יומנה של משרתת/אוקטב מירבו - המלצה

משרתת יודעת את כל הרכילות במקום עבודתה, אבל היא גם רואה את הבגדים המלוכלכים, את המיטות הסתורות, השיער הפרוע וזה עוד כלום. משרתת צריכה גם לחמוק ממי שחושק בחמוקיה או דווקא להתמסר, כי אז יש טובות הנאה, תרתי משמע. לפעמים המשרתת אפילו נותנת הלוואה למעסיק נטול המזומנים. לא שהוא זוכר להחזיר.

סלסטין החלה עבודתה אצל כמה וכמה מעבידים ועזבה ממגוון סיבות, כולם בפריז. שם גם פיתחה טעם מעודן בבגדים, בבשמים, בדיבור ובהתנהגות, וכשהגיעה לכפר כלשהו בנורמנדי, ההלם היה גדול. מסייה אמנם עגב אחריה, אבל מדאם היתה קוץ בתחת. הכל היה נעול בבית, הבקבוקים מסומנים, אין חופש רב מדי, המזון עלוב והסביבה עלובה. כפר, נו. כל מה שנותר לה בחדרה הקר בקומה החמישית זה לכתוב את זיכרונותיה מבתים קודמים, וחלקם היו נוראיים, אם כי חלקם היו גם נוגעים ללב ומלאי אהבה, כמו עם ז'ורז' הצעיר היפה והחולה.

ממשרתת קצת מוזר לקבל שפה עשירה וידע נרחב כל כך, אבל מעניין לקרוא. הרכילויות הקטנות בכל הנוגע לבתים בהם שימשה, ההבדלים בין העושר של המעסיקים לעוני של העובדים שימשו ספרים רבים ופוליטיקאים רבים. בסופו שלך יום, כולם בני אדם ומה שמניע אותם הם אותם דברים מאהבה דרך שנאה, צרות עין, חמלה ורצון להשיג ביס גדול יותר מהחיים.

כמשרתת סלסטין חדת עין במיוחד. היא רואה דברים לעומק, לא מתפתה בקלות להצעות לא רציניות, אבל לפעמים נוהגת בלעומתיות ושוב מוצאת עצמה בדרך למשרה הבאה. ומה בסוף? בסוף כבר אינה משרתת איש ולא כי פתאום זכתה בירושה או שפר גורלה בפיס. לא כל אדם מצליח בתפקיד שירותי. לפעמים הוא מצליח יותר דווקא כבוס.

מבוך הרוחות (חלק שני)/קרלוס רואיס סאפון - המלצה רפה

האם תעלומת היעלמו של ואלס, השר המכובד והמהולל, נפתרת? ברור שכן וכלאחר יד. הוא עשה דברים לא מכובדים בלשון המעטה, וכשאלה התגלו, כבר לא היה מכובד שידעו על כך הנפגעים בפרט והעם בכלל.

פרמין נוכח בחלק השני הרבה יותר בדמות סטיב בושמי במיני סדרה. האם הפעם יש לו תפקיד חשוב יותר? בכלל לא. אבל פטור בלא כלום אי אפשר.

מה שכן, החלק השני בסדרה בא לקשור קצוות רבים, שנותרו פתוחים בספרים הקודמים. עכשיו ברור יותר מה ומי היה ועשה דויד מרטין. מה הקשר בין השר המהולל ואלס לבנו של בעל חנות ספרים ידועה בברצלונה, הלא הוא דניאל הידוע מצלה של הרוח. האמת היא, שהקצוות נפתחו כאן בשני החלקים ונסגרו כאן בשני החלקים ומי שקרא לפני כן את שני החלקים הראשונים בסדרה כולה (צלה של הרוח ומשחקו של המלאך), די היה להם. הספרים שלפנינו נבלעים בקלות, אבל אפילו טעם לוואי לא נותר.

גם כאן מככב הסגנון של הפילם נואר. זה אולי טוב לסרט או לסדרת טלוויזיה, כאן זה פשוט להלעיט את קהל הקוראים, בלי ממש אפקט הפחד.

ובנוגע לסגירת מעגלים, 50 העמודים האחרונים היוו סגירה כאילו מדובר בסאפון עצמו המופיע כאן כחוליאן סמפרה, בנו של דניאל מצלה של הרוח. חביב.

יום של עונג/יצחק בשביס זינגר - המלצה חמה

יום של עונג העניק לי עונג גדול משום שאחרי ככלות הכל, מה שיצחק בשביס זינגר עושה זה כל הקסם. לכתוב הוא בהחלט יודע.

בספר שהוא ספק ספר נוער, מובאים סיפורים מילדותו עד שהחל לכתוב כעיסוק עיקרי ואף בלעדי. ילדותו בוורשה מלווה בצילומים מקסימים מהחיים שם, בעוני, בשמחה, באווירה. סיפורים על החדר, על החברים, על אחיו המתפקר ישראל יהושע, שהויכוחים בינו לבין האב החרדי והאדוק שיסעו את המשפחה והביאו את יצחק עצמו לידי התפקרות.

החיים לא היו קלים, אבל כל עוד נמשכו הם נמשכו כי כך היו היו מאז ומעולם ומה שהיה זה מה שיש ויהיה, ואין לדרוש מה שאלוהים לא נתן. ואז מתחילה מלחמת העולם הראשונה ומי שחכמה בקודקודו ומצלצלין בכיסו החל לאגור. כנראה שלמשפחת זינגר לא היו ממש מצלצלין ומשהחלה המלחמה לא נותר לאנשים במה לשלם עבור פסקי הלכה, כתבי נישואים וגיטין. משפחת זינגר החליטה לעבור לבילגוריי לאור הרעב הקשה, לאביה של אמו, שם חווה יצחק לראשונה את הטבע, בעיקר את יופיו, הודו, אינסופיותו.

חברת ילדות של יצחק היתה לא אחרת מאשר... שושה. היא גרה ממש מעבר למסדרון, ילדה זהובת שיער ובעלת עיניים כחולות שיצחק היה כרוך אחריה. חברים אחרים של יצחק מהחדר נשבעו לשמור על קשרים הדוקים וכך כתב:

"הם קיימו את הבטחתם. רק הזמן הפריד בינינו. את השאר השלימו המרצחים הגרמניים". לקח לי כמה דקות להתאושש מהאגרוף בבטן הזה.

קסם של ספר.

מראות מצחיקות/עליזה אלראי - המלצה רפה

היו מי שאמרו שמראות מצחיקות מזכיר את מלכת היופי של ירושלים. אין מה להשוות. מלכת היופי של ירושלים הוא אפוס משפחתי נרחב לעומת הסיפור הזעיר של מראות מצחיקות.

עליזה בת השמונה מבלה את החופש הגדול עם אמה בבית סבתה בירושלים. לירושלים הם הגיעו כרגיל כשהאם איזבלה לא הסתדרה עם האב. בין האם לאב מסתתר לו סוד, שלא מתגלה אלא לקראת סוף הספר ומעיב מדי פעם על היחסים בין ההורים.

את הסיפור של אותו חופש גדול אנו שומעים מפי הצעירה, המספרת סיפור משופע במילים בלדינו ועמוס בקלישאות מנדנדות בשפע. אותו קיץ בביתה של הסבתא, כשרק עליזה ואמה מגיעות לבקר הן גם נתקלות בריצ'רד הבריטי, כשניצוץ נדלק בינו לבין האם. ניצוץ זה יהפוך ללהבה, אבל כנראה שלא יותר מזה. הסוד המפריד בין ההורים יתגלה וכמו שהפריד, גם ידביק בחזרה.

בגדול, לא סיפור מעניין במיוחד, לא כתוב טוב במיוחד, לא קוהרנטי, יותר אנקדוטלי ומעט חביב לקריאה. בטח אין מה להשוות למלכת היופי של ירושלים. תשכחו מזה.

רוצים ליהוק לסרט: בתפקיד הילדה אמלי בן סימון מהפרסומת ליס, האחות הגדולה והאח של עליזה מדו ואיי ג'יי סופרנו בהתאמה. והאם איזבלה? אולי מיה דגן.

המחברת האדומה/פול אוסטר - המלצה רפה

ארבעה סיפורים, המחולקים לסיפורים קצרים יותר, מהווים אוסף מקרי של מקריות בחייו של אוסטר. המוטיב העוסק במקריות חזק מאוד בספריו ואין זה פלא שהוא הקדיש לכך ספר קטן המורכב כולו מסיפורים אמתיים.

אוסטר יודע לספר סיפור, אבל כאן הסיפורים מפליאים בעצמם ואין צורך לקשטם יותר מעצם היותם הם. מה ניתן לומר יותר מחבר טוב, הבא לבקר ממרחקים, ובכל פעם שבא לבקר והם נסעו לאנשהו לקנות משהו, בכל פעם היה תקר בגלגל?

הספר חביב, חובבי אוסטר לבטח יהנו ממנו ואני חובב אוסטר משובע, אם כי הספר נטול כל ערך ספרותי.

אני לא מניח את הבחירה בידכם אם לקרוא את הספר או לא. ממילא ממתי אתם בוחרים ספרים? הספרים בוחרים אתכם.