הלילה הארוך ביתר/אשכול נבו - המלצה

האמת? לא זכרתי שככה כותב אשכול מספריו בעבר. הוא אשכרה משתמש בשליש מילים באנגלית ואני ליטרלי הייתי צריך להבין למה הנכד של כותב ככה. מה, כבר אין די מילים בעברית להביע מצבים ורגשות? אני מבין את הצורך שלו להגיע לקהלים צעירים והוא צריך לכתוב מילים באנגלית כי בעברית הם מתקשים או לא מכירים כלל את המילים. לדעתי, הם כלל לא קוראים אז מה יש לצפות שדווקא את הספרים שלו יקראו בשליש אנגלית?

אולי אני קצת קטנוני, אבל אני אוהב את עצמי מאוד ומוותר לי.

שלושה סיפורים קצרים בספר, הראשון "אול אין".

קרן עידן היא זמרת ששרה את הקאבר לאול אין ומנסה דרך הופעה בכוכב הבא להבחר לשיר את השיר שיופיע באירוויזיון. היא עפה די מהר, אבל השירה שלה זכורה. היא ישראלית הגרה בלונדון בגלל עבודתו של בן זוגה. היא מוזמנת לישראל לשיר בעד סכום נאה את הקאבר שלה. היא באה, שרה ופתאום מלחמה ובן גוריון נסגר. יש יאכטה השטה לקפריסין ונותר עבורה מקום. בהתחלה הכל טוב ואז טביעה.

ההמשך לא במיוחד דרמטי והסיפור סתמי.

הסיפור השני הוא ה"ארגז הכחול".

הסיפור הזה הוא בעצם הלילה הארוך ביותר (שם הספר) כשתומר לא מצליח להיכנס לביתו משום שבתו באפטר והיא סגרה את המנעול העליון בדלת הכניסה ואין כניסה. כמה שתומר דופק, היא לא מתעוררת. אז הוא נוסע לתחנת דלק פתוחה בלילה לשתות ולאכול משהו. שם הוא פוגש את ענבל עם הארגז הכחול. הוא סקרן ובשיחה המתפתחת הוא לומד מהו ארגז זה והיא פותחת אותו לראשונה. זהו ארגז החפצים שנותרו לאחר נפילת חלל צה"ל. מכאן מתפתח לו לילה בו שניהם מטיילים יחד, מגיעים אפילו לפנות בוקר למפלים מצפון למטולה ומחפשים את הנייד של אחיה של ענבל, האח הצעיר שנפל במילואים.

השלישי הוא "באש ובמים".

צביקה ומיקה מטיילים בחו"ל והנה מלחמה וקשה לחזור ולא בגלל הסגר בנתב"ג. לצביקה קשה לחזור משום שהוא הלום קרב והוא יודע שעם חזרתו הוא ייקרא מיד להמשיך להיות חובש ביחידה שלו וביחידה שלו תמיד מתייצבים. אבל קשה לו, אז משפחתו חוזרת והוא נותר בקפריסין, כך אשתו חושבת, אבל הוא בהידרה והוא מנצל את ההזדמנות לקפוץ לבקר את לאונרד כהן בביתו וגם לראות את מריאן.

די, עד כאן. יש עוד. ומה דעתי? האמת היא, מה דעתי על אשכול (שם משפחה). ובכן, בספר הזה הוא הוכיח סופית, כאילו לא ידעתי, שהוא לא מיושבי השורה  הראשונה, מאיר שלו ראשון באמצע, לימינו עמוס עוז, לשמאלו דויד גרוסמן ומכתפו הימנית של שלו מציץ חיים באר ומכתפו השמאלית יצחק בן נר.

מה הוא כן? מאוד ישראלי, מאוד מכאן, מאוד מהחוויה היוצרת את ישראל הטובה, הנאורה, הרוצה טוב, הביחד, בייסיקלי וליטרלי.

 

המצב השלישי/עמוס עוז - המלצה

אני מתחיל סקירה זו ממעט פחות מאמצע הספר, מנהג חדש אצלי. עד עתה כלל לא ברור מהו המצב הראשון והשני. ושם הספר, כזכור, המצב השלישי.

האם זה סיפור על אהבה וחושך או קופסה שחורה, אם רק לציין שניים מהוללים מספריו של עוז? כנראה שלא. המילים ישנן ומסודרות נהדר, כמיטב יכולת הכתיבה הנפלאה של עוז, גם ההומור המושחז. כאן נוספה גם החשיבה הפוליטית הנשזרת בכל מצב כמעט בכתיבה בעוז החוגג חמישים.

פימה (אפרים) כבן חמישיםומשהו, בנו של יצרן תמרוקים עסוק ומקושר, מתברר ככלומניק לא קטן. הוא לא טיפש, כלל וכלל לא, מרבה לקרוא הארץ כמו גם חדשות ומעריב בסופי שבוע ולפעמים להגיב במאמרים מלומדים, אבל מלימודיו לא יצא כלום ובהיותו בגילו פקיד במרפאה גינקולוגית, כבוד גדול לא נרשם פה. בכל עמוד שני-שלישי נכנסת אמירה שמאלנית רדיקלית, שבהיותי עצמי איש שמאל-לייט, האמירות האלה קיצוניות, ואף שהן חצי מתנצלות, הן בכל זאת מרימות גבה.

השנה היא 1989, שנת מחצית הרוטציה, שמיר ראש הממשלה והניסיונות להביא איזשהו מרפא למצב המדיני-בטחוני, עומד במקומו. הרי המצב המדיני כך מאז מלחמת ששת הימים ולפני כן היו מצבים אחרים ונדמה שמצבים לא חדלים מלהתקיים כאן לעולם, מה שמביא מחשבות רבות לראשו העמוס בשטויות של פימה המוזנח, המתקשה להחזיק בית על כל המשתמע מכך. כל כך שמאלן רדיקלי הוא שמקק זוכה אצלו להיוותר בחיים. זה גם המקק הראשון בעולם שנמצא מת למחרת מלכלוך שפימה מתקשה לנקות.

וכל זמן הקריאה לא חדלה התחושה שזה ספר נפ"ל (נטול פואנטה לחלוטין) וכך עד הסוף. אבל, וזה אבל גדול, מנגד ניצבת הכתיבה של עמוס עוז, דבר שהפך אותו ל"עמוס עוז". זו עברית ללא רבב, לא עברית גבוהת מצח, עברית שאין בה מילה מיותרת, הדברים נאמרים בצלילות ומובנים היטב ונקראים בשקיקה, כתובים היטב ושפתיים יישקו.

האם הספר מהנה? בסופו של דבר כן. אמנם הפואנטה מסרבת לזרוח, עניין שהשמש מתמחה בו כבר מיליוני שנים, אבל הניגוד בין פימה המוזנח לבין פימה שעניינים ברומו של עולם מסתובבים בראשו, ניגוד משעשע הוא. ומתי פימה זוכה באמת לשחרור? כשהוא משתחרר מצלו של אביו. וכך, פימה שהוא לרוב מטרד בין חבריו הנשואים זוכה לאהבה רבה ולחיבוק כשהוא משתחרר. הוא אולי מטרד, אבל הוא חלק בלתי נפרד מחיי אנשים שגם להם אכפת מחייהם ומהמצב במדינה. הזהו המצב השלישי?

הספר, כאמור, נכתב ב-1989-1990 ודברים הנאמרים בו על המצב הפוליטי נכונים ממש אחד לאחד גם היום. באיזשהו מקום בספר חושב פימה לתת לעצמו עיסוק וזה יהיה לחקור בירושלים על יהודה איש קריות. 14 שנים מאוחר יותר אכן הופיע הספר הבשורה על-פי יהודה.

כלפימה, כן עוז, מוח קודח. זה לא תמיד קל וזורם לקריאה, אבל בסוף מתגמל. וכן, כבר אז איבחן עוז את ירושלים שהיא כטהרן. כנראה שאנחנו מקפידים לשמור על כל הרע ודוחים את הטוב, כאילו כל אלה שומרים עלינו היטב. הנה נשמרנו.

 

גוטפרוינד/שאול אולמרט - המלצה חמה

 

זוהר גוטפרוינד הוא הבן של כמו ששאול אולמרט הוא הבן של, ולא נמנע מלהכניס חלקים מחייו לספר. אילו חלקים? המחבר כנראה יודע.

זוהר בן השש גר בסמטה נחשבת כבן של ראש העיר ירושלים ופוגש במקרה את יפתח אלטמן הבן של הפילוסוף הידוע. יפתח הוא ילד חכם ובעל ידע העולה על גדותיו, בטח לילד בגילו. בין זוהר ליפתח נוצר קליק המתחזק במיוחד כשיום אחד זוהר שר בפני יפתח. השירה זכה וטהורה וממיסה את יפתח, כשכל מצב ומפגש אחר עם בני גילו משאירים אותו אדיש.

שני הילדים אינם שכנים ונפגשים לעיתים רחוקות, מעט מדי לטעמו של זוהר, המתגעגע לחברו בן גילו. כך הם נפגשים עד שיום אחד יפתח פשוט נעלם. יותר מאוחר מתברר, בלי שהמושגים הלא אנינים חודרים אל תודעתו, שיפתח מתמודד נפש ולעיתים הוא נשלח לאשפוז. אלא שיום אחד הוא שוב נעלם כשאביו לוקח אותו לבוסטון כשהם כבר נערים מתבגרים. זו מכה לא צפויה לזוהר, הדורש לנסוע בקיץ לבוסטון ואכן נוסע.

המפגש ביניהם מהוסס, לבם גדוש וניכר שהם התגעגעו אחד לשני נואשות. בעודם מדברים ויפתח יושב מול זוהר על המיטה, יפתח מתקרב ופשוט ניתך לתוך זוהר מלשון התכה. תבינו מה שתבינו. ביקור כזה לא חוזר על עצמו למרות דרישת זוהר מאביו. אבל אז מגיע יפתח לארץ לקראת גיוס ופוגש במקרה לגמרי זוהר אחר, אחד שחייו החברתיים בכיוון אחר לגמרי והוא מבקש לחזק את דמות ההטרוסקסואל שלו ושבו. זוהר מגלה שאינו יכול להתגייס לצנחנים משום אסתמה ויפתח אינו יכול להתגייס כלל משום... אתם יודעים כבר.

מרגישים שאתם כבר יודעים הכל על הספר? אז אתם לא יודעים כלום ורק גיליתי לכם מה שהוביל לדרמה הגדולה. מספר שהילך בעדינות על פסים מתוקים, הכל משתבש והקשיים הצפויים מתעצמים ומושכים הכל לכיוון שכולם מבקשים להמנע ממנו ואין להם לא הכוחות ולא המיומנויות הנדרשות להמנע, ואולי מה שצריך לקרות פשוט גורלי.

214 עמודים יש שם בסה"כ וכמה רגשות מתוקים/כואבים מתערבבים אלה באלה שהלב נחמץ ולא פעם.

אולמרט יודע לכתוב ונדמה שהתחיל קצת מאוחר. אני רק מקווה שמוחו קודח דיו ואנו צפויים לעוד מין המתוק והכואב הזה.

נתן ועמוס/אסף ענברי - המלצה

 

נתן ועמוס הם, למי שלא הבין, נתן אלתרמן המשורר הלאומי בזמנו, ועמוס עוז, השמאלן הבלתי נלאה. הפרש הגילים ביניהם היה 29 שנים וניתן לכאורה להבין מהספר כאילו היו יריבים מרים זה מול זה. ועכשיו לאמת הפשוטה: את הספר הזה קניתי בגלל שכתב אותו אסף ענברי, זה הלוקח תקופה היסטורית מחיי הפיסה הגאוגרפית הקרויה ישראל ומאיר אותה מזוויות שונות בכתיבה שנונה ורזה, ולעיתים צינית ונושכנית להפליא. את ענברי הכרתי עוד מ"הארץ" ומאז קראתי את כל ספריו.

הטור השביעי של אלתרמן התפרסם מ-1943 בעיתון דבר והלה נהג להביע דעתו בפרוזה הדומה לשירה, מחורזת ומנוקדת. זה מקורי, אבל הטור שימש אותו להביע דעתו על המתרחש והיה פופולרי מאוד. לא פעם נהג להגניב סודות בטור שלו, שהצנזורה לא היתה שלמה עמם, אבל לא היה מה לעשות. עוז היה רק בן ארבע כשהטור התחיל להתפרסם. מעט יותר מעשור לאחר מכן התחיל עמוס עוז הצעיר לכתוב לראש הממשלה בן-גוריון ולהביא דעתו בנושאים שונים. והלה ענה. השאר היסטוריה. אבל למה להעמיד דווקא את נתן מול עמוס?

אלתרמן הקים את התנועה למען ארץ ישראל השלמה לאחר מלחמת ששת הימים, דבר שעוז כמובן לא יכול היה להסכים אתו כאיש שמאל. עד אז, כעשרים שנה מחיי ישראל, החיים בארץ לא נחו על זרי דפנה. פרשת לבון היתה מהמסעירות באותן שנות ישראל הצעירה וגרם לקרע עמוק בזירה הפוליטית.

בעקבות הפרשה שני גיבורי הספר משכו כמובן לכיוונים שונים בנושא לבון, אבל הזמנים התקדמו, הפרשה איכשהו ירדה מהכותרות כשבינתיים משפט אייכמן.

אבל מלחמת ששת הימים העמידה בבירור את אלתרמן בראש מחנה ארץ ישראל השלמה ואת עוז בראש מחנה השלום. התוצאות ידועות עד היום.

האם הספר הזה יצר דרמה והעמיד את שני הגיבורים אחד מול  השני? עוז לא ידע לרגע לסתום את הפה כבר מצעירותו ודווקא אלתרמן נמנע מפומביות והצהרות גדולות בשל פחד קהל מצמית.

בסוף אלתרמן הזמין את עוז לבית קפה.

מוכרי החלומות/שאול אולמרט - המלצה

 

כמה דברים על ההתחלה. זהו ספר ביכורים של שאול אולמרט, הבן של. משום שקראתי המוני ספרים בחיי, אני כבר מתקשה להמנע מספרות השוואתית והפעם זו השוואה לכתיבה של הנכד של.

הבן של כותב בגוף ראשון כמה שהוא חכם, יפה, בודד ובכלל לא צרכן של סמים למרות שהקוק חברו הטוב ביותר ונותן לו לעבור רגעים מלחיצים. הנכד של כותב עדין יותר, נחבא אל הכלים ולא מתרברב בגוף ראשון. למרות זאת, ספר הביכורים של הבן של בכלל לא רע: הכתיבה טובה, הקצב טוב וב-261 עמודים, גם לא מעמיס על הקורא מלל מוגזם. פעם סיפרתי לכם שאני בודק מתי אני נמצא במאת העמודים האחרונים וזו הישורת האחרונה בספר מבחינתי. הפעם אני כותב סקירה בתחילת הישורת האחרונה וטרם הגעתי אל סופה.

שאול אולמרט עוסק גם בחייו בהייטק, כמו בספר. הוא יודע על מה הוא מדבר והוא מביא לפנינו סיפור של אחד גדי חסון שפרש מלימודיו והקים סטארטאפ. המוצר שלו הוא מעין אפליקציה המסייעת לשני אנשים לשוחח, אבל גם לעשות באותו זמן עיסוק משותף כמו ציור או מענה על חידון. מניין הרעיון? מהצורך לתקשר עם בתו לידיה בת ה-6, הגרה עם אימה בהולנד. הם, האב והאם, אינם נשואים והבת לא מרבה לראות את אביה.

הסטארטאפ בהחלט מצליח ועמו המתחים בשל גיוס הכספים, העסקת כישרונות ושמירה עליהם שלא יקבלו פיתוי ממקום אחר. ועוד, הצורך לשמור על מתח חיובי תמידי, התלהבות של מתחילים גם כשנכנסים לשגרה, שיש בה לעיתים עשייה מבורכת, אבל גם איזו שחיקה והתשה. מי שנשחק ומותש הוא בעיקר גדי, הקופא בניו-יורק, גר לבד בדירת חדר ומנסה למצוא את מקומו בעולם כשהוא עוד לא ממש בן 35 והוא מוכר חלומות לעולם. הוא אמנם מתוגמל היטב, שווה הרבה, מפורסם בוול סטריט ג'ורנל, אבל טרם זכה להצעת קנייה של גּוּגְּל או אמזון. בשלב זה, כן?

אבל מאת העמודים האחרונים הם עלייה מטורפת בקצב הסיפור לצד נפילה מטורפת בעלילה. העלייה היא של הסיפור והנפילה של גדי. וכן, יש סמים, יש קורונה, יש דברים שלא ייעשו. אם עד עכשיו הסיפור נסע על פיאט טופולינו, עכשיו הסיפור נוסע על פרארי וזו נוסעת במהירות מטורפת ורק הבלמים האיכותיים של ברמבו עוזרים לבלום בזמן.

וכן, כשעושים שינוי באפליקציה אהובה ועוברים למשהו מתקדם, לפעמים המציאות טופחת על הפנים. בסוף לא צריך להחליט מי עדיף, הבן של או הנכד של.

איזה מזל שהיתה קורונה ומזה נולדה זום?