"מצאנו את הכוכבים, אתה אני, וזה אפשרי רק פעם אחת
ויחידה". מי הוא אתה ומי הוא אני
ואיך תקרא לי בשמך?
הזמן הוא אמצע שנות השמונים במאה הקודמת בעיירה ב', אי
שם בצפון איטליה, לחוף ים קסום. הבית הוא בית קיץ ומשפחתו של אֶלְיוֹ
באה לשם כל קיץ. אֶלְיוֹ גדל "כבן של פרופסור, ללא טלוויזיה" מה שהכריח
אותו להיום חכם ורחב אופקים. בכל קיץ, כשהמשפחה באה לבית הקיץ לנפוש, גם סטודנט
כלשהו היה מגיע מארה"ב. התנאי היה שסטודנט או מרצה צעיר היה מגיע לכחודש וחצי,
מסייע לאב בעבודתו בניירת בה עסק כפרופסור. בתמורה, מגורים וכל מה שמסביב בחינם.
אֶלְיוֹ בן ה-17 מקבל לביתו את אוליבר בן ה-24 ברדתו
מהמונית, מראה לו את חדרו, למעשה חדרו לשעבר של אֶלְיוֹ, ומתאהב בו. פשוט, חד
וחלק. אֶלְיוֹ מגשש סביבו, נוכח ולא נוכח, מזעיף פנים כאילו דבר לא נוגע לו, מהווה
מורה דרך לסביבה ויורד לשחות אתו במפרץ המצוי כמטחווי יריקה מהבית ממנו נשקף הים
מכל כיוון. כולם מתאהבים באוליבר. כולם.
איטליה, ים, אוויר חם ונעים של יולי, אוכל משובח, מוסיקה של
פסנתר וגיטרה מידיו המוכשרות של אֶלְיוֹ. כל המשפחה נפגשת שלוש פעמים סביב השולחן
לארוחות משובחות מידיה של מפאלדה. רגלו של אוליבר מגששת אחר רגלו של אֶלְיוֹ.
האוויר טעון ארוטיקה כבושה אבל נשיקה ראשונה וההמשך המתבקש מתרחש רק בעמוד 129,
ולא, למרות שדברים נאמרים מפורשות, אין מרומזים מהם והם לגמרי בראש של הקורא. לא
שלאֶלְיוֹ אין את מריסיה לשעשועי מיטה וגם אוליבר איננו מן המתנזרים מנשים, אהבת
אמת זורמת במהוסס במשך חודש וחצי ונגדשת סאתה בשבועיים האחרונים. בשלושת הימים
האחרונים אוליבר חייב להיות ברומא ואֶלְיוֹ מצטרף אליו לקבלת פנים למשורר מזדקן
המפרסם ספר אצל אותו מו"ל המוציא את ספרו של אוליבר. אֶלְיוֹ ואוליבר מתקבלים
בטבעיות כזוג ברומא ההוללת תמיד. אין יפה וטבעי מזה.
בשובו לעיירה ב' לוקח האב את אֶלְיוֹ לשיחה על
ה"מצב". לאחר זרימה סביב הנושא ניגשים ישירות לעין הסערה והאב מבהיר
לבנו שזכה לאהוב. לרגע אולי מתברר שגם האב זכה לאהוב, אבל לא לממש דבר, אך אהב את
זה שהבן מימש. יפה.
ואיך תקרא לי בשמך? במיטה אֶלְיוֹ מבקש מאוליבר שיקרא לו
אוליבר והוא יקרא לו אֶלְיוֹ. מין משחק חימום שכזה. תחשבו על זה.
זה לא נגמר פה, אבל למה לגלות לכם עוד?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה