החיים האמיתיים/אדלין דיידונה - המלצה חמה

הספר הזה הוא בלגי וחשבתי מה כבר תרמה בלגיה לעולם, דברים שהם בלתי נשכחים. אז מתברר שהדרדסים משם, שזה קומיקס, והוופל הבלגי, אם לזכור שניים קריטיים. יש שיגידו שגם הצ'יפס משם, אבל זה קצת שנוי במחלוקת. גם השוקולד משם, בעיקר הפרלינים. אבל אם אני שובר את  הראש באמת וצריך יצירת אמנות אחת, הרי זה הסרט "קירבה" של לוקאס דונט. מהפך קרביים. עכשיו מגיעה אדלין דיידונה ותורמת לנו את הנובלה החזקה החיים האמיתיים. לא חיים סתם, לא קטנים, האמיתיים.

שכונה קטנה בשם הדמו, שאולי באה להראות מין שכונה ארבע-צלעית של בתים הבנויים סביב ריבוע כלשהו, היא המקום בו הם גרים. לגיבורה אין שם והיא בת עשר. ז'יל הילד הוא אחיה בן השש, היפה והאהוב עליה מאוד. אבל אז קורה מקרה טרגי בעת הקניה היומית של הגלידה ממכונית הגלידה. כל כך טרגי שז'יל פשוט השתתק, חדל לחייך ולהצטנף בחיק אחותו במיטתה.

אבל כל המשפחות השמחות כך וכך ואילו המשפחות האומללות אחרת, אבל יש משפחות שעדיף לו לא נוצרו מלכתחילה. יש כאן אם מוכה וילדים שאט אט נכנסים תחת משטר צבאי כמעט. האב הוא כמובן הבעיה וכשהוא מפוטר עצם השהייה שלו בבית בלתי נסבלת.

הילדה מחוננת במדעים, לא אומר אילו, ובית הספר קטן עבורה כך שהיא נשלחת לפרופסור אחד בדמו (הישוב שלהם) שהוא פרופסור בדימוס מאוניברסיטת תל אביב. כדי ללמוד אצלו ולשלם שכר לימוד המספרת עובדת את הנוצה והאלוף, זוג המעסיק אותה כבייביסיטר.

אט אט הולכות חיות מחמד ונעלמות בדמו והמספרת יודעת שאחיה האכזר מעלים אותן. הוא אולי רוצח חיות, אבל את הירייה האחת והנכונה הוא משאיר למי שהורס את חייהם והוא כבר בן אחת-עשרה.

אין בספר מילה מיותרת, אין צורך. האימה נבנית אט אט וברור שמכל המשפחות האומללות והשמחות, המשפחה הזו מיותרת.

החדר של ג'ובאני/ג'יימס בולדווין - המלצה רפה

החדר של ג'ובאני הוא זמנית גם החדר של דיוויד והוא נמצא אי-שם בדרום מערב פריז. השנה היא 1954 ודיוויד מגיע לפריז משום שהוא לחוץ מאביו המבקש להפוך אותו לגבר ולהנשא, נניח להלה, חברתו של דיוויד.

הסיפור מסופר מנקודת מבטו של דיוויד, המבין שהוא גיי. לכאורה זה ניסיון להיות סטרייט ואולי מין משהו כזה בלתי מוגדר. אפילו הלה חברתו עוזבת אותו לטובת ספרד, למצוא את עצמה בריחוק ממנו. ולאורך כל הסיפור רומז לנו דיוויד כי ממש מחר ג'ובאני כבר לא יהיה בין החיים.

ג'ובאני בא מאיטליה והוא עובד אצל גיום המבוגר והנשי בבר. עוד ברקע נמצא ז'אק, לא ברור מה עיסוקו ועוד פחות, מה מקור הכנסתו, אבל לגייז צעירים וחסרי הפרוטה זה מתאים.

ועתה לדמויות הקולנועיות שלהם, שלא היו ולא נבראו. דיוויד הוא בחור יפה, בלונדיני תכול עיניים (אוסטין באטלר, בסרט). ג'ובאני הוא בחור איטלקי (לואי פרטרידג', שהתאים יותר מטימותי שאלאמה שבינה דווקא רצתה). הלה היא, איך לא, העזר כנגדו של דיוויד (אנייה טיילור-ג'וי מגמביט המלכה) וז'אק שמרחף מעל הצעירים הגייז הוא ג'וד לו, כי צריך עוד קצת אבק כוכבים.

ועכשיו לעוד נקודה, שדשו בה לפני, ואני מערב אותה לתוך מחשבותי: נהוג לומר לסופר מתחיל כי עליו לקרוא הרבה, ללמוד על מצבים ודימויים, שמא לא התנסה בהם עצמו, ואף לראות מצבים שלא ראה. ג'יימס בולדווין, וזה רק ספרו השני, שם דמות ראשית של בלונדיני, תכול עיניים יפה. הרי בנקודה זו נפל מאיר שלו בספר אל תספר לאחיך, כששם בגוף ראשון דמות של אדם יפה ומה מתרחש סביבו בגלל יופיו. ועכשיו סליחה על הבוטות נטולת הפוליטיקלי קורקט, אבל בולדווין היה כהה עור נטול שמץ זוהר ויופי. אז העולם תהה לגבי נקודה זו והוא ענה שהיה גדול עליו להתמודד גם עם כהה עור בפריז וגם גיי בעת ובעונה אחת. זה הרי אקדח לרקה ומספיק שג'ובאני ימות מחר.

עכשיו נעזוב ענייני ליהוק וצבע עור. בער לי לומר את מה שאמרתי ואני באמצע הספר בסדרה הקטנה של כתר. כבר עכשיו אפשר לומר שבספר להג-להג-להג, אה כן, גם אלכוהול-אלכוהול-אלכוהול. יחד זה כלום-כלום-כלום. נכון, הסדרה הקטנה אולי מתפרנסת מקלסיקות כאלה ובסטימצקי זכו למדף שלם לכך ומחיר מקוצץ. מלכודת פתאים.

תם ונשלם ונותר לספר לכם שהחלק השני סביר יותר וכמובן טרגי ממש. האלכוהול ממשיך לזרום וכך גם הלהג ונדמה ששני גיבורי הספר מזכירים לעצמם שמצבם הנוכחי כגייז לא היה כזה מלכתחילה. ג'ובאני עזב מסיבותיו הטרגיות שלו את איטליה, את הכפר הקטן וכרמי הענבים וייצור היין. מה הביא אותו דווקא לחבור אל גברים? תעלומה. דיוויד, לעומתו, כנראה יכול היה לחבור אל הלה, להתחתן ולספק את רצונה בגבר שלה. אבל ג'ובאני חצה את דרכו ושוב הדברים לא נראו אותו הדבר.

האם ג'ובאני מת למחרת? כן ולא. הלה חזרה מספרד וקיוותה לניצוצות האהבה עם דיוויד, שפגש כמובן את ג'ובאני זמן מה לפני כן, שאיכשהו היה הטרגדיה הפרטית שלו.

ג'יימס בולדווין מלהג המון, אולי אות לתקופתו, וזה מייגע. הוא רוצה לומר הרבה והוא כותב הרבה ואומר מעט, בטח מנקודת מבטו של דיוויד, כשהדברים נאמרים מגוף ראשון וחשים בהתאם. בסוף כולם יוצאים מוכים, חבולים ואף מתים. סיפוק לא נרשם כאן, גם לא מצד הקורא.

 

מלים, איפה אתן?/דויד גרוסמן - לא חובה

הכתיבה גרוסמן, הדימויים גרוסמן, אבל האם זה תירוץ?

היכן הקדרות של ספר הדקדוק הפנימי? היכן החן של מישהו לרוץ איתו? והמופתיות של מומיק? דבר מכל אלה לא מצוי בספר שלפנינו.

ירון הוא נער בן 16 והוא עובר טראומה של אב העומד למשפט בהאשמה של רמייה, העמדת פנים בכך שבלשון חלקלקות גרם לאנשים להשקיע היכן שהמליץ להם להשקיע וכספם אבד לעד. והוא ידע איך לשכנע.

הנובלה הזו, כולה ברוטו 175 עמודים, מביאה לפנינו את המשפחה הקטנה הזו, משפחת אשכנזי, האב הנוכל, האם העובדת בחינוך המיוחד והבן שהפסיק להגיע לבית הספר מפאת החרפה.

האב חטף 16 שנים ולא הסכים לראות מי ממשפחתו כל ימי שבתו,  תרתי משמע. כך העביר את תקופתו ובסוף משחלה והוא מתנייד בכסא גלגלים, דרש בלשונו החלקלקה להניח לו למות במיטתו שלו. עניין לא ברור, שהרי כבר אין לו מיטה.

עכשיו משאתם יודעים מה היה בסיפור, אומר כבר כאן, שאין לסיפור שמץ חן, אפס תרומה לספרות הכללית ולקנון הגרוסמני. וכדי להוסיף שמן למדורה, כלל לא ברור הקטע ההומואי, ההולך ונפוץ בקרב סופרים, המכניסים קטע כזה להנאתם ולכו תדעו על מה ולמה ולשם איזו מטרה. אז למשפחה נכנס, כשהאב רק בנה את פיתוייו, נער מורה יפה מראה לגיטרה וירון הבן עצמו היה ממתק לעיניים, כשבסוף נפשם נכרכה זו בזו, כך גם איבריהם הלא לבושים במקלט הבניין. כמו שבא הקטע הזה, כך גם הלך ולא הותיר נגיעה בעלילה.

קראתי מספיק מגרוסמן כדי לחמוד את הספר הזה בקניה התקופתית בכסף מלא ובכפוף למבצעים. לא ממבקרי הספריות אני וספר טוב חייב לשכון בספרייתי, כשאני עובר על פניו ומנוד ראש בלי נראה מתנדנד בי. הספר הזה לא יישאר אצלי. זו לא הצעת מכירה, סתם צביטה בלב.

היסטוריות של טבע/פרימו לוי - המלצה

תריסר ספרים קראתי משל לוי, למעשה כל מה שתורגם לעברית. אני אוהב את הכתיבה האינטליגנטית שלו, את רוחב אופקיו, את העובדה שפרט לכתיבה על בונה מונוביץ, המחנה בתוך מחנה אושוויץ בירקנאו, המקום בו ניצלו כימאי כמותו במפעל הצבעים של אי גה פארבן, הקיים עד היום, כעובד כפייה, כתב גם על הטבלה המחזורית, על פרטיזנים, על כנופיות הילדים ביערות המאיימות והמפחידות.

על דברים רבים כתב, התאבד לכאורה ב-1987 וכנראה לעולם אין די בו ולכן הספריה החדשה מצאה עוד ממנו והפעם אלה סיפורי מדע בדיוני לכאורה. לא אתאר כאן את, רק קטעים מאחדים מהם, כדי שתחושו על מה מדובר.

חברת NATCA היא חברה טכנולוגית אמריקאית, הממציאה מכונות הנחוצות לבני אדם כדוגמת מכונת החריזה, המכינה הספדים מחורזים על קברם הטרי של מפורסמים. נחוץ, לא? מכונה אחרת היא מעין מדפסת תלת מימד של היום. היא נועדה לשכפל ואכן אדם קנה אותה ושכפל את אשתו האהובה... עכשיו יש לו שתיים מהאחת והן דווקא מסתדרות ביניהן. אלא שיש כאלה שאינם חיים טוב עם חוסר סימטריה כמו אותו אדם, אז אתם מבינים מה הוא עשה בהמשך.

אני כבר לא מדבר על הקסדה העושה מה שעושות היום משקפי VR.

הספר פורסם ב-1966 באיטליה והסיפורים נכתבו בשנות ה-40'-60' של המאה הקודמת. על דברים רבים חשב לוי ואם נדמה לכם שגם את הספר הזה אהבתי מאוד, אתם טועים במעט. נדמה שאז כמו היום היה דחוף למישהו לסחוט עוד מלוי. לוי עצמו לא הצליח לפרוץ מיד לתודעה של הקהל הרחב והוצאות יוקרתיות לא ששו לפרסמו בהתחלה. משפרץ לתודעה, עוד ועוד רצו ממנו. אני קראתי ממנו הכל, כאמור, ולא היה מצב שלא אקרא את זה והרעיונות שהיו בו היו חכמים בסופו של דבר, בטח הסיפור סביבם.

 

האיצחקיה/יצחק בן-נר - המלצה חמה

 

זו הסקירה האלף שלי לבלוג ולכן נדרשו כמה תנאים לספר שייסקר (בשיחה ארוכה על ספרים, בינה התעקשה לדעת מה יהיה הספר האלף ואם כבר בחרתי):

1.      שיהיה עברי.

2.      שלא יהיה עוז או גרוסמן או באר מהם קראתי רבים יחסית.

3.      שיהיה אחד מסקרן ו"חדש" יחסית.

4.      ספר של אחד שזכה אצלי לציונים גבוהים יחסית.

נראה שהאיצחקיה שלפני עומד ברוב הקריטריונים, אם לא בכולם. בעניין החדש אני חייב לציין שהוא חודש ב-2025 והפך לספר מודפס וערוך מחדש, כשלפני כן היה ספר אודיו.

חייו הבוגרים של בן-נר די חופפים לחיי ה מדינה בה חי רוב ימיו. הוא נולד ב-1939 והספר הזה הוא אנטיביוגרפיה, תהא הגדרה זו אשר תהיה. אמנם רוב חייו עוברים לפנינו בספר זה כשהוא נכתב בגוף שלישי של הכותב על עצמו ורק ברגעי ריתחה הוא עובר לפתע לגוף ראשון ומיד מתעשת.

אם למאיר שלו היה העמק שלו, לבן-נר הכפר, כפר יהושע. כפר זה שוכן ממש בקצה עמק יזרעאל, ממש העמק של שלו. ובכפר, כמו בכפר, העבודה נעשית סביב השעון ע"י הוריו החרוצים של איציק ואלה כמובן מצפים מבנם שימשיך דרכם, אבל זה חוטא בכתיבה ושולח סיפורים המתפרסמים בקביעות בהארץ שלנו ולאחר מכן בדבר לילדים. הוא פורש מלימודיו בכיתה י"א, ממשיך לעבוד במשק הוריו וכמובן מתכונן להיות צנחן. אבל האדם מתכנן וכמובן... ההמשך ידוע.

בן-נר מוצא עצמו מול אהבתו הראשונה, מהסס ומחמיץ את טירונות הצנחנים והופך למ"כ טירונים פיסחים בצריפין, אבל הפריצה המקרית באה דווקא מאוחר יותר כשהוא מוצא עצמו בשיחה מול ליבני, מפקד גלי צה"ל וכך במשך עשרות שנים יצחק בן-נר הופך לאחד הסופרים המוערכים כאן, אופס, לאחד מאנשי התקשורת המשפיעים והנוכחים ביותר.

ידו בכל ויד כל בו. הוא מגיש, הוא עורך, הוא מראיין, מביא ומוציא, ובשל שפע ברכותיו, גם קללת (חוסר) השינה פוגעת בו, מונעת שינה, פוגעת בביטחון, יוצרת התקפי חרדה והנה בן-נר בן 89 ועדיין עמנו.

הספר רק הולך ומשתפר ככל שהוא מתקדם. בן-נר הוא בהחלט אדם שצעד עם חלומו ומשנחלמו עוד חלומות, גם הם הוצאו אל הפועל. אז צנחן הוא לא היה, אבל במילואים במלחמת ששת הימים הוא נוכח בקונפליקט הראשון המלווה אותנו לאורך חיי המדינה: נאורות וראיית התמונה הגדולה אל מול שנאת האויב, כי האויב תמיד ישנא אותנו. עמוד 274 והלאה נוגעים ללב ותזכרו את יחזקאל נער, שכבר לא היה נער, אולי ניסה לנער את כולם.

ואז יוצא לילה אחד בן-נר לטיול לילה כשהוא בן שבעים בעוד לילה ללא שינה והוא פוגש את אהובתו הראשונה. היא מבטיחה לו הבטחה שמעטים זוכים לפגוש כזו שנית בחייהם.