משרתת יודעת את כל הרכילות במקום עבודתה, אבל היא גם רואה
את הבגדים המלוכלכים, את המיטות הסתורות, השיער הפרוע וזה עוד כלום. משרתת צריכה
גם לחמוק ממי שחושק בחמוקיה או דווקא להתמסר, כי אז יש טובות הנאה, תרתי משמע.
לפעמים המשרתת אפילו נותנת הלוואה למעסיק נטול המזומנים. לא שהוא זוכר להחזיר.
סלסטין החלה עבודתה אצל כמה וכמה מעבידים ועזבה ממגוון
סיבות, כולם בפריז. שם גם פיתחה טעם מעודן בבגדים, בבשמים, בדיבור ובהתנהגות,
וכשהגיעה לכפר כלשהו בנורמנדי, ההלם היה גדול. מסייה אמנם עגב אחריה, אבל מדאם
היתה קוץ בתחת. הכל היה נעול בבית, הבקבוקים מסומנים, אין חופש רב מדי, המזון עלוב
והסביבה עלובה. כפר, נו. כל מה שנותר לה בחדרה הקר בקומה החמישית זה לכתוב את זיכרונותיה
מבתים קודמים, וחלקם היו נוראיים, אם כי חלקם היו גם נוגעים ללב ומלאי אהבה, כמו
עם ז'ורז' הצעיר היפה והחולה.
ממשרתת קצת מוזר לקבל שפה עשירה וידע נרחב כל כך, אבל
מעניין לקרוא. הרכילויות הקטנות בכל הנוגע לבתים בהם שימשה, ההבדלים בין העושר של
המעסיקים לעוני של העובדים שימשו ספרים רבים ופוליטיקאים רבים. בסופו שלך יום,
כולם בני אדם ומה שמניע אותם הם אותם דברים מאהבה דרך שנאה, צרות עין, חמלה ורצון
להשיג ביס גדול יותר מהחיים.
כמשרתת סלסטין חדת עין במיוחד. היא רואה דברים לעומק, לא
מתפתה בקלות להצעות לא רציניות, אבל לפעמים נוהגת בלעומתיות ושוב מוצאת עצמה בדרך
למשרה הבאה. ומה בסוף? בסוף כבר אינה משרתת איש ולא כי פתאום זכתה בירושה או שפר
גורלה בפיס. לא כל אדם מצליח בתפקיד שירותי. לפעמים הוא מצליח יותר דווקא כבוס.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה