האם גארדאר הולם שר בסוף? לא בטוח, אבל אלפרגים כן.
עכשיו כשאתם יודעים עובדה זו, תנוח עליכם דעתכם. רק אוסיף
קצת מידע מסביב, למי שלא קלט, מי שלא שמע, מי שחלם לו ונשאר לו החלום.
ברקוקוט, אולי אחוזה אי שם בסביבות רייקיאוויק, איסלנד,
המקום הכי דרום מערבי באיסלנד, ממש עם הגב לאירופה, קפא על שמריו, תרתי משמע. וכך,
כל מה שהיה למקום הקפוא הזה רוב השנה להציע, אלה דגי פיקה ירודים באביב וזמר טנור
ידוע אחד, גארדאר הולם. גארדאר זה והמספר אלפגרים היו איכשהו קרובי משפחה ושניהם נתנו
קולם בשיר. את אלפגרים שמעו שר בכל לוויה, בעיקר כשקרובי הנקבר לא יכלו להרשות
לעצמם שירה אחרת. את הטנור הידוע, בן המקום גארדאר הולם כמעט שמעו שר שלוש פעמים.
כמעט.
אלא שעל ברקוקוט אנחנו שומעים מאלפגרים כעל מקום שבו יש
בעיקר דיג, מנהגי המקום לא השתנו זה מאות שנים, ההשפעה של הדנים על המקום מועטה
ורק לאחרונה הוכנס מיכון לאניות המכמורת ודייגים רבים איבדו מפרנסתם.
שירה היא בהחלט דאגתם האחרונה ובידור לא מקובל. אבל גארדאר
הולם מפורסם ופרסום הוא פרסום גם בחבל ארץ נידח שכזה. מעשה שטן, שבכל פעם שגארדאר
מוזמן להופיע בשירה, יש משהו המונע ממנו לשיר. בסופו של דבר, איש לא זוכר שירה
שכזו, אבל בין לבין קורים דברים משעשעים בברקוקוט, שיכולים לקרות רק במקום בו לא
קורה כלום, כמו הזוג המוזר הנוחת באחוזה, כשהאישה בקושי מחזיקה מעמד על רגליה
וכולה כאב ודאבה. בעלה כמובן מנסה כל שיקוי וכל שיטה להמעיט מכאביה, אבל רק ידו של
אלפגרים המתבגר, שבביתו הדואבת הנאה גרה, העוברת על מצחה של הסובלת הנאה, לעיתים
גם על שדה, מביאים מרגוע, אם לא רטט של עונג, וכבר שמו של המרפא החדש יצא למרחקים.
והנה אלפגרים לומד מוזיקה בכלי הנגינה ההרוסים במקום מגוריו
ובמלאת יובל לבית הכל-בו המקומי, שהזמין את גארדאר לשיר וקיבל שירה מפי אלפגרים,
הפעם לא בלוויה, הזמר האמיתי מתגלה. זה משתלם לו בגדול.
מין ספר רגוע שכזה, שכל חריקת צירי השער מביאה חדשות, לרוב
לא מעניינות, יכול לשעמם. אבל הוא לא. בסופו של דבר, הקורא אפילו כבר מבקש לדעת
הישיר או לא ישיר. גם תושבי ברקוקוט והסביבה סקרנים.
זה לא ספר שירה, זה ספר על החיים הפשוטים, על אי-השתנות, על
סדר קבוע מזה מאות שנים, כשמקסימום השאיפה האנושית זה להיות דייג דגי פיקה. אולי
גם ללמוד קצת לטינית, שיהיה.
