יום הפלישה עוסק בפלישה לנורמנדי, כשהבריטים והאמריקאים, בסיוע עוד כמה, החליטו על מהלך משנה משחק במלחמת העולם השניה והבאת המלחמה לסיום, כמו גם הצלת אירופה משיני הנאצים.
באוקטובר-נובמבר 1942 ניגפו הנאצים באל-עלמיין במצרים ובפברואר עד יולי 1943הובסו הנאצים בסטלינגרד. אלא ששני קרבות חשובים אלה לא הביאו לסיום המלחמה ולא עצרו מאת הנאצים. היה צורך בחזית נוספת מול הנאצים, פרט לחזית שכבר היתה מול הרוסים.
הפלישה לנורמנדי היתה הפלישה הגדולה בהיסטוריה עד אז ומאז. באנגליה נאסף כוח שהורכב מחיילים בעיקר מאנגליה, ארה"ב, קנדה ועוד. לאורך 80 ק"מ של פלישה פנה כוח שלא נראה דומה לו בגודלו לעבר נורמנדי. עד לאותו יום מזג האוויר, למרות שמדובר ביוני, היה קשה. העננים הצטברו והיו נמוכים ומאיימים, המים סערו בתעלת למנש והגשם השתולל. אלא שלקראת ה-6/6/1944 החזאים ניבאו שיפור, מה שאכן קרה. עשרות אלפי כלי רכב, מטוסים, אניות, דאונים, טנקים, ג'יפים המתינו. זה בכל הנוגע לציוד, שלא לומר, אמל"ח הכולל מכל וכל, כמו גם דלק, מזון וציוד רפואי וציוד קשר.
משנחזה שיפור במזג האוויר והמבצע יצא לדרך בשחר ה-6/6, בטרם אור ראשון, החלו התקלות הראשונות, כשציוד הקשר הוכיח את רגישותו ללחות וחדל לפעול, אם בכלל פעל. טנקים אמפיביים שקעו למצולות, ניווט לחופים מסויימים הוביל למקומות אחרים, מעל 11,000 חיילים נהרגו כבר בנחיתה הראשונה מאש מרגמות וצלפים גרמניים, כמו גם סתם טביעה.
מילטון בחר להביא לנו את תמונת אותו יום דרך סיפורם של חיילים ספציפיים שחיו לספר אחר כך. וכך הנחיתה היתה של אותם נועזים שלעיתים נפצעו והמשיכו להוביל את הנחיתה פנימה, שהמשיכו לחסל התנגדות מצד הגרמנים בין אם אלה היו צלפים, רגמים, טנקיסטים (פנצרים) או טייסים. כל זאת כדי להבטיח את בואם של שני מיליון חיילים שעדיין המתינו באנגליה.
אבל עדיין
מדובר באותו יום מרובה תקלות, אם כי מרובה יותר במעשי גבורה של חיילים נועזים כמו
אותו נגן חמת חלילים סקוטי, שהמשיך לנגן על החוף, נטול מחסה, והגרמנים מרוב תדהמה
פשוט לא נגעו בו. מעשי הגבורה המשיכו על רקע מפקדים רבים שנהרגו, כמו גם חוסר מידע
לנוכח ציוד קשר לא קיים כמעט.
הספר לא מרבה לעסוק בחדרי המלחמה בעורף, אבל אם נראה את
הנחיתה של "אייק" אייזנהאואר,
אז גנרל ואחר כך נשיא ארה"ב, שנחת על חוף נורמנדי במקום הלא נכון, והחליט
שלמרות הכל, “אז מפה תתחיל המלחמה". זה בצד ההומור. בצד הגרמני אנו רואים את
מפקד הפנצרים (הטנקים), הרואה בפיקוד העליון ובהיטלר חבורת שוטים חסרי בינה. רומל
מצדו, שנכח בשטח, סיים חייו בהתאבדות שהוצעה לו.
אבל הספר חוזר ועוסק בחייל הפשוט, בעיקר זה שחטף צעקות
נוראיות מאותה מטרוניתה שבחצר ביתה ההדור חפר שוחה והרס לה את הדשא ושיחי השושנים.
בסוף הסביר לה החייל שהם נמצאים במצב מלחמה נוראי וכדאי שהיא תסתתר במרתף ביתה. היא הסתתרה והוא הצטער שלא אמר לה מתי לצאת.
מי שנשם לרווחה מהפלישה הזו היו הרוסים, שעתה הלחץ עליהם יקטן. היטלר קם כבכל יום בתשע בבוקר, עטה חלוק וביקש לשמוע מה חדש. את הפלישה צפו כולם, אבל את הפקודה להביא מהר טנקים משך עד הצהריים.
יום הפלישה היה הרואי וכביר בכל קנה מידה היסטורי. זה כמובן לא נגמר באותו יום, יותר נכון, לקחו עוד 11 חודשים לסיום, אבל העסק חוסל.
ובצד האנקדוטות נגלה גם שהדיווח האמין מהיום הראשון התקבל דווקא מהכתב של הבי בי סי, שטס מעל במטוס ודיווח, והצטרפותו של ארנסט המינגוויי לאחת הספינות השועטות לנורמנדי, כשהוא עוטה מעיל גשם שאיש לא הסכים ללבוש, כדי לא לבלוט בשטח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה