יום הפלישה D-DAY/ג'יילס מילטון - המלצה חמה

יום הפלישה עוסק בפלישה לנורמנדי, כשהבריטים והאמריקאים, בסיוע עוד כמה, החליטו על מהלך משנה משחק במלחמת העולם השניה והבאת המלחמה לסיום, כמו גם הצלת אירופה משיני הנאצים.

באוקטובר-נובמבר 1942 ניגפו הנאצים באל-עלמיין במצרים ובפברואר עד יולי  1943הובסו הנאצים בסטלינגרד. אלא ששני קרבות חשובים אלה לא הביאו לסיום המלחמה ולא עצרו מאת הנאצים. היה צורך בחזית נוספת מול הנאצים, פרט לחזית שכבר היתה מול הרוסים.

הפלישה לנורמנדי היתה הפלישה הגדולה בהיסטוריה עד אז ומאז. באנגליה נאסף כוח שהורכב מחיילים בעיקר מאנגליה, ארה"ב, קנדה ועוד. לאורך 80 ק"מ של פלישה פנה כוח שלא נראה דומה לו בגודלו לעבר נורמנדי. עד לאותו יום מזג האוויר, למרות שמדובר ביוני, היה קשה. העננים הצטברו והיו נמוכים ומאיימים, המים סערו בתעלת למנש והגשם השתולל. אלא שלקראת ה-6/6/1944 החזאים ניבאו שיפור, מה שאכן קרה. עשרות אלפי כלי רכב, מטוסים, אניות, דאונים, טנקים, ג'יפים המתינו. זה בכל הנוגע לציוד, שלא לומר, אמל"ח הכולל מכל וכל, כמו גם דלק, מזון וציוד רפואי וציוד קשר.

משנחזה שיפור במזג האוויר והמבצע יצא לדרך בשחר ה-6/6, בטרם אור ראשון, החלו התקלות הראשונות, כשציוד הקשר הוכיח את רגישותו ללחות וחדל לפעול, אם בכלל פעל. טנקים אמפיביים שקעו למצולות, ניווט לחופים מסויימים הוביל למקומות אחרים, מעל 11,000 חיילים נהרגו כבר בנחיתה הראשונה מאש מרגמות וצלפים גרמניים, כמו גם סתם טביעה.

מילטון בחר להביא לנו את תמונת אותו יום דרך סיפורם של חיילים ספציפיים שחיו לספר אחר כך. וכך הנחיתה היתה של אותם נועזים שלעיתים נפצעו והמשיכו להוביל את הנחיתה פנימה, שהמשיכו לחסל התנגדות מצד הגרמנים בין אם אלה היו צלפים, רגמים, טנקיסטים (פנצרים) או טייסים. כל זאת כדי להבטיח את בואם של שני מיליון חיילים שעדיין המתינו באנגליה.

אבל עדיין מדובר באותו יום מרובה תקלות, אם כי מרובה יותר במעשי גבורה של חיילים נועזים כמו אותו נגן חמת חלילים סקוטי, שהמשיך לנגן על החוף, נטול מחסה, והגרמנים מרוב תדהמה פשוט לא נגעו בו. מעשי הגבורה המשיכו על רקע מפקדים רבים שנהרגו, כמו גם חוסר מידע לנוכח ציוד קשר לא קיים כמעט.
הספר לא מרבה לעסוק בחדרי המלחמה בעורף, אבל אם נראה את הנחיתה של "אייק" אייזנהאואר, אז גנרל ואחר כך נשיא ארה"ב, שנחת על חוף נורמנדי במקום הלא נכון, והחליט שלמרות הכל, “אז מפה תתחיל המלחמה". זה בצד ההומור. בצד הגרמני אנו רואים את מפקד הפנצרים (הטנקים), הרואה בפיקוד העליון ובהיטלר חבורת שוטים חסרי בינה. רומל מצדו, שנכח בשטח, סיים חייו בהתאבדות שהוצעה לו.
אבל הספר חוזר ועוסק בחייל הפשוט, בעיקר זה שחטף צעקות נוראיות מאותה מטרוניתה שבחצר ביתה ההדור חפר שוחה והרס לה את הדשא ושיחי השושנים. בסוף הסביר לה החייל שהם נמצאים במצב מלחמה נוראי וכדאי שהיא תסתתר במרתף ביתה. היא הסתתרה והוא הצטער שלא אמר לה מתי לצאת.

מי שנשם לרווחה מהפלישה הזו היו הרוסים, שעתה הלחץ עליהם יקטן. היטלר קם כבכל יום בתשע בבוקר, עטה חלוק וביקש לשמוע מה חדש. את הפלישה צפו כולם, אבל את הפקודה להביא מהר טנקים משך עד הצהריים.

יום הפלישה היה הרואי וכביר בכל קנה מידה היסטורי. זה כמובן לא נגמר באותו יום, יותר נכון, לקחו עוד 11 חודשים לסיום, אבל העסק חוסל.

ובצד האנקדוטות נגלה גם שהדיווח האמין מהיום הראשון התקבל דווקא מהכתב של הבי בי סי, שטס מעל במטוס ודיווח, והצטרפותו של ארנסט המינגוויי לאחת הספינות השועטות לנורמנדי, כשהוא עוטה מעיל גשם שאיש לא הסכים ללבוש, כדי לא לבלוט בשטח.

האנאלפביתית/אגוטה קריסטוף

 

אגוטה קריסטוף ידועה לי מטרילוגיית המחברת הגדולה הפנומנלית. מי שלא קרא, לא יודע מה הוא מפסיד. רק שהפעם מדובר בזיכרונותיה של קריסטוף עצמה, בספרון המכיל בצמצום המתאים מהניפוח המלאכותי של תשע נשמות אולי חמישים עמודים.

מי שקרא את המחברת הגדולה, ומי שלא אנחנו ברוגז, יודע שמדובר בספרון עלום מקום, עלום זמן ועלום כל פרטים מזהים אחרים, אבל ברור שברקע מלחמה. כנראה שקורות חייה של קריסטוף חלחלו בכוונה ואולי שלא בכוונה לכתיבה שלה.

קריסטוף מספרת לנו איך כאשה צעירה, עם ילדה ובעל, הם חוצים את הגבול מהונגריה לאוסטריה וממשיכים לשוויץ. מהשפה ההונגרית, שכתבה פונטית לגמרי וקלה ללמידה, עברה קריסטוף לצרפתית הבלתי פונטית בעליל בכתיבה ולדקדוק הנוראי. חמש שנים לקח לה ללמוד לדבר כראוי צרפתית, ומדובר באשה אינטליגנטית, בכתיבה המשיכה לטעות, אבל להתעקש לתקן בעזרת מילונים שליוו אותה כל חייה.

בתחילה, ככל כותב, קיבלה סירוב אחר סירוב, אבל משנתפרסמה פעם אחת, הדרך חזרה כבר נחסמה, אם כי תחושת הזרות והשפה מיד שניה, כמו גם תחושת המהגרת המוכרת היטב למהגרים לא הרפו ממנה. אני אסתפק בכתביה המדהימים.

את הסיכום המיותר של ארז וולק, בסיום הספרון, השאירו ברצפת העריכה. מיותר ומיועד לניפוח הספרון.

רפובליקת כאילו/עלאא אל-אסוואני - המלצה רפה

 

אל-אסווני לא חדש לי. קדמו לו בין יעקוביאן ומועדון המכוניות של מצרים, כל אחד ראוי בדרכו. זה השלישי המתורגם לעברית והוא כנראה הפחות טוב מהם.
צורת כתיבה אחידה יש לאל-אסוואני: כל פרק עוסק בדמות אחת, מה שיכול לעיתים לבלבל ואכן מבלבל בהתחלה. דמויות לא מעטות ממלאות את הספר, העוסק במהפכה במצרים ב-2011, זו המכונה מהפכת תחריר ע"ש כיכר מרכזית בקהיר, בהמשך לאביב הערבי שסחף צעירים רבים במדינות הערביות בצפון אפריקה.
צעירים שנפשם נקעה מהלכאורה רפובליקה בה הם חיים רצו בהפלת מובארק, שבעיניהם סימל את הסיאוב והשחיתות שבשלטון הקיים. עד מהרה נאספו אלפי צעירים בכיכר ונעזרו לראשונה בפייסבוק ובטוויטר כדי להגיע להמוני צעירים אחרים.
מובארק היה מוקף בשירות ביטחון יעיל ועבה, כיאה וכיאות למדינה ערבית. אלפי הצעירים שנהרו לכיכר הזו ולכיכרות אחרות ומקומות נוספים החלו לחוש באימת הנשק החם, רימוני העשון הצורבים ומכאן המוות ההמוני. את כל זאת מביא אל-אסוואני דרך עיני אחדים מהמשתתפים, מראש השירות הביטחוני דרך מהנדס במפעל מלט, סלפי מצרי מבוגר ומכובד, מראיינת ברשת טלוויזיה ועוד.

המהפכה משנה אנשים וגישות, רוב העם לא ממש הבין את המהפכה ורצה המשך המצב הקיים, כשהצעירים דורשים שינוי. אל-אסוואני מאכיל אותנו בכפית ומסביר את המצב המורכב השורר במדינה ערבית, שזה זמן רב הורגלה למצבים לא משתנים, לא מתקדמים, שזכויות הפרט לא קיימות ממש, בטח לא בקרב הנשים.
כדי להתמודד עם הצעירים המוחים, רשויות הביטחון שחררו עצירים ואסירים מכלאם, חימשה אותם ושלחה אותם לפרוע בצעירים המוחים ולפגוע בהם כמיטב יכולתם. מנגד, אצל אותה מראיינת בטלוויזיה, שהפכה למנהלת הרשת החדשה בגנות אותם צעירים, ערב ערב הוכח דרך עדותם של צעירים מטושטשי פנים בתוכנילת הריאיונות שלה, שהצעירים המוחים הוכשרו ע"י ארה"ב וישראל בכסף ובאימונים לעורר מהומות במצרים ולהביא לנפילת השלטון.

פנים רבות הציג המחבר לאותה מהפכה, שהביא באמת לנפילת אחד המנהיגים הבולטים באחת המדינות הבולטות בעולם הערבי, אותו אביב ערבי, שם יפה למהפכה שטופת דם.

לחסל/מישל וולבק - המלצה

וולבק התרכך או שאני התרגלתי ליותר?

"סרוטונין”, שיצא ב-2019, היה והינו ספר מופת, שאיכשהו חיפה על "כניעה" החלש יחסית. האם מדובר בגלים אצל וולבק? גם זה חלש יחסית לסופר המרבה לנשוך והשוכח להניח לקורבנו עד שזה נופל מדמם ומת.

הפעם התרשמתי משני דברים, הראשון והבולט, שוולבק אוהב מאוד את צרפת, מזכיר שוב ושוב את חמודותיה ונותן לנו אוהבי צרפת את מנת היום, plat du jour, כדי שנצא שבעים ונלקק אצבעותינו מיכולתו של השף. כך שבים ומוזכרים אזוריה של צרפת וכולה אזורים. כך הבוז'ולה, ברטן (ואני ממשיך לשפוך אזורים שלא הזכיר), נורמנדי, הריביירה בדרום החובקת את קאן, פרובנס והרון השוצף, וממש על גבול ספרד כמעט גם לורד ונסיה המקימים, כמעט, מתים לתחיה.
הדבר השני, העובר כחוט השני מתחילת הספר ועד לסופו המתוק/מר, זה המוות החובט במבוגרים ובצעירים גם יחד. לא אגלה בדיוק במי חבט, אבל מעטים יצאו מהסיפור בזול.

אדואר רזון המבוגר וראש המשפחה חוטף שבץ, ממנו הוא לא חוזר בשלום, אבל יחסית הוא יוצא מזה איכשהו, מובא לשיקום במקום הנחשב למקום מצוין עד שנאלצים להוציאו משם בשל הרעת התנאים. אדואר הוא איש השרותים החשאיים לשעבר )אין בזה ממש לשעבר) ופיו חתום אז והיום ואיש ממשפחתו לא יודע במה עסק. האם זה חשוב?

אם נמשיך במוות, גוף כלשהו נוהג לירות פצצות טורפדו לעבר אניות מכולות סיניות לאחר שהודיעו עשר דקות לפני לצוות להתפנות. זה קורה לכמה אניות, הסינים בבהלה, הצרפתים הנמצאים במלחמת סחר עם סין דווקא די מרוצים עד שלחופים הדרומיים של צרפת משוגר טיל בשידור חי לעבר ספינת מהגרים בלתי חוקיים וכמאה וחמישים מהגרים יורדים למצולות, כולל ילדים. וולבק לא מגזים בדרמה, אבל השירותים החשאיים בעולם, חשאיים גם כשהם צריכים לשתף פעולה עם שרותים חשאיים אחרים, נותרים חשאיים. הצרפתים מפענחים את התעלומה של הפיגוע הבא, אבל במשפחת רזון, הפוקוס על פול הבכור, איש לשכתו של ברונו, שר החוץ בממשלה בה הנשיא עומד בדיוק לפני בחירות.

האם נפתרה לגמרי תעלות הפיגועים האקסטראווגנטיים האלה? אולי כן ואולי לא, הרי הכל חשאי, כן?

בכל מקרה גם ענייני הלב ואהבה לא מעטים שבים ועולים בספר בו הם כנראה מפציעים לראשונה בספריו של ברונו במלוא רכותם המפתיעה. אז כן, וולבק התרכך בגיל 63 ואני, כאמור, לא בטוח אם זה סימן טוב או רע אצל סופר שספריו נעים בין מצויינים למופתיים.

שמעתם מספיק על הספר הזה, אבל לא שמעתם ממני. הסוף מצדיק את ההתחלה והאמצע המשתרכים להם לכאורה כאניה ללא קברניט, אבל כן עם מלחים הלומי רום. אז כמו שאמרתי, המוות מכה במקומות מפתיעים, נותן לנו שיעור או שניים על דברים אלה ואחרים על החיים. מפתיעים מאוד.

האם זה הטוב בספריו? לא. הרע? בהחלט לא. זה כנראה וולבק שבא בזמנו. הוא כבר לא צעיר וזועם, אבל עדיין קל מאוד לקרוא אותו, ההומור שלו מושחז ואת מי שצריך להוציא להורג הוא פשוט הורג בלי רעש מיותר.

עוד שורה תחתונה? חובבי וולבק יקראו מן הסתם מיד. ולא חובבי וולבק? מי אלה?