הלשון האבודה של העגורנים/דיוויד לוויט - המלצה רפה

בדרך כלל אני לא מציין מהיכן הספר הגיע אלי, אבל הפעם אציין שההקדשה על הספר גרמה לכך שאסתקרן ואצוד אותו מספריית רחוב.

פיליפ הוא בנם של אוון ורוז, כולם ממנהטן של שנות השמונים. ברקע ממש הבהלה מהאיידס. פיליפ מגלה להוריו שהוא גיי, אולי עניין גדול באותם ימים, עניין די תמים היום. אבל מה שמתגלה די מהר זה שגם אביו של פיליפ, אוון, מסתובב בשעותיו הפנויות בקולנוע ביז'ו, קולנוע המקרין סרטים פורנוגרפיים לגברים.

בין פיליפ לאליוט חברו כבר נוצר משבר והם נפרדים, אם כי באופן טבעי פיליפ מכיר חבר אחר. אלא שמא שעובר על פיליפ באופן חלק וטבעי, גורם למשבר בין הוריו. התחושות ההומוסקסואליות של אוון מתחזקות בעקבות הגילוי של הבן הגיי בעצמו.

אט אט בקיעים מתרחבים ואחרים נעלמים. ניכר שמחבר הספר, לוויט, יודע על מה הוא מדבר ובכל זאת הספר מרגיש די נפ"ל (נפ"ל – נטול פואנטה לחלוטין.)

 

אויבי הציבור/מישל וולבק, ברנאר-אנרי לוי - המלצה

שני אנשים נפגשו כדי להעביר רשמים ביניהם. טוב, לא ממש נפגשו, כי אם התכתבו. וולבק הכריז על שניהם כאויבי הציבור, לא ממש משנה למה.

ברנאר-אנרי לוי הוא המבוגר, יליד 1948, וולבק הוא יליד 1956 והם התכתבו במשך חצי שנה ויצרו את שני המאורעות הכבירים של 2008, הספר הזה ונפילת בנק המשכנתאות ליהמן ברדרס בחלק השני של 2008.

לא יודע למה וולבק הוא אויב הציבור. מבחינתי, אין שני לו. הוא הנותן את טעם הספרות, בעיקר הספרות הצרפתית, בסוף המאה העשרים ותחילת המאה הזו. על הפרסום הרב של ברנאר-אנרי לוי ידעתי, בעיקר רדיפותיו אחר סכסוכים בעולם, לשם הוא נוסע כמשקיף ועיתונאי, נניח. משניהם, לוי הוא החרטטן הבלתי נלאה, קשקשן ולעיתים רחוקות מעניין ממש.

שניהם מדברים על זה שהם קודם כל סופרים ועוסקים בספרות, וולבק היה רוצה שיכירו בו כמשורר, כשהשירה קודמת בעיניו לספרות. לוי, המכונה בצרפת BHL, בה-אש-אל, הוא גם פילוסוף.

לוי נולד באלג'יריה, הוא יהודי כמובן ומפאת עיסוק אביו, גם עשיר עשרת מונים מוולבק, שחייו נוחים בשל מכירת ספריו בכמויות ניכרות. וולבק נאלץ לעזוב את צרפת בשל איומים מצד מוסלמים אחרי כמה הצהרות בגללן נתבע כמוציא דיבה. הוא בחר באירלנד ובה במידה בחר להיות לא מעורב בדבר, בניגוד ללוי, המעורב בכל.

 

רשימותיו האחרונות של תומס פ' למען הכלל/של אסקילדסן - המלצה רפה

 

למרות שם הספר הארוך מדובר בספרון קטן מסוג הספרונים של ההוצאות הקמות והנופלות, המבטיחות להביא סיפורים משובחים. אז מבטיחות.

הספרון הזה מכיל שלושה סיפורים משל של אסקילדסן. הראשון כשל שם הספר המכיל את מחשבותיו של אחד זקן, תומס, בשנות השמונים שלו, שאת ימיו ממלאים דברים קטנים ואת דעותיו המדויקות עליהם, לעיתים דעות משעשעות.

הסיפור השני, קרל לנגה, הוא על אותו קרל, ששוטרים דופקים ערב אחד על דלת ביתו ומאשימים אותו באונס אחת צעירה. הם מבקשים ממנו את בגדיו לבדיקה ומרגע זה מתחילה מעין התנצחות בינו לבין השוטר החוקר אוסמונדסן. אנחנו לא יודעים אם לנגה אשם. אם לא, מדוע הוא עצבני כל כך ומרבה להתנצח עם השוטר. בשיחה האחרונה ביניהם מתבררת האמת.

הסיפור השלישי עוסק שוב באדם מבוגר הגר במרתף, בקצה רחוב. כדי למלא את יומו הריק, הוא יוצא לפעמים מביתו להחליף אווירה. יום אחד הוא מתיישב על ספסל בפארק ולידו מתיישב אדם מבוגר, צעיר ממנו. הוא נפגשים שוב ושוב, אבל רק אחרי כמה פגישות הם מתחילים לדבר ומתבררת ההיכרות המפתיעה ביניהם.

זו שוב הזדמנות לומר משהו על הספרונים הקטנים האלה במקרה זה של סמטאות, או תשע נשמות ודומותיהן. הספרונים האלה אמורים להעניק ספרות אולי אחרת, אולי בהוצאות שכאלה ולא בגדולות וכדומה. במציאות אנו מקבלים לעיתים רחוקות ספרות גדולה באמת, מפעימה ובלתי נשכחת. גם הספרון הזה לא יותיר אחריו הדים למרות שהוא נחמד בסה"כ.

נורווגי, אמרתי? המדינה האוהבת לשנוא אותנו עד מוות.

הנערה שבעטה בקן הצרעות/סטיג לרסון - המלצה

סוונסון, יורנסון, קספרסון, אדמסון, מורטנסון, קארלסון, פאולסון, אוסקרסון, אולופסון, גוסטבסון, הנסון, פיגוארולה... תתמודדו.

ליסבת סלאנדר צריכה להתמודד עם קן הצרעות. האם השמות דלעיל הם קן הצרעות? לא, הם סתם החיבה של לרסון, עוד סון, לשמות שבדיים. גם לימור סון הר מלך? אולי. אז קן הצרעות של ליסבת הם אביה ומה שהוא מייצג, מי שסביבו ומי שרוצה רע לליסבת ולשבדיה, אותה שבדיה שאינה מקבלת חוסר סדר, להבדיל מנורווגיה, שאינה מקבלת את ישראל.

הספר הזה מסכם את טרילוגיית מילניום, 1749 עמודים, רק שני עמודים יותר מהרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה. הספר הזה הוא גם הארוך ביותר, המון עמודים מיותרים ושוב בגלל המנהג הנלוז, הנפסד והמסוכן לכבות סלולרים טפשים. בישראל קוראים להם כשרים... סון הר מלך?

אם כן, ליסבת יוצאת למלחמת חייה נגד כוחות השחור האפלים, כוחות שמולם מתייצבים ולא מוותרים בעיקר מי שנעזר בה בעבר, הלא הוא מיכאל בלומקוויסט, המנכ"ל השותף במגזין מילניום, זה המפרסם פרסומים שנחקרו היטב, המעוררים מחשבה ואף פעולה מצד גורמי החוק, אם אינם מושחתים בעצמם. אז בספר השלישי גורמי החוק מושחתים גם מושחתים והמהומה רבה.

648 עמודים דחוסים, עם הרבה סונים, לגמרי לא מקלים על הקורא, התמה מיהו הסון הנוכחי. אבל הקצב נכבד ומהר מאוד עוברים הלאה מארמנסקי, לאדקליסט ופיגוארולה. מסתם מושחתים (נמאסתם?) מגיעים גם לראש הממשלה ומנסים לעורר אותו לפעולה כנגד המושחתים ובעיקר כנגד פעולה של אנשי חוק כביכול, הפועלים בצורה כזו ששום איש חוק ישר או ראש ממשלה, לו ידע, לא היה מסכים. אחת הנפגעות העיקריות היא ליסבת סלאנדר, שיכולותיה הפנומנליות כהאקרית מסייעות לה להציל את כבודה, שמה וראשה, תרתי שמע.

ולסיכום הטרילוגיה כולה ניתן לומר שהיא קצבית, סוגרת הרבה מעגלים, נוסחתית כרגיל בספרי מתח ופורסמה, משום מה, לאחר מותו בטרם עת של לרסון. גם הסרטים, מספרים לי, הצליחו, למרות שלא אותם שחקנים מופיעים מסרט לסרט.

 

הנערה ששיחקה באש/סטיג לרסון - המלצה

זהו הספר השני בסדרת המילניום, שאם לא שמעתם עליה, כדאי שתתחילו בספר הראשון, אחרת לא תבינו דבר. זה לא גילוי נאות, יותר גילוי נאה.

הספר הזה מכיל 588 עמודים ואם חשבתם שבספר כזה יהיה מן הסתם מלל רב, הרי ש... צדקתם. המון מלל והמון תיאורים והמון המון מכל סוג ומין, כיאה לספר העוסק בסחר במין. סחר במין הוא בהחלט דבר בו מתעניינת ליסבת סלאנדר, אחת מגיבורות הספר הראשון, שאם לא קראתם אותו, בלה בלה בלה.

ומיהי ליסבת סלאנדר? טוב ששאלתם ואזכיר לכם שהיא צמחה מתוך תנאים סוציאליים הכי נמוכים שיש, שבגיל עשרים נראתה כאחת בגיל שתים-עשרה, שלא זכתה לשום חינוך, שהיא מתנהלת תחת אפוטרופוס ש... לא חשוב, אבל היא נקמה בו והיא נחשבת כאשף מחשבים, ללא השכלה מסודרת. אלה הכי טובים שיש, אגב.

אז ליסבת נקלעת לבית בו נרצחו דאג ומיה ובגלל שנמצא אקדח עם טביעות האצבע שלה עליו, היא נחשדת ברצח וכולם חוגגים. מי שנחשבה מופרעת בעברה וכיום היא נמלטת ולא מאותרת, הנה רוצחת לתפארת. מי שלא ממהר לחשוד בה הוא מיכאל בלומקוויסט. אז מיהו מיכאל הלז? הוא העורך של מגזין מילניום, המגזין בו עבדו זמנית דאג ומיה, הוא עיתונאי מבריק, העומד לפרסם תחקיר על סחר בנשים והיא, מיה זוגתו, עומדת לפרסם דוקטורט דומה על סחר בנשים. אז מי מעוניין למנוע פירסום כזה?

אתם שואלים יותר מדי שאלות.

מאות עמודים נפרסים לפנינו בחיפוש אחר הרוצחת כשמיכאל, שנעזר ב"רוצחת" ליסבת בספר הקודם ואף חיבב אותה, מנסה לאתר אותה דווקא כדי להוכיח את חפותה.

ליסבת עתה בת 26, חזרה משנה של טיול והתקנת שדיים שלא היו לה ממש, ועתה היא עושה ככל יכולתה להסתתר והיא טובה בזה.

דאג עמד לפרסם תחקיר בן אותרו עשרות כאלה שחיבבו זונות וזנות בנשימה אחת, רבים מהם סוחרים פוטנציאליים בנשים. המשטרה יוצאת למרדף וחקירה, מיכאל בלומקוויסט מסיבותיו הוא מנסה לאתר את הסוחרים וכך גם ארמנסקי ממילטון סקיוריטי, גוף בו עבדה בעבר ליסבת סלאנדר ועתה הגוף הזה גם מסייע למשטרה.

588 עמודים, כן? אז ציון יורד לספר וגם המוני עמודים, במאות, וזאת משום שהשנה כבר 2005 ויש ניידים, שאמנם אינם חכמים, אבל הם ממלאים תפקידם לשוחח דרכם ובהם. אז בכל פעם שהיה צורך דחוף לשוחח דרכם, הם היו סגורים להכעיס או נטולי מיץ חשמל.

המחבר עשה עבודה מורכבת ולראשונה גיליתי לא מחבר של ספר אחד, אלא מחבר של סדרה אחת, סדרת מילניום. לרסון מת בגיל חמישים ולאחר מותו התפרסמה הסדרה, שאת סופה  אני עומד לקרוא עתה בספר השלישי.

ובקשר למודן. שגיאות ההגהה שלהם מפורסמות. אבל כשהם טועים בשגיאות עובדתיות מסמרות שיער, זה כבר לשאוג מצחוק.