יום שני, 21 בספטמבר 2026

לב תל-אביב/נתן שחם - המלצה חמה

הספר הזה של נתן שחם הגיע אלי במקרה ואני לא מצטער על כך. אתם מגרדים בראש ומנסים להדביק שמות ספרים מפורסמים לנתן שחם. אז הנה: "רביעיית רוזנדורף" הנהדר. תניחו לראש. אבל, ויש אבל, הספר "עצם אל עצמו" הוא דווקא ספר המופת של שחם. אבל כן, אם אתם  מחפשים משהו להתחיל ממנו, רביעיית רוזנדורף הוא הבחירה.

ומה יש לנו כאן? לא ברור. האם זה מוריד מערך הספר? משחם? הצחקתם אותי. אבל אם להבהיר בכל זאת משהו מחוסר הבהירות, אומר שכללית שחם מדבר על הבניין שבאחת מדירותיה הוא גדל וממנה יצא, בתל-אביב כמובן. העניינים התגלגלו כך שהוא ואחיותיו רוצים להיות הבעלים הבלעדיים של הבניין, למנוע הריסתו והבאתו לידי שימור ושיפוץ, הפיכתו למוזיאון אחד האדם, אותו אדם טיפוסי וממוצע של העיר הלבנה. אבל האם הספר עוסק במסמכים, בבירוקרטיה ובסכסוכים? אפילו לא בשמץ מהם. שחם מביא לפנינו את סיפור הוריו, בעיקר אביב ויינברג הצייר, שאמנם צייר את ביאליק, אבל ביאליק מפורסם ממנו. וזה רק אביו. רבים מחבריו נכנסים ויוצאים מסיפוריו של אבנר עינב (עינב מוויינברג), העברית ללא רבב ונגישה לגמרי בלי ליטרלי ורנדומלי, מה שבהחלט עלול להקשות על צעירים, אבל אלא ממש לא לקוחות אפשריים לספר הזה.

רק כשאבנר לומד משפטים הוא מתיישב איכשהו מילולית ומפסיק להתרוצץ על פני ישראל ואירופה. חברו האידיאליסט המובהק ממנו, אלקנה, דוחק בו להצטרף למוסד כשנהוג היה להצטרף למוסד כי היתה מדינה בדרך וצריך היה לתמוך בא ללא סייגים משפטיים, והרי אבנר משפטן. אבל אבנר בחר אחרת ולרגע לא תשמעו על בית דין בו נכח והתפלמס. לא, זה לא ספר כזה. אין כאן חוט-שני להיאחז בו. דמויות נכנסות ויוצאות וזה לא מבלבל כי אלה חבריו אלקנה ועמוס ודרור, מירה, מיכל ובטי ומריאן ובלה. לכל אחד ואחת תפקיד בחייו של אבנר ובחיי העלילה וזה עף בקלות.

וכך, משבחר אבנר בשירות החוץ ונשלח לוושינגטון, מיכל אשתו השניה והראשונה של אלקנה חברו שנהרג בתאונת דרכים, בחרה לחזור לארץ לא כאקט פרידה מאבנר אלא כפרידה ממסיבות הקוקטייל המשמימות של וושינגטון. מעצם היותה אשתו של אבנר, הרי זה הפך גם לאביהם של אנוש ואלון. הלב נקרע בחיפושים אחר אלון במלחמת יום כיפור, כשהוכרז כנעדר, ולאחר מכן שהתברר שמת מפצעיו בשבי. בחור מיוחד היה אנוש וקשר עמוק נוצר בינו לאביו החורג אבנר.

מה שלא קורה בחייו של אביו של אבנר, ההכרה בהיותו צייר, באה הכרה זו מאוחר יותר וציוריו מתחילים להימכר היטב ובמחירים הולמים, דבר המקדם את הפיכת בית לב תל-אביב לעניין מעשי. ושוב, זה לא העניין המרכזי בספר, כי אם הדמויות שחלפו בחייו של אבנר עינב, חבריו, הנשים, הבנים,  המקומות,  המלחמות – החל במנדט הבריטי, במלחמת העצמאות, במלחמת ששת הימים, יום כיפור ומלחמת לבנון.

ספר מיוחד במינו.

 


 

יום שבת, 12 בספטמבר 2026

יש לך הכול/דפנה לוסטיג - המלצה

דפנה לוסטיג היא שדרנית רדיו ומנחת טלוויזיה, מבקרת אופנה וגם שפטה ב-2008 בכוכב נולד. המילה הכתובה אינה זרה לה ולפני שנה התפנתה לגלות לעולם על חייה. למרות שאני לא ממש מכיר אותה פרט להופעתה החיננית גם בכוכב נולד וגם בסוכן תרבות, הספר הזה היה חשיפה נועזת ממש.

דפנה גדלה בכפר שמריהו. זה אומר הכל וזה אומר הרבה (כסף). האב, שמחה לוסטיג, שימש בתפקידים בכירים בהתאחדות היהלומנים. ההערה הזו חשובה משום שכסף באמת לא היה חסר בחייה של דפנה ומשום העובדה שהאב היה נכה משכמו ומטה, מכדור תועה ישראלי.

דפנה, כאמור, אינה זרה למילה הכתובה ובספרון צנום היא מספרת לנו בגילוי לב על עצם העובדה שמה שהיה ברור לכל בר-בי-רב, לא ברור לה ושהיא לא בתו של אביה. גם לא אחותה, דבר שהיה סוד שמור במשפחה. זה אינו גילוי הלב היחיד שלה. היא מספרת עם מי הזדיינה (סליחה על הבוטות, אבל כך זה נכתב בספר), ממי לקחה את רעיון רכישת מגפי הד"ר מרטנס הראשונות שלה, מה אהבה לאכול ואיזו מוסיקה, ובעיקר על הקרבה שלה לאביה, שאהב לקחתה אתו לסיוריו בעולם, למסעדות אהובות ונחשבות ולהיות שוגר דדי אמיתי. הספר ברובו סובב סביב שניהם וברור שגם אם אינו אביה הביולוגי, אביה ממש היה גם היה ואין בלתו.

אז כן, הבית סבב סביב הכסף, העוצמה של  האב, דיכאונותיו, העזר כנגדו, הלא היא נעמי לוסטיג הבלתי נלאית, האחיות והידיעה שלאב תמיד תהיה החניה הכי שווה, חניית הנכים.

ושוב, החשיפה עד לפופיק, לפופיק עצמו ולמטה ממנו, קצת קיצונית לז... אה... מבוגר כמוני שראה ושמע הכל בחייו. אבל טוב, זו דפנה, הקסם שלה לא נלקח ממנה ואולי בגלל שהיא כזו הכל נסלח לה ונחשב לה.


 

יום חמישי, 10 בספטמבר 2026

החיים האמיתיים/אדלין דיידונה - המלצה חמה

 


הספר הזה הוא בלגי וחשבתי מה כבר תרמה בלגיה לעולם, דברים שהם בלתי נשכחים. אז מתברר שהדרדסים משם, שזה קומיקס, והוופל הבלגי, אם לזכור שניים קריטיים. יש שיגידו שגם הצ'יפס משם, אבל זה קצת שנוי במחלוקת. גם השוקולד משם, בעיקר הפרלינים. אבל אם אני שובר את  הראש באמת וצריך יצירת אמנות אחת, הרי זה הסרט "קירבה" של לוקאס דונט. מהפך קרביים. עכשיו מגיעה אדלין דיידונה ותורמת לנו את הנובלה החזקה החיים האמיתיים. לא חיים סתם, לא קטנים, האמיתיים.

שכונה קטנה בשם הדמו, שאולי באה להראות מין שכונה ארבע-צלעית של בתים הבנויים סביב ריבוע כלשהו, היא המקום בו הם גרים. לגיבורה אין שם והיא בת עשר. ז'יל הילד הוא אחיה בן השש, היפה והאהוב עליה מאוד. אבל אז קורה מקרה טרגי בעת הקניה היומית של הגלידה ממכונית הגלידה. כל כך טרגי שז'יל פשוט השתתק, חדל לחייך ולהצטנף בחיק אחותו במיטתה.

אבל כל המשפחות השמחות כך וכך ואילו המשפחות האומללות אחרת, אבל יש משפחות שעדיף לו לא נוצרו מלכתחילה. יש כאן אם מוכה וילדים שאט אט נכנסים תחת משטר צבאי כמעט. האב הוא כמובן הבעיה וכשהוא מפוטר עצם השהייה שלו בבית בלתי נסבלת.

הילדה מחוננת במדעים, לא אומר אילו, ובית הספר קטן עבורה כך שהיא נשלחת לפרופסור אחד בדמו (הישוב שלהם) שהוא פרופסור בדימוס מאוניברסיטת תל אביב. כדי ללמוד אצלו ולשלם שכר לימוד המספרת עובדת את הנוצה והאלוף, זוג המעסיק אותה כבייביסיטר.

אט אט הולכות חיות מחמד ונעלמות בדמו והמספרת יודעת שאחיה האכזר מעלים אותן. הוא אולי רוצח חיות, אבל את הירייה האחת והנכונה הוא משאיר למי שהורס את חייהם והוא כבר בן אחת-עשרה.

אין בספר מילה מיותרת, אין צורך. האימה נבנית אט אט וברור שמכל המשפחות האומללות והשמחות, המשפחה הזו מיותרת.


יום שבת, 5 בספטמבר 2026

החדר של ג'ובאני/ג'יימס בולדווין - המלצה רפה

החדר של ג'ובאני הוא זמנית גם החדר של דיוויד והוא נמצא אי-שם בדרום מערב פריז. השנה היא 1954 ודיוויד מגיע לפריז משום שהוא לחוץ מאביו המבקש להפוך אותו לגבר ולהנשא, נניח להלה, חברתו של דיוויד.

הסיפור מסופר מנקודת מבטו של דיוויד, המבין שהוא גיי. לכאורה זה ניסיון להיות סטרייט ואולי מין משהו כזה בלתי מוגדר. אפילו הלה חברתו עוזבת אותו לטובת ספרד, למצוא את עצמה בריחוק ממנו. ולאורך כל הסיפור רומז לנו דיוויד כי ממש מחר ג'ובאני כבר לא יהיה בין החיים.

ג'ובאני בא מאיטליה והוא עובד אצל גיום המבוגר והנשי בבר. עוד ברקע נמצא ז'אק, לא ברור מה עיסוקו ועוד פחות, מה מקור הכנסתו, אבל לגייז צעירים וחסרי הפרוטה זה מתאים.

ועתה לדמויות הקולנועיות שלהם, שלא היו ולא נבראו. דיוויד הוא בחור יפה, בלונדיני תכול עיניים (אוסטין באטלר, בסרט). ג'ובאני הוא בחור איטלקי (לואי פרטרידג', שהתאים יותר מטימותי שאלאמה שבינה דווקא רצתה). הלה היא, איך לא, העזר כנגדו של דיוויד (אנייה טיילור-ג'וי מגמביט המלכה) וז'אק שמרחף מעל הצעירים הגייז הוא ג'וד לו, כי צריך עוד קצת אבק כוכבים.

ועכשיו לעוד נקודה, שדשו בה לפני, ואני מערב אותה לתוך מחשבותי: נהוג לומר לסופר מתחיל כי עליו לקרוא הרבה, ללמוד על מצבים ודימויים, שמא לא התנסה בהם עצמו, ואף לראות מצבים שלא ראה. ג'יימס בולדווין, וזה רק ספרו השני, שם דמות ראשית של בלונדיני, תכול עיניים יפה. הרי בנקודה זו נפל מאיר שלו בספר אל תספר לאחיך, כששם בגוף ראשון דמות של אדם יפה ומה מתרחש סביבו בגלל יופיו. ועכשיו סליחה על הבוטות נטולת הפוליטיקלי קורקט, אבל בולדווין היה כהה עור נטול שמץ זוהר ויופי. אז העולם תהה לגבי נקודה זו והוא ענה שהיה גדול עליו להתמודד גם עם כהה עור בפריז וגם גיי בעת ובעונה אחת. זה הרי אקדח לרקה ומספיק שג'ובאני ימות מחר.

עכשיו נעזוב ענייני ליהוק וצבע עור. בער לי לומר את מה שאמרתי ואני באמצע הספר בסדרה הקטנה של כתר. כבר עכשיו אפשר לומר שבספר להג-להג-להג, אה כן, גם אלכוהול-אלכוהול-אלכוהול. יחד זה כלום-כלום-כלום. נכון, הסדרה הקטנה אולי מתפרנסת מקלסיקות כאלה ובסטימצקי זכו למדף שלם לכך ומחיר מקוצץ. מלכודת פתאים.

תם ונשלם ונותר לספר לכם שהחלק השני סביר יותר וכמובן טרגי ממש. האלכוהול ממשיך לזרום וכך גם הלהג ונדמה ששני גיבורי הספר מזכירים לעצמם שמצבם הנוכחי כגייז לא היה כזה מלכתחילה. ג'ובאני עזב מסיבותיו הטרגיות שלו את איטליה, את הכפר הקטן וכרמי הענבים וייצור היין. מה הביא אותו דווקא לחבור אל גברים? תעלומה. דיוויד, לעומתו, כנראה יכול היה לחבור אל הלה, להתחתן ולספק את רצונה בגבר שלה. אבל ג'ובאני חצה את דרכו ושוב הדברים לא נראו אותו הדבר.

האם ג'ובאני מת למחרת? כן ולא. הלה חזרה מספרד וקיוותה לניצוצות האהבה עם דיוויד, שפגש כמובן את ג'ובאני זמן מה לפני כן, שאיכשהו היה הטרגדיה הפרטית שלו.

ג'יימס בולדווין מלהג המון, אולי אות לתקופתו, וזה מייגע. הוא רוצה לומר הרבה והוא כותב הרבה ואומר מעט, בטח מנקודת מבטו של דיוויד, כשהדברים נאמרים מגוף ראשון וחשים בהתאם. בסוף כולם יוצאים מוכים, חבולים ואף מתים. סיפוק לא נרשם כאן, גם לא מצד הקורא.


 

יום ראשון, 30 באוגוסט 2026

מלים, איפה אתן?/דויד גרוסמן - לא חובה

הכתיבה גרוסמן, הדימויים גרוסמן, אבל האם זה תירוץ?

היכן הקדרות של ספר הדקדוק הפנימי? היכן החן של מישהו לרוץ איתו? והמופתיות של מומיק? דבר מכל אלה לא מצוי בספר שלפנינו.

ירון הוא נער בן 16 והוא עובר טראומה של אב העומד למשפט בהאשמה של רמייה, העמדת פנים בכך שבלשון חלקלקות גרם לאנשים להשקיע היכן שהמליץ להם להשקיע וכספם אבד לעד. והוא ידע איך לשכנע.

הנובלה הזו, כולה ברוטו 175 עמודים, מביאה לפנינו את המשפחה הקטנה הזו, משפחת אשכנזי, האב הנוכל, האם העובדת בחינוך המיוחד והבן שהפסיק להגיע לבית הספר מפאת החרפה.

האב חטף 16 שנים ולא הסכים לראות מי ממשפחתו כל ימי שבתו,  תרתי משמע. כך העביר את תקופתו ובסוף משחלה והוא מתנייד בכסא גלגלים, דרש בלשונו החלקלקה להניח לו למות במיטתו שלו. עניין לא ברור, שהרי כבר אין לו מיטה.

עכשיו משאתם יודעים מה היה בסיפור, אומר כבר כאן, שאין לסיפור שמץ חן, אפס תרומה לספרות הכללית ולקנון הגרוסמני. וכדי להוסיף שמן למדורה, כלל לא ברור הקטע ההומואי, ההולך ונפוץ בקרב סופרים, המכניסים קטע כזה להנאתם ולכו תדעו על מה ולמה ולשם איזו מטרה. אז למשפחה נכנס, כשהאב רק בנה את פיתוייו, נער מורה יפה מראה לגיטרה וירון הבן עצמו היה ממתק לעיניים, כשבסוף נפשם נכרכה זו בזו, כך גם איבריהם הלא לבושים במקלט הבניין. כמו שבא הקטע הזה, כך גם הלך ולא הותיר נגיעה בעלילה.

קראתי מספיק מגרוסמן כדי לחמוד את הספר הזה בקניה התקופתית בכסף מלא ובכפוף למבצעים. לא ממבקרי הספריות אני וספר טוב חייב לשכון בספרייתי, כשאני עובר על פניו ומנוד ראש בלי נראה מתנדנד בי. הספר הזה לא יישאר אצלי. זו לא הצעת מכירה, סתם צביטה בלב.