יום ראשון, 14 ביולי 2019

גם הדג ישיר/הלדור לכסנס - המלצה חמה

האם גארדאר הולם שר בסוף? לא בטוח, אבל אלפרגים כן.
עכשיו כשאתם יודעים עובדה זו, תנוח עליכם דעתכם. רק אוסיף קצת מידע מסביב, למי שלא קלט, מי שלא שמע, מי שחלם לו ונשאר לו החלום.
ברקוקוט, אולי אחוזה אי שם בסביבות רייקיאוויק, איסלנד, המקום הכי דרום מערבי באיסלנד, ממש עם הגב לאירופה, קפא על שמריו, תרתי משמע. וכך, כל מה שהיה למקום הקפוא הזה רוב השנה להציע, אלה דגי פיקה ירודים באביב וזמר טנור ידוע אחד, גארדאר הולם. גארדאר זה והמספר אלפגרים היו איכשהו קרובי משפחה ושניהם נתנו קולם בשיר. את אלפגרים שמעו שר בכל לוויה, בעיקר כשקרובי הנקבר לא יכלו להרשות לעצמם שירה אחרת. את הטנור הידוע, בן המקום גארדאר הולם כמעט שמעו שר שלוש פעמים. כמעט.
אלא שעל ברקוקוט אנחנו שומעים מאלפגרים כעל מקום שבו יש בעיקר דיג, מנהגי המקום לא השתנו זה מאות שנים, ההשפעה של הדנים על המקום מועטה ורק לאחרונה הוכנס מיכון לאניות המכמורת ודייגים רבים איבדו מפרנסתם.
שירה היא בהחלט דאגתם האחרונה ובידור לא מקובל. אבל גארדאר הולם מפורסם ופרסום הוא פרסום גם בחבל ארץ נידח שכזה. מעשה שטן, שבכל פעם שגארדאר מוזמן להופיע בשירה, יש משהו המונע ממנו לשיר. בסופו של דבר, איש לא זוכר שירה שכזו, אבל בין לבין קורים דברים משעשעים בברקוקוט, שיכולים לקרות רק במקום בו לא קורה כלום, כמו הזוג המוזר הנוחת באחוזה, כשהאישה בקושי מחזיקה מעמד על רגליה וכולה כאב ודאבה. בעלה כמובן מנסה כל שיקוי וכל שיטה להמעיט מכאביה, אבל רק ידו של אלפגרים המתבגר, שבביתו הדואבת הנאה גרה, העוברת על מצחה של הסובלת הנאה, לעיתים גם על שדה, מביאים מרגוע, אם לא רטט של עונג, וכבר שמו של המרפא החדש יצא למרחקים.
והנה אלפגרים לומד מוזיקה בכלי הנגינה ההרוסים במקום מגוריו ובמלאת יובל לבית הכל-בו המקומי, שהזמין את גארדאר לשיר וקיבל שירה מפי אלפגרים, הפעם לא בלוויה, הזמר האמיתי מתגלה. זה משתלם לו בגדול.
מין ספר רגוע שכזה, שכל חריקת צירי השער מביאה חדשות, לרוב לא מעניינות, יכול לשעמם. אבל הוא לא. בסופו של דבר, הקורא אפילו כבר מבקש לדעת הישיר או לא ישיר. גם תושבי ברקוקוט והסביבה סקרנים.
זה לא ספר שירה, זה ספר על החיים הפשוטים, על אי-השתנות, על סדר קבוע מזה מאות שנים, כשמקסימום השאיפה האנושית זה להיות דייג דגי פיקה. אולי גם ללמוד קצת לטינית, שיהיה.

יום שבת, 13 ביולי 2019

אם יש גן עדן/רון לשם - המלצה חמה

אם יש גן עדן עוסק בתקופה של כשנה וחצי לפני היציאה מלבנון ועד היציאה עצמה, התקופה בה היינו שקועים בבוץ הלבנוני, תרתי משמע. הויכוח הציבורי היה אז בשיאו, בתקופת שלטונו של אהוד ברק. השיח הציבורי חלחל אל המוצבים ופגע אט אט במורל הלוחמים וצדקת שהייתם בתופת והסיוט היומיומי בלבנון. זה בגדול.
אם יש גן עדן עוסק גם בסיפורו האישי של לירז (ארז) ליברטי, מפקד מחלקה מורעל, שאינו מניח לשיח הציבורי לפגוע במורל חייליו ולא בצדקתה של השהיה בתופת הלבנונית. זה בקטן.
הספר נוגע בשאלות של גבריות, של חיילות, של צדקת דרך, של שיתוף, של הערצת המפקד, של ללכת עד הסוף בכל מיני מובנים, של האני הפרטי והאני הלאומי.
הסיפור גם עוסק באנשים כמו לירז המפקד המורעל, נאור ריבר החובש המתלבט, זיתלאווי המצחיק, הממציא קיצורים חדשים לכל מצב, כמיטב המסורת הצה"לית.
הספר הוא מסמך חזק מאוד של מה שהתרחש על הבופור עד שנהרס בפיצוץ ערב היציאה מלבנון. הסיפורים האישיים חזקים ואימת המוות מרחפת מעל באופן קבוע. הספר קודר כמעט לכל אורכו, הפחד הוא בן בית ועם זאת ברור לגמרי לחיילים שישיבתם שם אינה ישיבת שווא.
הסיפור חזק במיוחד נוכח העובדה שהמחבר שמע אותו ממי שהיה שם ומעולם לא נכח בעצמו במראות דומים. בכל המקרה, ראוי שמסמך זה, שהוא על גבול התיעודי, ייקרא ע"י מי שרוצה לראות פן טיפוסי, אם כי ייחודי, של הקושי בישיבה בחבל ארץ זה הנקרא מדינת ישראל.
את הספר קוראים בשקיקה. המתח נשמר כמעט לכל אורכו, מתח הכתיבה ומתח הסיפור. העוצמה גדולה במיוחד משום שזה סיפור משלנו, משל צה"ל שלנו, משל החיילים שעדיין בינינו וחלקם כבר לא.
לקרוא ובהקדם למרות הקטעים הקשים, למרות הדמעות שזלגו מעצמן בקטע של זיו וריבר ולמרות שיש כאלה שהסיפור הצה"לי מהם והלאה. הויכוח חדר גם לספר עצמו ולפעמים לא היה ברור מה מציאות ומה סיפור.




יום רביעי, 10 ביולי 2019

קוקולקה/לאנה לוקס - המלצה חמה

"לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב", יוסי, יוסי, תחליף ת'פסקול, לא מתאים, בחייאת.
- - -
סמירה לא מאומצת ביום האימוץ, אבל חברתה מרינה כן. בית הילדים זוננשיין באוקראינה אינו מקום נעים, אבל בתי ילדים אינם מקומות נעימים מאז דיקנס ועד היום. לאחר שמרינה מאומצת ועוברת לגרמניה, סמירה מחליטה יום אחד פשוט לקום ולצאת בטבעיות מהדלת הראשית והלאה לרחוב. והרחוב, כמו כל רחוב, טורף אותה.
- - -
בתחילה היה זה רוקי שלקח אותה. כדי לתת לה בית חם, לא יותר מאוסף של מיטות, מזון דל ורחצה חמה מדליים של מים שחוממו, כי אין חשמל, היא ציפה שהיא תלך לרחובות עם לידיה, דאשה, סרגיי או התאומים ותרוויח את לחמה. לאחר מכן היא הפכה לזמרת במעבר רחוב תת קרקעי קבוע והכסף זרם. אוכל היה, גם בגדים גנובים, אבל זהו בערך. עד שהגיע דימה למעבר בו היא שרה.
- - -
דימה היה האביר על הסוס הלבן, בחור יפה בן 22, בעשור מבוגר מסמירה, אותה כינה קוקולקה, בובה, ברוסית. בתחילה פינק אותה ודאג לה, קנה לה מכל טוב והבטיח לה שיבוא יום והם ייסעו למרינה חברתה בגרמניה. הם באמת נסעו לגרמניה, אבל זה לא היה למרינה, כי אם להתחלת מסיוט של שלוש שנים, כשהוא מבטיח לה שברגע שיסתיימו חובותיו לאלה ואחרים, הוא ימצא את מרינה. ואיך יסתיימו חובותיו? כשסמירה תמכור את גופה לגבר זה או אחר.
- - -
בהחלטה של רגע, ממש נס, סמירה מצליחה לברוח מהסיוט ומקריות מדהימה נוספת מושיעה אותה. אבל זה לקח, כאמור, שלוש שנים.
זה לא שלא שמענו על סחר בנשים, בעיקר מארצות מזרח אירופה, בעיקר מרוסיה ואוקראינה. אבל כתיבה בוגרת ועניינית, בהתחלה קצת בוגרת מדי לילדה קטנה ובהמשך כתיבה מצמררת עם כל הפרטיים הקטנים של להיות שפחת מין לאנשים הרואים בגוף האישה כלי להנאותיהם בלבד, כלי אותו הם מקלקלים עוד ועוד עד שהוא הופך לסמרטוט בלוי.
- - -
ממרינה אמנם לא באה הישועה, מאולגה דווקא כן. מיהי אולגה? קיראו את הספר הנפלא הזה, שלא חוסך מאתנו זוועה, אבל מרמז מספיק כדי שנשלים את החסר ונמלמל שלא יכול להיות, זה עולם מקביל, שאינו נוגע בנו. אז זה כן נוגע, כן נמצא בכל עיר מערבית ופחות מערבית גדולה, בכל מקום בו ילדים לא קמים עם שיר חדש בלב בכל בוקר לבית הספר, עם כריך ושוקו.

יום חמישי, 4 ביולי 2019

קרא לי בשמך/אנדרה אסימן - המלצה

"מצאנו את הכוכבים, אתה אני, וזה אפשרי רק פעם אחת ויחידה". מי הוא אתה  ומי הוא אני ואיך תקרא לי בשמך?
הזמן הוא אמצע שנות השמונים במאה הקודמת בעיירה ב', אי שם  בצפון איטליה, לחוף ים קסום. הבית הוא בית קיץ ומשפחתו של אֶלְיוֹ באה לשם כל קיץ. אֶלְיוֹ גדל "כבן של פרופסור, ללא טלוויזיה" מה שהכריח אותו להיום חכם ורחב אופקים. בכל קיץ, כשהמשפחה באה לבית הקיץ לנפוש, גם סטודנט כלשהו היה מגיע מארה"ב. התנאי היה שסטודנט או מרצה צעיר היה מגיע לכחודש וחצי, מסייע לאב בעבודתו בניירת בה עסק כפרופסור. בתמורה, מגורים וכל מה שמסביב בחינם.
אֶלְיוֹ בן ה-17 מקבל לביתו את אוליבר בן ה-24 ברדתו מהמונית, מראה לו את חדרו, למעשה חדרו לשעבר של אֶלְיוֹ, ומתאהב בו. פשוט, חד וחלק. אֶלְיוֹ מגשש סביבו, נוכח ולא נוכח, מזעיף פנים כאילו דבר לא נוגע לו, מהווה מורה דרך לסביבה ויורד לשחות אתו במפרץ המצוי כמטחווי יריקה מהבית ממנו נשקף הים מכל כיוון. כולם מתאהבים באוליבר. כולם.
איטליה, ים, אוויר חם ונעים של יולי, אוכל משובח, מוסיקה של פסנתר וגיטרה מידיו המוכשרות של אֶלְיוֹ. כל המשפחה נפגשת שלוש פעמים סביב השולחן לארוחות משובחות מידיה של מפאלדה. רגלו של אוליבר מגששת אחר רגלו של אֶלְיוֹ. האוויר טעון ארוטיקה כבושה אבל נשיקה ראשונה וההמשך המתבקש מתרחש רק בעמוד 129, ולא, למרות שדברים נאמרים מפורשות, אין מרומזים מהם והם לגמרי בראש של הקורא. לא שלאֶלְיוֹ אין את מריסיה לשעשועי מיטה וגם אוליבר איננו מן המתנזרים מנשים, אהבת אמת זורמת במהוסס במשך חודש וחצי ונגדשת סאתה בשבועיים האחרונים. בשלושת הימים האחרונים אוליבר חייב להיות ברומא ואֶלְיוֹ מצטרף אליו לקבלת פנים למשורר מזדקן המפרסם ספר אצל אותו מו"ל המוציא את ספרו של אוליבר. אֶלְיוֹ ואוליבר מתקבלים בטבעיות כזוג ברומא ההוללת תמיד. אין יפה וטבעי מזה.
בשובו לעיירה ב' לוקח האב את אֶלְיוֹ לשיחה על ה"מצב". לאחר זרימה סביב הנושא ניגשים ישירות לעין הסערה והאב מבהיר לבנו שזכה לאהוב. לרגע אולי מתברר שגם האב זכה לאהוב, אבל לא לממש דבר, אך אהב את זה שהבן מימש. יפה.
ואיך תקרא לי בשמך? במיטה אֶלְיוֹ מבקש מאוליבר שיקרא לו אוליבר והוא יקרא לו אֶלְיוֹ. מין משחק חימום שכזה. תחשבו על זה.
זה לא נגמר פה, אבל למה לגלות לכם עוד?