אני קורא סדרתי. 15 ספרים של אוסטר, 20 של מורקמי, 17 של צוויג, 11 של פרימו לוי, 10 של מאיר שלו ועד עתה 34 של אפלפלד. הבנתם את הרעיון. כשאפלד נפטר לפני חמש שנים ב-2019, החלטתי לא לקרוא את ספרו האחרון משום שהביקורות לא החמיאו לו ורציתי לשמור על הזיכרון המתוק. אבל זה הציק לי והחלטתי כן לקרוא ולסגור מעגל.
לוטה, שחקנית מזדקנת יהודיה מגיעה לפסגה. לא, לא לפסגה האמנותית שלה, לפסגת ההר, מקום בו ניתן לגור ב-1937 הרחק מההמון הסואן. ללוטה תמיד ניתנו תפקידי משנה קטנים ותמיד שכנעו אותה שאין תפקיד קטן, יש תפקיד שמבוצע רע. היא אכן השתכנעה והתפרנסה איכשהו מזה. ללוטה בת והיא נפרדת ממנה ועולה להר, לאכסניה בה מתגוררים כעשרים יהודית תחת חסותו המיטיבה של באלאבן.
בנובלה זו אפלפלד בא משום מה בחשבון עם אופיו של היהודי. זהו לא אופי של אדם נועז וחדשן. זהו אופי של אנשים העושים חשבונות קטנוניים, אנשים המרבים לרטון, להתכופף, להות מובלים ולא מובילים. מאחורי אפלפלד עשרות ספרים ודווקא באחרון שלו הוא סוגר חשבון, שכנראה רצה לסגור מזמן.
אבל בפסגה גרים אנשים שהחיים לא תמיד היטיבו עמם, וגם אם כן, הרי עתה ב-1937, אירופה כבר אינה מקום נעים ליהודיה והם צריכים להתרחק מחברת אנשים. בתה של לוטה נשואה לאוסטרי נוצרי, אדם קשה ובלתי מתפשר.
אבל לא הסיפור הוא העיקר כאן, ההגשה האפלפלדית הידועה כן. השפה פשוט מרהיבה והדברים שנאמרים נוגעים ללב. אז כן, 35 ספרים קראתי משל אפלפלד עד עתה, יותר מכל סופר אחר וזה לגמרי מובן. אין שני להגשה שלו, כנאמר, ואיני מוצא מי שימלא מקומו. הרי גם מאיר שלו כבר לא מתהלך במקומותינו, אף לא אוסטר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה