הווידויים של נט טרנר/ויליאם סטיירון - המלצה חמה

 

קודם קצת הבהרות הנוגעות לספר: הסיפור סיפור אמיתי כשב-1831 קבוצה של כ-60 עבדים תקפה קבוצה של לבנים, רובם מעבידיהם ובני משפחתם. נרצחו בהתקוממות כ-60-80 לבנים וכל הסיפור מתרחש במזרח וירג'יניה, ארה"ב. כבר בראשית המאה ה-19 החלו מחשבות אלו ואחרות על שחרור העבדים, דבר שגרם לפילוג בין מדינות ארה"ב. רק ב-1860 נבחר לינקולן לנשיאות והוא פעל מאוחר יותר לחתום על צו שחרור עבדים ב-1865. בספר, בעמוד 390, אמר עורך דינו של נט טרנר: "הגזע הזה (הכושים העבדים) פשוט לא נוצר למהפיכה, זה הכול. וזו סיבה נוספת לכך שעבדות הכושחורים עתידה להימשך אלף שנים".

אז מיהו נט (נתניאל) טרנר? נט היה אחד העבדים בביתו של סמיואל טרנר ומכאן שם המשפחה שלו, טרנר. טרנר התייחס כיאות לנט ולכן לא ברור כלל מה הביא את נט בהתבגרותו לפתוח בהתקוממות רצחנית, כשהוא חושב לסחוף אחריו שחורים רבים ולהרוג לבנים רבים ככל האפשר, כגמול על התעללותם בעבדיהם.

בגיל 18, בעוד נט טרנר מצוי בביתו של סמיואל טרנר, התיידד נט עם ויליס בן ה-15. היה ביניהם מגע לכאורה מיני וזה קשר ביניהם קשר הדוק, אלא שמקרה קרה וויליס נמכר למקום אחר. נט כעס על מכירתו והבין ששוב לא יראה את ויליס לעולם. בהמשך הספר אנו מתוודעים לאחד הרק, הנעשה לידידו הקרוב של נט. גם הרק סבל מהפרדתו מאשתו ובנו והפעם ההפרדה היתה פשוט משום שאלה, האישה והבן, היו פיות מיותרים להאכלה במשק בו גרו. כך, כלאחר יד, היו מפרידים בין משפחות וחברים. אבל דוגמאות אלה היו רק הקטנה של התנהגות המעבידים לעומת העבדים, שהיו עובדים בעבודות קשות, מואכלים אוכל ירוד ולבושם דל. גורלם היה עניין של הבל פי מעבידם והתשלום עבורם.

נט הוא עבד אינטליגנטי, שבתחילה גר בבית מעבידו בחדר צדדי ונוח יחסית. בת מבנות המשפחה אפילו טרחה ללמדו לקרוא והוא אכן לומד לקרוא, לכתוב ולחשב כשהוא הופך לנגר אומן. מובן שעם הזמן גם הוא נמכר ואף מושכר בשל היותו עבד מוצלח ורכוש דניידי מניב שכר. אט אט אמונתו מתחזקת וספר הקריאה שלו הוא הברית החדשה. עם הזמן הוא הופך למטיף בפטיסט, זרם דת המרשה למטיפים בלתי רשמיים להתקיים. הוא מתקרב לגיל 30 כשהוא חושב על איסוף של כושים אחרים סביבו, שבספר הם נקראים כושחורים (כוסאממו, מה בדיוק עבר לג. אריוך בראש כשהחליטה על כינוי נלעג כל כך ל-nigger?) להטיף להם על מצבם ולחלק מהם היותר אינטליגנטיים, גם להפוך לצבא ההתקוממות הרצחני המשחרר עבדים מעבדות ולכבוש את העיר הסמוכה, ג'רוסלם.

הווידויים הם סיפורו של נט, הנרשם אצל עורך דינו גריי, כשהוא בכלא ונשפט בנובמבר 1931 על מנת לתלותו. עורך הדין שלו, השומע את הווידוי, מנסה להוציא מנט הצהרה על כך שהוא מתחרט על מעשיו, ללא הועיל. נט סבור באמת ובתמים, שדינם של הלבנים למות, למרות שבכל ההתקוממות, שנמשכה יומיים בלבד, הצליח אישית להרוג רק אחת, מרגרט, שיחסה אליו היה אוהד, ובנסיעה אחת בכרכרה לחווה סמוכה נפצע נט והיא טיפלה בו, וכל הנסיעה ישבה לידו כאילו קרובים הם. נט חשב באמת ובתמים שאות מאלוהים הורה לו על הרג הלבנים, יהיו אשר יהיו.

הספר שנוי מאוד במחלוקת מרגע צאתו. סטיירון זכה בגינו בפוליצר, לדידי, בצדק גמור. הספר לא קל לקריאה בשל התרגום המיושן, שפגע גם בספר אחר של סטיירון, בחירתה של סופי.

אגב, בחירתה של סופי הפך לסרט וזכה לחמישה אוסקרים. הספר הזה לא עובד ישירות לסרט. סרט אחר בשם The Birth of a Nation נשען בחלקים רבים על הספר ודמויות רבות נלקחו ממנו.

הלשון האבודה של העגורנים/דיוויד לוויט - המלצה רפה

בדרך כלל אני לא מציין מהיכן הספר הגיע אלי, אבל הפעם אציין שההקדשה על הספר גרמה לכך שאסתקרן ואצוד אותו מספריית רחוב.

פיליפ הוא בנם של אוון ורוז, כולם ממנהטן של שנות השמונים. ברקע ממש הבהלה מהאיידס. פיליפ מגלה להוריו שהוא גיי, אולי עניין גדול באותם ימים, עניין די תמים היום. אבל מה שמתגלה די מהר זה שגם אביו של פיליפ, אוון, מסתובב בשעותיו הפנויות בקולנוע ביז'ו, קולנוע המקרין סרטים פורנוגרפיים לגברים.

בין פיליפ לאליוט חברו כבר נוצר משבר והם נפרדים, אם כי באופן טבעי פיליפ מכיר חבר אחר. אלא שמא שעובר על פיליפ באופן חלק וטבעי, גורם למשבר בין הוריו. התחושות ההומוסקסואליות של אוון מתחזקות בעקבות הגילוי של הבן הגיי בעצמו.

אט אט בקיעים מתרחבים ואחרים נעלמים. ניכר שמחבר הספר, לוויט, יודע על מה הוא מדבר ובכל זאת הספר מרגיש די נפ"ל (נפ"ל – נטול פואנטה לחלוטין.)

 

אויבי הציבור/מישל וולבק, ברנאר-אנרי לוי - המלצה

שני אנשים נפגשו כדי להעביר רשמים ביניהם. טוב, לא ממש נפגשו, כי אם התכתבו. וולבק הכריז על שניהם כאויבי הציבור, לא ממש משנה למה.

ברנאר-אנרי לוי הוא המבוגר, יליד 1948, וולבק הוא יליד 1956 והם התכתבו במשך חצי שנה ויצרו את שני המאורעות הכבירים של 2008, הספר הזה ונפילת בנק המשכנתאות ליהמן ברדרס בחלק השני של 2008.

לא יודע למה וולבק הוא אויב הציבור. מבחינתי, אין שני לו. הוא הנותן את טעם הספרות, בעיקר הספרות הצרפתית, בסוף המאה העשרים ותחילת המאה הזו. על הפרסום הרב של ברנאר-אנרי לוי ידעתי, בעיקר רדיפותיו אחר סכסוכים בעולם, לשם הוא נוסע כמשקיף ועיתונאי, נניח. משניהם, לוי הוא החרטטן הבלתי נלאה, קשקשן ולעיתים רחוקות מעניין ממש.

שניהם מדברים על זה שהם קודם כל סופרים ועוסקים בספרות, וולבק היה רוצה שיכירו בו כמשורר, כשהשירה קודמת בעיניו לספרות. לוי, המכונה בצרפת BHL, בה-אש-אל, הוא גם פילוסוף.

לוי נולד באלג'יריה, הוא יהודי כמובן ומפאת עיסוק אביו, גם עשיר עשרת מונים מוולבק, שחייו נוחים בשל מכירת ספריו בכמויות ניכרות. וולבק נאלץ לעזוב את צרפת בשל איומים מצד מוסלמים אחרי כמה הצהרות בגללן נתבע כמוציא דיבה. הוא בחר באירלנד ובה במידה בחר להיות לא מעורב בדבר, בניגוד ללוי, המעורב בכל.

 

רשימותיו האחרונות של תומס פ' למען הכלל/של אסקילדסן - המלצה רפה

 

למרות שם הספר הארוך מדובר בספרון קטן מסוג הספרונים של ההוצאות הקמות והנופלות, המבטיחות להביא סיפורים משובחים. אז מבטיחות.

הספרון הזה מכיל שלושה סיפורים משל של אסקילדסן. הראשון כשל שם הספר המכיל את מחשבותיו של אחד זקן, תומס, בשנות השמונים שלו, שאת ימיו ממלאים דברים קטנים ואת דעותיו המדויקות עליהם, לעיתים דעות משעשעות.

הסיפור השני, קרל לנגה, הוא על אותו קרל, ששוטרים דופקים ערב אחד על דלת ביתו ומאשימים אותו באונס אחת צעירה. הם מבקשים ממנו את בגדיו לבדיקה ומרגע זה מתחילה מעין התנצחות בינו לבין השוטר החוקר אוסמונדסן. אנחנו לא יודעים אם לנגה אשם. אם לא, מדוע הוא עצבני כל כך ומרבה להתנצח עם השוטר. בשיחה האחרונה ביניהם מתבררת האמת.

הסיפור השלישי עוסק שוב באדם מבוגר הגר במרתף, בקצה רחוב. כדי למלא את יומו הריק, הוא יוצא לפעמים מביתו להחליף אווירה. יום אחד הוא מתיישב על ספסל בפארק ולידו מתיישב אדם מבוגר, צעיר ממנו. הוא נפגשים שוב ושוב, אבל רק אחרי כמה פגישות הם מתחילים לדבר ומתבררת ההיכרות המפתיעה ביניהם.

זו שוב הזדמנות לומר משהו על הספרונים הקטנים האלה במקרה זה של סמטאות, או תשע נשמות ודומותיהן. הספרונים האלה אמורים להעניק ספרות אולי אחרת, אולי בהוצאות שכאלה ולא בגדולות וכדומה. במציאות אנו מקבלים לעיתים רחוקות ספרות גדולה באמת, מפעימה ובלתי נשכחת. גם הספרון הזה לא יותיר אחריו הדים למרות שהוא נחמד בסה"כ.

נורווגי, אמרתי? המדינה האוהבת לשנוא אותנו עד מוות.

הנערה שבעטה בקן הצרעות/סטיג לרסון - המלצה

סוונסון, יורנסון, קספרסון, אדמסון, מורטנסון, קארלסון, פאולסון, אוסקרסון, אולופסון, גוסטבסון, הנסון, פיגוארולה... תתמודדו.

ליסבת סלאנדר צריכה להתמודד עם קן הצרעות. האם השמות דלעיל הם קן הצרעות? לא, הם סתם החיבה של לרסון, עוד סון, לשמות שבדיים. גם לימור סון הר מלך? אולי. אז קן הצרעות של ליסבת הם אביה ומה שהוא מייצג, מי שסביבו ומי שרוצה רע לליסבת ולשבדיה, אותה שבדיה שאינה מקבלת חוסר סדר, להבדיל מנורווגיה, שאינה מקבלת את ישראל.

הספר הזה מסכם את טרילוגיית מילניום, 1749 עמודים, רק שני עמודים יותר מהרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה. הספר הזה הוא גם הארוך ביותר, המון עמודים מיותרים ושוב בגלל המנהג הנלוז, הנפסד והמסוכן לכבות סלולרים טפשים. בישראל קוראים להם כשרים... סון הר מלך?

אם כן, ליסבת יוצאת למלחמת חייה נגד כוחות השחור האפלים, כוחות שמולם מתייצבים ולא מוותרים בעיקר מי שנעזר בה בעבר, הלא הוא מיכאל בלומקוויסט, המנכ"ל השותף במגזין מילניום, זה המפרסם פרסומים שנחקרו היטב, המעוררים מחשבה ואף פעולה מצד גורמי החוק, אם אינם מושחתים בעצמם. אז בספר השלישי גורמי החוק מושחתים גם מושחתים והמהומה רבה.

648 עמודים דחוסים, עם הרבה סונים, לגמרי לא מקלים על הקורא, התמה מיהו הסון הנוכחי. אבל הקצב נכבד ומהר מאוד עוברים הלאה מארמנסקי, לאדקליסט ופיגוארולה. מסתם מושחתים (נמאסתם?) מגיעים גם לראש הממשלה ומנסים לעורר אותו לפעולה כנגד המושחתים ובעיקר כנגד פעולה של אנשי חוק כביכול, הפועלים בצורה כזו ששום איש חוק ישר או ראש ממשלה, לו ידע, לא היה מסכים. אחת הנפגעות העיקריות היא ליסבת סלאנדר, שיכולותיה הפנומנליות כהאקרית מסייעות לה להציל את כבודה, שמה וראשה, תרתי שמע.

ולסיכום הטרילוגיה כולה ניתן לומר שהיא קצבית, סוגרת הרבה מעגלים, נוסחתית כרגיל בספרי מתח ופורסמה, משום מה, לאחר מותו בטרם עת של לרסון. גם הסרטים, מספרים לי, הצליחו, למרות שלא אותם שחקנים מופיעים מסרט לסרט.