לא ברור כלל מה רצתה נורית גרץ להביע בספר הזה. הספר קריא מאוד, משפטים לא ארוכים ולא מסובכים, לא מתפתלים. ובכל זאת, למרות יפי הכתיבה כפי שכתבה על עמוס (קינן, בעלה) ועל עמוס (עוז, חברה), משהו לא ברור מלווה את הספר.
הפעם אין עוד עמוס, יש סופוקלס, המחזאי האגדי מיוון, זה שאומרים שבתשעים שנות חייו כתב ארבע מאוד עשרים וחמישה מחזות (בינה מתעקשת על מאה ועשרים), מהם נשארו שבעה והמפורסמים הם כמובן אדיפוס המלך ואנטיגונה.
ומה מספרת לנו גרץ? סופוקלס היה בראש ובראשונה מצביא, לוחם מהולל ואיש רב עלילות, תרתי משמע. אבל המחזות שכתב ליוו למעשה את חייו, הפרסים בהם זכה היו העליות והמורדות בחייו ומה שכתב ליווה אותו כצל. מה שרצה להמשיך ולכתוב היה צריך להוות המשך והתפתחות ולא סטייה מהעלילה. אנחנו לא בזמנים המשוגעים של היום כשנרטיב אחד חוצה דרכו של נרטיב אחר ומההתנגשות הזו רק יוצאים בשן ועין. פעם היה סדר וזה גרם לסופוקלס להיוותר לעיתים בלי רעיונות נוספים לפתח עלילה שכבר הנצו בה חלקים והתפתחו מעצמם.
סופוקלס הוא בשר ודם וחייב לחיות לפי חוקי הטבע של גוף האדם. אבל, כפי שכבר ציינתי, אדיפוס היה אמנם רק דמות בדיונית, כך אביו שהרג ואמו איתה שכב ובנותיו בהן אנטיגונה, אבל להן היתה יותר חשיבות מכל דמות חיה אחרת. המחזות אותן העלה זכו לאהבת הקהל פחות ולרוב יותר, ומבחינתם היו אלה בשר ודם משל עצמן והם חיכו להתפתחות שלהן. אז כן, בשנת 2020 פשטה הקורונה בעולם וגרץ מוצאת עצמה בביתה בזמן בו לא קל לצאת ולהסתובב כך סתם, בטח לא בקרבת אנשים אחרים. אז העמוסים כבר לא בחייה והיא צריכה להכניס מישהו אחר וסופוקלס נראה אופציה לא רעה, בטח אחד שהדמויות שהוא הכניס לחייו הן עצמן הכתיבו לו את הקצב וההכרה אף יותר מספינות המלחמה עליהן פיקד.
ולמרות הקורונה, למרות סופוקלס ובתו אנטיגונה יש המתחלחלים לשמע השמות המלווים אותם מ(מבחני)הבגרות, נדמה שהספר לא הולך לשום מקום ולא מוליך לאיזשהו קליימקס. תחושת הקריאה בספר נפ"ל (נטול פואנטה לחלוטין) הולכת ומתעצמת וחבל.
כריכת הספר נפלאה, גרץ יודעת לכתוב וכן, לא כל ספר זקוק לפואנטה, אבל משהו בספר הזה לא הודק עד סופו. מי שממילא קורא את ספריה כי ככה, יקרא גם את זה.
