאביו לוקח אותו לבוסטון כשהם כבר נערים מתבגרים. זו מכה לא צפויה לזוהר, הדורש לנסוע בקיץ לבוסטון ואכן נוסע.

המפגש ביניהם מהוסס, לבם גדוש וניכר שהם התגעגעו אחד לשני נואשות. בעודם מדברים ויפתח יושב מול זוהר על המיטה, יפתח מתקרב ופשוט ניתך לתוך זוהר מלשון התכה. תבינו מה שתבינו. ביקור כזה לא חוזר על עצמו למרות דרישת זוהר מאביו. אבל אז מגיע יפתח לארץ לקראת גיוס ופוגש במקרה לגמרי זוהר אחר, אחד שחייו החברתיים בכיוון אחר לגמרי והוא מבקש לחזק את דמות ההטרוסקסואל שלו ושבו. זוהר מגלה שאינו יכול להתגייס לצנחנים משום אסתמה ויפתח אינו יכול להתגייס כלל משום... אתם יודעים כבר.

מרגישים שאתם כבר יודעים הכל על הספר? אז אתם לא יודעים כלום ורק גיליתי לכם מה שהוביל לדרמה הגדולה. מספר שהילך בעדינות על פסים מתוקים, הכל משתבש והקשיים הצפויים מתעצמים ומושכים הכל לכיוון שכולם מבקשים להמנע ממנו ואין להם לא הכוחות ולא המיומנויות הנדרשות להמנע, ואולי מה שצריך לקרות פשוט גורלי.

214 עמודים יש שם בסה"כ וכמה רגשות מתוקים/כואבים מתערבבים אלה באלה שהלב נחמץ ולא פעם.

אולמרט יודע לכתוב ונדמה שהתחיל קצת מאוחר. אני רק מקווה שמוחו קודח דיו ואנו צפויים לעוד מין המתוק והכואב הזה.

נתן ועמוס/אסף ענברי - המלצה


 

נתן ועמוס הם, למי שלא הבין, נתן אלתרמן המשורר הלאומי בזמנו, ועמוס עוז, השמאלן הבלתי נלאה. הפרש הגילים ביניהם היה 29 שנים וניתן לכאורה להבין מהספר כאילו היו יריבים מרים זה מול זה. ועכשיו לאמת הפשוטה: את הספר הזה קניתי בגלל שכתב אותו אסף ענברי, זה הלוקח תקופה היסטורית מחיי הפיסה הגאוגרפית הקרויה ישראל ומאיר אותה מזוויות שונות בכתיבה שנונה ורזה, ולעיתים צינית ונושכנית להפליא. את ענברי הכרתי עוד מ"הארץ" ומאז קראתי את כל ספריו.

הטור השביעי של אלתרמן התפרסם מ-1943 בעיתון דבר והלה נהג להביע דעתו בפרוזה הדומה לשירה, מחורזת ומנוקדת. זה מקורי, אבל הטור שימש אותו להביע דעתו על המתרחש והיה פופולרי מאוד. לא פעם נהג להגניב סודות בטור שלו, שהצנזורה לא היתה שלמה עמם, אבל לא היה מה לעשות. עוז היה רק בן ארבע כשהטור התחיל להתפרסם. מעט יותר מעשור לאחר מכן התחיל עמוס עוז הצעיר לכתוב לראש הממשלה בן-גוריון ולהביא דעתו בנושאים שונים. והלה ענה. השאר היסטוריה. אבל למה להעמיד דווקא את נתן מול עמוס?

אלתרמן הקים את התנועה למען ארץ ישראל השלמה לאחר מלחמת ששת הימים, דבר שעוז כמובן לא יכול היה להסכים אתו כאיש שמאל. עד אז, כעשרים שנה מחיי ישראל, החיים בארץ לא נחו על זרי דפנה. פרשת לבון היתה מהמסעירות באותן שנות ישראל הצעירה וגרם לקרע עמוק בזירה הפוליטית.

בעקבות הפרשה שני גיבורי הספר משכו כמובן לכיוונים שונים בנושא לבון, אבל הזמנים התקדמו, הפרשה איכשהו ירדה מהכותרות כשבינתיים משפט אייכמן.

אבל מלחמת ששת הימים העמידה בבירור את אלתרמן בראש מחנה ארץ ישראל השלמה ואת עוז בראש מחנה השלום. התוצאות ידועות עד היום.

האם הספר הזה יצר דרמה והעמיד את שני הגיבורים אחד מול  השני? עוז לא ידע לרגע לסתום את הפה כבר מצעירותו ודווקא אלתרמן נמנע מפומביות והצהרות גדולות בשל פחד קהל מצמית.

בסוף אלתרמן הזמין את עוז לבית קפה.

יום שבת, 18 ביולי 2026

מוכרי החלומות/שאול אולמרט - המלצה


 

כמה דברים על ההתחלה. זהו ספר ביכורים של שאול אולמרט, הבן של. משום שקראתי המוני ספרים בחיי, אני כבר מתקשה להמנע מספרות השוואתית והפעם זו השוואה לכתיבה של הנכד של.

הבן של כותב בגוף ראשון כמה שהוא חכם, יפה, בודד ובכלל לא צרכן של סמים למרות שהקוק חברו הטוב ביותר ונותן לו לעבור רגעים מלחיצים. הנכד של כותב עדין יותר, נחבא אל הכלים ולא מתרברב בגוף ראשון. למרות זאת, ספר הביכורים של הבן של בכלל לא רע: הכתיבה טובה, הקצב טוב וב-261 עמודים, גם לא מעמיס על הקורא מלל מוגזם. פעם סיפרתי לכם שאני בודק מתי אני נמצא במאת העמודים האחרונים וזו הישורת האחרונה בספר מבחינתי. הפעם אני כותב סקירה בתחילת הישורת האחרונה וטרם הגעתי אל סופה.

שאול אולמרט עוסק גם בחייו בהייטק, כמו בספר. הוא יודע על מה הוא מדבר והוא מביא לפנינו סיפור של אחד גדי חסון שפרש מלימודיו והקים סטארטאפ. המוצר שלו הוא מעין אפליקציה המסייעת לשני אנשים לשוחח, אבל גם לעשות באותו זמן עיסוק משותף כמו ציור או מענה על חידון. מניין הרעיון? מהצורך לתקשר עם בתו לידיה בת ה-6, הגרה עם אימה בהולנד. הם, האב והאם, אינם נשואים והבת לא מרבה לראות את אביה.

הסטארטאפ בהחלט מצליח ועמו המתחים בשל גיוס הכספים, העסקת כישרונות ושמירה עליהם שלא יקבלו פיתוי ממקום אחר. ועוד, הצורך לשמור על מתח חיובי תמידי, התלהבות של מתחילים גם כשנכנסים לשגרה, שיש בה לעיתים עשייה מבורכת, אבל גם איזו שחיקה והתשה. מי שנשחק ומותש הוא בעיקר גדי, הקופא בניו-יורק, גר לבד בדירת חדר ומנסה למצוא את מקומו בעולם כשהוא עוד לא ממש בן 35 והוא מוכר חלומות לעולם. הוא אמנם מתוגמל היטב, שווה הרבה, מפורסם בוול סטריט ג'ורנל, אבל טרם זכה להצעת קנייה של גּוּגְּל או אמזון. בשלב זה, כן?

אבל מאת העמודים האחרונים הם עלייה מטורפת בקצב הסיפור לצד נפילה מטורפת בעלילה. העלייה היא של הסיפור והנפילה של גדי. וכן, יש סמים, יש קורונה, יש דברים שלא ייעשו. אם עד עכשיו הסיפור נסע על פיאט טופולינו, עכשיו הסיפור נוסע על פרארי וזו נוסעת במהירות מטורפת ורק הבלמים האיכותיים של ברמבו עוזרים לבלום בזמן.

וכן, כשעושים שינוי באפליקציה אהובה ועוברים למשהו מתקדם, לפעמים המציאות טופחת על הפנים. בסוף לא צריך להחליט מי עדיף, הבן של או הנכד של.

איזה מזל שהיתה קורונה ומזה נולדה זום?

יום שלישי, 14 ביולי 2026

רילוקיישן/איילת גונדר-גושן - המלצה


רילוקיישן זה משהו שדוד יצחק קרא למבצעים את הדבר הזה פעם נפולת של נמושות. צריך להעמיד דברים בקונטקסט.

המבצעת של הספר הזה, המורכב מכמה עלילות, היא איילת גונדר-גושן, להלן אג"ג. היא כנראה רצתה עולם ומלואו ולכן בחרה בחלק זעיר של העולם, פאלו אלטו, מקום בו אנשים חיים בלווה, מתים מסמים או מאבן בראשם, אם אתם כלבים. רגוע כזה. אתם בטח מקמטים את המצח ולא מבינים על מה אני מדבר. ואני אומר, שהספר הזה לא תמיד ממוקד, שזה מפוקס, שזה אותו הדבר, המילה השניה בעברית.

אבל במהלך הקריאה היתה גם תחושה של ספר עקר במידה מסויימת, סטרילי אם כבר מדברים, שזה אותו הדבר, המילה השניה בעברית. ומה בכל זאת, אם מתמקדים בכתוב ואפילו מתפקסים? אפילו שזה אותו דבר, צריך להבהיר היטב, כי חשיכה שוררת.

אדם, הנער, בן 16 הוא בנם של לילך ומיכאל, שהאמריקאים מכחכחים בגרונם כדי לבטא שמות אלה. הוא, אדם, ילד כאפות רגיל, קטן גוף ולומד בתיכון אמריקאי, בעיר אמריקאית שלווה, ליברלית, מתקדמת ורדומה, חוטף שם כהוגן מנער כהה עור שהצטרף לאומה האסלאמית, איך לא, גונב ליהודון בגדים מובחרים ונעליים יקרות כי אפשר וכי מוצדק, שהרי היהודון בן לסמנכ"ל חברת הייטק מובחרת והאסלאמיסט בן לחדרנית במלון. ואז יום אחד במסיבה כיתתית אליה אדם אינו מוזמן בדרך כלל, האסלמיסט בשם ג'מאל ג'ונס מוצא מותו, כנראה ממנת יתר של סם מתאדון. המשטרה באה לבקר בבית אדם, השם, לא היצור הביולוגי, ומחרימה את הלפטופ. רק פעם אחת ביקר יהודי במסיבה וכבר הוא חשוד ברצח אסלאמי. אופייני.

והנה קו עלילה נוסף בו מופיע אורי, שהוסלל לרמטכ"לות בישראל וגמר כגרוש מאשתו בסיליקון ואלי. היא חזרה לישראל עם הג'מעה והוא נשאר להסדיר את המשכנתא המפלצתית שלקחו בלי שכל. בעוד אורי "בין עבודות", הוא מחליט להמציא עצמו מחדש, יוצר חוג להגנה עצמית בו נמצאים בעיקר ילדי כאפות, רצוי כאלה שעברו ברית מילה, וסובלים מצ'אפחות לא ידידותיות מחבריהם כסימן לחברות אמיצה. מובן שהאקס רמטכ"ל וסמנכ"ל חברת ההייטק מתחברים והסוף לא טוב לאחד והאחר סובל מסינדרום ה"בין עבודות".

עכשיו משאתם מבולבלים כהוגן אומר לכם שהספר עמוס פחות ממה שנראה, מעניין יחסית, עוסק בדברים שכל יהודי עובר בשלב כזה או אחר בחייו וזה לא אפיית עוגות תפוחים. שמעתם על תפסת מרובה, לא תפסת?

אני רוצה להאמין שמאיה ערד היתה איכשהו מטפלת בחומרים שבספר טוב יותר, אולי אפילו גיל הראבן. אבל אג"ג עשתה זאת, ויצא מה שיצא, אכיל, טעים לעיתים, ראוי לטיפול מעמיק יותר ואולי בשניים-שלושה ספרים  נפרדים.

והכלב? שם כבר זלגו הדמעות מעצמן מעצם הזעזוע.



 

יום ראשון, 12 ביולי 2026

העיר וחומתה החמקמקה/הרוקי מורקמי - המלצה חמה

 

512 עמודים קראתי ואני רוצה שזה לא ייגמר לעולם. משזה נגמר, אני נותר חסר מילים לסקירה, עניין נדיר אצלי.

אחרי "הרג קומנדטורה" חשבתי שמורקמי, הלא צעיר, לא יכתוב שוב ספרים ובטח לא ספרים להם הוא רגיל. אז חשבתי (אבל לא אמרתי)...

כשקראתי את הספר, וקראתי כל מה שתורגם לעברית מעטו, עלו בי שתי מחשבות על שני ספרים שונים שלו: קורות הציפור המכנית הפנומנלי, וארץ פלאות קשוחה וסוף העולם. בסוף הדבר לספר הנוכחי, מורקמי מאשר שיש קשר בין הספר שלפני לבין ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם. מורקמי שוחה טוב במחשבות שלי.

אז איך אני מתאר לכם את הספר שקראתי? אני יכול להיות נטול בינה, עצל, לא רציני ולומר לכם לכו תקראו לבד וזהו. זה הרי מורקמי. אבל זו תהיה עצלות לשמה וטפשות לשמה. אתם הרי לא תקראו באמת.

הגיבור נטול השם, שכל הספר נכתב מזווית עיניו ובגוף ראשון, מספר שכשהיה בן 17 היו לו תחומי עניין משותפים עם נערה, אותה הכיר כששניהם זכו בתחרות כתיבה. הוא במקום שלישי והיא רביעי. שניהם זכו בעטים נובעים, מהם הפיקו מאוחר יותר מכתבים ארוכים איש לרעותו. הקשר ביניהם נמשך שנה, הם היו נפגשים בעיקר סמוך לביתו שעל שפת הים. לא היה להם כמעט כסף והם רק ישבו ודיברו הרבה והתנשקו מעט. יום אחד היא נעלמה והקשר נותק לגמרי, כולל הקשר הטלפוני והמכתבים. הדרך היחידה שלו לשוב ולפגוש את הנערה היתה להיכנס לעיר שחומתה חמקמקה, העיר עם הספרייה בה הוא יהפוך לקורא חלומות והנערה תהיה לצדו. היא אמנם נותרה לצדו באותו גיל בו עזבה אותו והיא בת 16. הוא כבר סיים אוניברסיטה, היא כמובן לא מכירה אותו. משרצה לעזוב את העיר שחומתה חמקמקה, ידע שזה לא יילך, כי מי שנכנס כבר לא יוצא ומאבד את צלו, אבל זה קרה והנה הוא מבוגר, איש שעיסוקו בספרים והוא מחפש לאחר פרישה מעיסוקו בעיסוק דומה בספרים. הוא אכן זוכה לכך ועל היתר תקראו. אני יודע שלא תקראו, אבל ממי שלא קרא את מורקמי ממילא אין הוא איש ספר באמת. גם לא היא.

הספר צועד על מי מנוחות, נטול ארועים דרמטיים. אלא שככה זה אצל מורקמי, כשגם דברים דרמטיים נאמרים כלאחר יד ולפעמים יש תחושה שדילגנו על פיסקה ולא קראנו נכון את המתרחש. אבל דברים משונים קורים בספר והם מתרחשים כי ככה זה. וכן, יש מוטיב הבור ומוטיב החתול, שניהם בקטנה, כי ספר של מורקמי בלי שניהם זה לא כלה ונחרצה.

ומה בסוף? על הסוף אתם שואלים, ואת האמצע קראתם? יש רק ספר אחד של מורקמי שלא אהבתי מתוך עשרות. שמח שחזר לעצמו, לקח סיפור מ-1980 שהוא לא אהב כסיפור קצר, וחזר וטרח, עיבה וליטש ונתן לנו אהבה יפנית נוספת. אהבה למורקמי.

ומי שקרא ממילא יזכור, שאת חדות-הקרן המתות בחורף בעיר שחומתה חמקמקה, שורפים בעזרת שמן קנולה...