אמונות שווא/דן אריאלי - המלצה רפה

 

אמונות שווא, זה שם הספר. מה גורם לאנשים הגיוניים להאמין בדברים לא הגיוניים, זו כותרת המשנה ועם זה כבר היתה לי בעיה. בעיני הגיון זו לוגיקה, הן כתרגום ובעיקר כרעיון. לטעמי, אדם הגיוני לא יכול להאמין באמונות לא הגיוניות. כך אני מאמין ואני אדם הגיוני. תאמרו בוודאי שאנשים דתיים מאמינים באלוה כלשהו וביניהם ניתן למצוא אנשים הגיוניים להפליא. הם אולי הגיוניים באשר לשאר אמונותיהם, בנוגע לאלוהים, נו.

אריאלי פנה לעסוק בספר לאחר שנתקל אישית בהתקפה על עבודתו ורעיונותיו. התקפות מרושעות, זדוניות, ולהתמודד איתן היה כמו להתמודד עם קיר. מכאן הוא פנה לחקור את מה שלדעתו מוביל אנשים הגיוניים להאמין באמונות שווא. נראה  מה יש לו לומר כחוקר במדעי החברה ובעיקר לאור שתי תקופות גבה-גליות: הקורונה וה-7 באוקטובר. הראשונה נתפסת כתקופה של המצאת וירוס לצורך דילול אוכלוסיית העולם והשניה מובילה את היקום לשנאה תהומית אל מי שנתפס כקורבן האולטימטיבי, לפחות מהצד שלנו.

ואז אריאל מתחיל להוביל אותנו לאמון וחוסר אמון. כשיש אמון, הכל טוב. אלא כשחוסר אמון נוצר פתאום זה מוביל לעוד חוסר אמון ומכאן להפיכה לשוואי, אחד המאמין באמונות שווא. אחת הדוגמאות הבולטות לאמון זה האמון בכסף, יותר מדויק, באותן פיסות נייר העוברות מיד ליד ומשמשות לקבלת סחורות ושירותים. עד כמה שלא ייאמן, הנה אמון במיטבו. מעניין שזה שהבנקים שוחטים אותנו בריביות על המינוס ועל הלוואות, זה עובר בריטון קטן והבנה שכך פועל העולם ו... נקסט.

וכך ממשיך הספר, לא אלאה אתכם, בארבעה פרקים הבאים לתאר התפתחות של שוואות. מייגע כמו קריאת כל מחקר חברתי. אני יודע, הייתי שם. ואז, בחלק המעניין המגיע לרשתות החברתיות, פתאום אריאלי משתתק ואין לו ממש מה לומר על זה. הלו? פייסבוק, אינסטה ובעיקר הטיקטוק הפרטי שיש לכל אחד בנייד, כן פרטי. ואסביר. הטיקטוק (הפרטי) בנוי על גבי אלגוריתם. עזבו מהסבר טכני, אבל הרעיון הוא שככל שתתנו יותר לייקים לסרטון זה או אחר שעניין אתכם או תעקבו אחר יוצר הסרטון, תקבלו עוד מאותו דבר, לכן פרטי לכם. רציתם מתכון לפיצה? פתאום לא תדעו מהיכן הטוב הזה הגיע אליכם בדמות עשרות מתכונים, לא בהכרח ברצף, לא בהכרח מחשיד. ומכאן בדיוק ים השנאה לאחר השביעי באוקטובר, שנאה בלתי מובנת, בכמות ואיכות מפלצתית. שונאים יש הרבה, קל להדליק אותם והאלגוריתם כבר ייצור את האמונה המתאימה.

אריאלי היה מעורב בייעוץ ממשלתי בזמן הקורונה, בעיקר בדחיפה להשתמש במסיכות דרך העידוד לא לפגוע באחרים, יותר מלא להפגע בעצמנו. מכאן הוא ממשיך לספר על השנאה כלפיו ועל אמונת ההבל בדבר תופעות הלוואי של החיסונים.

אז ככה:

פייזר אכן מודה בחצי פה בעניין תופעות הלוואי.

אם על ספר כתוב שהוא ברשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס, השיבו אותו למדף.

אם תרופה מתגאה בקבלת אישור ה-FDA, זכרו שה-FDA אישרו גם את הממתיק המלאכותי המזיק אספרטיים והזהרו מאוד.

בדקו אותי.

הפסגה/אהרן אפלפלד - המלצה

 

אני קורא סדרתי. 15 ספרים של אוסטר, 20 של מורקמי, 17 של צוויג, 11 של פרימו לוי, 10 של מאיר שלו ועד עתה 34 של אפלפלד. הבנתם את הרעיון. כשאפלד נפטר לפני חמש שנים ב-2019, החלטתי לא לקרוא את ספרו האחרון משום שהביקורות לא החמיאו לו ורציתי לשמור על הזיכרון המתוק. אבל זה הציק לי והחלטתי כן לקרוא ולסגור מעגל.

לוטה, שחקנית מזדקנת יהודיה מגיעה לפסגה. לא, לא לפסגה האמנותית שלה, לפסגת ההר, מקום בו ניתן לגור ב-1937 הרחק מההמון הסואן. ללוטה תמיד ניתנו תפקידי משנה קטנים ותמיד שכנעו אותה שאין תפקיד קטן, יש תפקיד שמבוצע רע. היא אכן השתכנעה והתפרנסה איכשהו מזה. ללוטה בת והיא נפרדת ממנה ועולה להר, לאכסניה בה מתגוררים כעשרים יהודית תחת חסותו המיטיבה של באלאבן.

בנובלה זו אפלפלד בא משום מה בחשבון עם אופיו של היהודי. זהו לא אופי של אדם נועז וחדשן. זהו אופי של אנשים העושים חשבונות קטנוניים, אנשים המרבים לרטון, להתכופף, להות מובלים ולא מובילים. מאחורי אפלפלד עשרות ספרים ודווקא באחרון שלו הוא סוגר חשבון, שכנראה רצה לסגור מזמן.

אבל בפסגה גרים אנשים שהחיים לא תמיד היטיבו עמם, וגם אם כן, הרי עתה ב-1937, אירופה כבר אינה מקום נעים ליהודיה והם צריכים להתרחק מחברת אנשים. בתה של לוטה נשואה לאוסטרי נוצרי, אדם קשה ובלתי מתפשר.

אבל לא הסיפור הוא העיקר כאן, ההגשה האפלפלדית הידועה כן. השפה פשוט מרהיבה והדברים שנאמרים נוגעים ללב. אז כן, 35 ספרים קראתי משל אפלפלד עד עתה, יותר מכל סופר אחר וזה לגמרי מובן. אין שני להגשה שלו, כנאמר, ואיני מוצא מי שימלא מקומו. הרי גם מאיר שלו כבר לא מתהלך במקומותינו, אף לא אוסטר.

צלו של רוזנדורף/נתן שחם - המלצה חמה

 

רביעיית רוזנדורף הוא הספר הראשון מבין שני אלה. בספר הראשון, כזכור, דובר על רביעיית מיתרים, נגנים עולים מגרמניה. אלה ניגנו בתל-אביב בשנות השלושים של המאה הקודמת. הספר מסופר דרך עיניו של כל אחד מחברי הרביעיה והפרק החותם הוא הפרק החמישי, הפרק של אגון לוונטל, סופר יהודי גמרני העוקב אחר הרביעיה.

בצלו של רוזנדורף, המסתיים ב-1975, העניינים ממשיכים, בעיקר בין אגון לוונטל ובין בנו של רוזנדורף, ארנון, ודמות נוספת. אם בספר הראשון ההתרחשויות הן בעיקר טרום מלחמת העולם השניה, כאן ההתרחשויות הן בעיקר על רקע ההתחשבנות האישית של כל דמות עם גרמניה שלאחר מלחמת העולם השניה.

אם הספר הראשון הוא הברקה, הספר שלפנינו הוא המשכו המרתק עד מאוד. למרות שאין זה ספר מתח, הוא נקרא במתח על רקע ההתפתחויות המעניינות והסודות המתגלים מתחת לכל אבן.

אם בספר הראשון נתן שחם מספר את סיפורה של הרביעיה והמוסיקה שלה, בשני הוא מספר בעיקר את סיפורם של הדמויות על רקע ההתרחשויות שלאחר המלחמה והדבר נעשה באותה מידה של כישרון.

ספר חובה לכל קורא החלק הראשון ושני הספרים חובה לכל חובב קריאה. יוצא מן הכלל.

הנחלה/מריה טורצ'נינוף - המלצה

 

קודם המסגרת: אי שם בפינלנד, מהמאה השבע-עשרה ועד לימינו אלה בערך.

ומה בסיפור? זוהי קודם כל סיפורה של נחלת נֵוָבָּקָה, נחלה שניתנה לחייל מסוים על שירות נאמן בצבא. החייל החל לעבד את האדמה והוזהר שלא להתקרב לביצות, ביצות החוזרות בסיפור הנחלה שוב ושוב, כשברור שהאזהרה לא התממשה.

משך אותן ארבע מאות שנים, נחלת נֵוָבָּקָה ממשיכה להתקיים, לגדול להיות אחת הנחלות הבולטות בכפר, לא ידוע איזה כפר, במדינה שרובה מיושבת בדלילות, רובה מישורית וביצות רבות לה.

יושבי הנחלה מרבים לבקר בביצות, להיזהר מהדובים, למצוא את אזורי הביצות מקום להתבודד בו ולהתרחק ממי שצריך להתרחק.

מריה טורצ'נינוף אינה דמות מוכרת בישראל וזה ספרה הראשון שתורגם. סיפורי הנחלה הפינית מספרים על חיים ה חוזרים על עצמם שוב ושוב באותה צורה. הכומר הוא תמיד הדמות החזקה בכפר, הכפר שולח מדי פעם חיילים להלחם במלחמות זרות להם, אבל המאבק המתמיד הוא על החיים היומיומיים במדינה קרה בה מסגרת הזמן לגדל יבולים ראויים למאכל קצרה ולא תמיד די במה שנזרע באביב, גדל בקיץ הקצר ונאסף כדי לתת מסגרת מזון לחורף הארוך.

 אבל החיים חזקים מכל, אנשים מתחברים, ילדים נולדים, הנחלה גדלה אף היא ומי שכל זה חונק אותו, מוצא כאמור את מקומו בביצות.

זה אינו סיפור של דרמות גדולות, יותר סיפורים קצרים של מעבר הנחלה מדור לדור, כל דור ומאבקיו, אם מאבקים מול הטבע או מאבקים בצורת מלחמות המהדהדות ברקע ולא נוגעות ממש.

בסה"כ נעים. 

הצמה/לטישיה קולומבני - לא חובה

 

 

האם הצמה הוא ספר נשים? הוא בעיקר ספר על נשים, על גורלן, מה שמאוד מאוד מוריד מערכו. אם נוסיף לגרוע מערכו, זהו גם ספר פשטני מאוד ובעיקר מסתמך על צירוף מקרים פלאי כמעט. כשהגימיק מתגלה באמצע הספר, לא נותר אלא רק להגיע מהר לסוף ההוליוודי ולהביט אל השקיעה המרהיבה.

סמיטה היא הודית מהקאסטה הנמוכה ביותר. תפקידה לעבור כל יום בין עשרים בתים לפנות את הצואה שלהם בידיה שלה ממש, אין כפפות, אין כלי עזר. מובן שאין ביוב. גאנדי אמנם התרעם על עניינים שכאלה, אז התרעם. כשסמיטה עשתה ככל יכולתה האפסית ממש לשלוח את בתה לבית ספר, הבת אמרה לא להוראה לטאטא את הכיתה ונענשה באכזריות. האם החליטה לעשות משעה ועזבה את הכפר עם הבת ובלי הבעל.

ג'וליה בת העשרים היא בתו של אחרון יוצרי הפאות בסיציליה. בעבר ניתן היה להשיג שיער בעבור חופן מעות והשתנות הזמנים הפכה אופנה זו לאופנת העבר. קשה יותר ויותר להשיג שיער וחובות נצברים גורמים לכמעט סגירת המפעל. כמעט, עד להופעתו של אותו בחור הודי, שבו התאהבה ג'וליה וממנו באה ההצלה למציאת שיער בהודו, שיער שנתרם במקדש וישנו.

במונטריאול אנו מכירים את שרה כהן, שותפה בכירה במשרד עורכי-דין. תמיד מוקפדת, תמיד מוכנה ותמיד מנצחת. עד שהסרטן מנצח אותה, ה משרד בו כה הצליחה הראה לה את גבו והיא, שחשבה שזו רק הנחישות שלה, שתסייע לה לחזור למירוץ, לא לקחה בחשבון את תשישות ואובדן השיער.

נחשו מה?

שרה כהן החליטה שזה הזמן לחשוב אחרת, להאט את מירוץ העכברים, ליהנות יותר מילדיה ו... כן, ללכת לקנות פאה. הפאה הראשונה, היפנית, היתה נוראית. האיטלקית היתה נפלאה והבטיחה חיים חדשים.

אני חושב שלהסביר לכם את "גאונות" הספר יהיה מיותר.