הספר הזה עוסק באחד סול נצרמן בן 45, קשיש לטעמו, בוגר
מחנות הריכוז. הזמן הוא כ-16 שנים לאחר תום מלחמת העולם השניה ולנצרמן מקצוע
אמריקאי: משכונאי. מה עושה משכונאי? מתפרנס ממסכנותם של אחרים ועוד בהארלם, שאני
לא צריך לספר לכם שהיא בניו יורק, אותה אתם מכירים ככף ידכם. לתל אביב אתם צריכים
וייז. ומה יש בספר? כלום. ביידיש: גורנישט מיט גורנישט.
לנצרמן עוזר נאמן בשם אורטיז, בחור רב יוזמה. כל העסק של
המשכונות אינו מי יודע מה רווחי, בטח לא בהארלם. אלא שלנצרמן יש מלבין כספים חסוי,
המביא לנצרמן סכום כסף גדול במזומן, שנצרמן לכאורה הרוויח בעסקו, ובתמורה הוא מקבל
צ'ק קטן יותר והנה הלבנה.
סול עייף מהחיים, האהבה רודפת אחריו בדמות מרילין, אבל אחרי
מה שעבר כבר אין לו כוח לזה. בסופו של דבר הוא נופל לבגידה, לא בגידת אהבה, והאדם
הלא נכון משלם על כך את המחיר.
לכאורה, חתיכת סיפור. למעשה, שום כלום. ספר מעיק, הטמפרטורה
חמה, מזגן אין. אנשים מסריחים, אפילו "משפחתו" של סול היא מטרד על גבו
ועל חשבון הבנק שלו ושום דבר מעניין לא קורה. שום. לא יודע אם וולנט התחיל את אופנת
השואה לייט כמקדם מכירות, אבל זה מוצלח כמו פרונקל בתחת ובעל אותו מקדם עונג.
הספר לא מושך לקריאה, נלחמתי בעצמי בכל פעם שהייתי צריך להמשיך
לקרוא, העניין שגיליתי היה אפסי ואני ממליץ לכל אחד שרוצה עונש את הספר הזה. כבר
מזמן לא נתקלתי בספר גרוע שכזה. כמובן שיש כאלה הקוראים ספר גרוע ואומרים לעצמם
הנה חתיכת מסטרפיס, בעברית "מ". אין כמו רמיה עצמית טובה כדי לעבור
משברים קשים. אז רמו את עצמכם וקראו בשקיקה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה