אנשים וגורלות/סטפן צווייג - המלצה

לא הברקה של כתיבה, לא מופת משום סוג, אף לא חובה. ובכל זאת, זהו סטפן צווייג, הכותב על הנושאים החביבים עליו: פעמי ההיסטוריה. פעמי ההיסטוריה נעשים ע"י אנשים והפעם אלה אנשים כמו אמריגו ופוצ'י, ניטשה, הלורד ביירון, טולסטוי, פול ורלן, פרויד ונוספים.

במסות ארוכות וקצרות צווייג מעמיד אותם אנשים בזרקור הראוי להם. במסה הארוכה יותר מעמיד צווייג את אמריגו וספוצ'י, זה שאמריקה קרויה על שמו, תחת זרקורים רבי עצמה ומציד לפנינו את תעתועי ההיסטוריה ועד כמה אין לנו כלל מושג על שום מה ולמה לימדו אותנו שוב ושוב שאמריקה קרויה על שם אמריגו. כל כך הרבה לימדו עד שזו נעשתה אמת. היא לא.

בואו ניקח את טולסטוי, שבגיל חמישים פלוס הוא במלוא אונו, בריא, עשיר ומפורסם. פתאום הוא נחלש מאוד, לוקה ברליגיוזיות בלתי מוסברת, בז למדינה ולפטריוטיות, ורק פרסומו מונע מהשלטונות להתנכל לו.

וכך מספר לנו צווייג על עוד מפורסם אחד, מרסל פרוסט, שבחייו הוא אדם חולני, בליין טרקלינים שומכלומי, שחוליו מאפשר לו רק כתיבת פתקים, הנאספים לכדי היצירה הזורמת תודעתית (ולטעמי בלתי נסבלת): בעקבות הזמן האבוד.

אז באמת לא מדובר בספר גדול, אבל שוב מוכח עד כמה האמירה שהסה"כ גדול מהחלקים תופס גם כאן.

בלזק/אנרי טרויה - אי המלצה

מפרי עטו של בלזק קראת מס' ספרים, רובם בלתי נסבלים. אהבתי את אז'ני גרנדה, קראתי פעמיים את אבא גוריו, בפעם הראשונה כספר חובה בתיכון ואהבתי, בפעם השניה לאחר כארבעה עשורים וטחנתי חצץ. עוד קראתי ונטשתי את עור היחמור הטרחני והמשעמם ואת אשה בת שלושים, טרחני ומשעמם אף הוא.

הניסיון שלי עם הספרות הצרפתית, האהובה עלי מאוד, עשיר. האהוב עלי הוא אמיל זולא, שביוגרפיה שלו נכתבה אף היא ע"י אנרי טרויה, כמו הביוגרפיה שלפני, הביוגרפיה על בלזק. הביוגרפיה על זולא היתה מרתקת כאיש עצמו וכתביו המופלאים.

בלזק הוא חתיכת טיפוס. הוא נולד ב-1799. עד מותו בגיל 51 עולל מעללים רבים, היה סופר פורה ואף ניסה להיכנס לפוליטיקה. הביוגרפיה שחיבר טרויה מייגעת בדיוק כמו חייו של בלזק וספריו.

משפחתו של בלזק לא היתה מהעשירות, אבל היו לו חיים נוחים עד אשר החליט להיות סופר ונטש את לימודי המשפטים. בתחילה כתב תחת שמות-עט וכשכבר כתב בשמו, היו עליות ויותר מורדות. תמיד חתר לאופוס מגנום, היצירה הגדולה שלו, שתטביע חותם בעולם הספרות. אבל בלזק אהב באותה נשימה, למרות המטר-שישים שלו, גופו העגלגל ושיניו הפגומות, תכונות שטרויה מציין שוב ושוב, נשים עשירות ובעלות השפעה. בלזק אכן היה אדם קל דיבור, משעשע, שופע רעיונות ובן לוויה חובב לבוש הדור ומעגלים חברתיים מהם ניתן להפיק תועלת. פריז היא אכן מרכז לכל אלה.

אבל אליה וקוץ בה. הספר מייגע מאוד כמו חייו הקופצניים של בלזק. שוב ושוב הוא מסתבך בחובות, מסתכסך עם מו"לים ועיתונאים, עובר ממאהבת למאהבת טרם נפרד מהמאהבת הקודמת, נושים רודפים אותו והוא מתפרש בכתיבה על פני מספר ספרים, לא תמיד גומר אחד כדי להמשיך בשני.

מעייף.

תשמעו סיפור!/יצחק בשביס-זינגר - לא לקרוא

תשמעו סיפור. בתשמעו סיפור! אין סיפור.

אני אוהב את מה שיב"ז כותב אם זה בהעבד, שושה, הקוסם מלובלין, שונאים סיפור אהבה, מלך השדות וכך הלאה. לא שאני שבוי אוטומטי בקסמיו, אבל הוא כותב טוב, כותב יצרי וזה מדבר אלי.

תשמעו סיפור! אמור להביא לפנינו את יב"ז האנקדוטלי, זה המביא את ריחות השטעטל, ניו יורק וורשה. למרבה הצער, וזו לא הפעם הראשונה, מנסים לסחוט עוד טיפה מלימון סחוט היטב. לפעמם מתקבלת עוד טיפה והיא חמוצה להפליא ומחמיצה את האוכל במקום להחמיא לו ולהדגיש טעמיו.

אמרתי בעבר ואני לא נלאה מלומר זאת שוב: לא כל אחד הכותב ספרים באורך מלא יכול גם לכתוב סיפורים קצרים. מופאסאן יש רק אחד. הספר הזה כל כך ריקני שסיפוריו נטולי שורת מחץ, אין טוויסטים שומטי לסת, אין סיפור קטן ומעלה חיוך והגרוע מכל, כמו ממתק גרוע, הטעם נמוג מיד לאחר הקריאה ולא מותיר אחריו זיכרון, כמיהה וערגה (קרייבינג, בעברית).

בלהה רובינשטיין ניכסה לעצמה לאחרונה את תרגומי יב"ז. חייב לציין שהיא אולי רוצה שיבינו אותו היטב, אבל הטקסט מושטח לגמרי ואסור לשכוח שזה מישהו הכותב באידיש, הלשון העסיסית בתבל.

חיי אשה/גי דה מופסאן - המלצה חמה

מופסאן ידוע בסיפוריו הקצרים בעיקר, אבל גם בספרים המלאים הוא מצליח להביא יצירות מרתקות לקרואיו. לפני חיי אשה (חיים, בצרפתית) קראתי את בל אמי המרתק ואת פייר וז'אן הפחות טוב. האם חיי אשה טוב? חיי אשה נהדר.

מופסאן יודע לתאר נוף, בין אם זה הטבע או נוף אנושי. התאורים מרתקים ואין סופרים רבים המצליחים בתאור השניים, כמו גם היכולת הפנומנלית לתאר סיפור אנושי קטן בכישרון גדול.

ז'אן(ט) יוצאת לחופשי לא מכלא, כי אם ממנזר. לא מדובר במקרה יוצא דופן. כך מקובל לחנך בנות ובנים במאה התשע עשרה. 5 שנים בילתה במנזר, למדה מה שלמדה, כמובן פחות מכל על החיים, וכשהיא חוזרת אל הוריה האהובים ואל טירת הצפצפות שבחבל נורמנדי אשר על שפת האוקיינוס, אושרה גדול.

מה צופנים החיים? ז'אן בת 17 וכל החיים לפניה: אביר חלומות, אהבה גדולה, ילדים, חיי חברה בחברה הגבוהה. אפשר כבר לנחש שלא על זה כותבים ספרים. סביר יותר שמדובר על גודל הציפיה וגודל האכזבה, השבר ושרשרת האסונות.

החיים דווקא יפים. הנוף מהמם, מזג האוויר האביבי נפלא, הבית גדול ומרווח, ההורים אוהבים והיא הרי בת יחידה, שאינה מתחרה על תשומת הלב. גם האביר הגר, כמה נוח, ממש בסמוך מזדמן עד מהרה. חודשים ספורים והנה חתונה, שכמו אצל רבים הממהרים לעשות כך, דמותו האמתית מתגלה עד מהרה, דמותו של הבעל האוהב, היפה, הרומנטי. בתחילה זו רק קמצנות ומזג קצר-רוח בירח הדבש ועד מהרה היא מוצאת עצמה חוזרת הביתה להשאר לבד כל היום עם הוריה, כשבעלה כלל לא מתייחס אליה. כשהוא כבר בבית הוא נוזף בכולם על בזבוזים.

זה אולי נשמע משהו בר-תיקון, אבל זו התחלה זניחה לים של דמעות. רק כדי לא להישאר חייב ולא לקלקל, בהמשך פרידה כואבת מבן, בגידה, מוות.

מופסאן מיטיב לתאר הלכי רוח. חיים המבטיחים הופכים לחיים שבורים, כל ההוד שבטבע בכלל ובפיסת ארץ נורמנדית בפרט זו לא עוזרים לאחות לב שבור. הקריאה בספר הקטן הזה מרתקת ומעלה על נס את הספרות הצרפתית בכלל וכתיבתו של מופסאן בפרט.

פסלו של מופסאן 

בפארק מונסו בפריז

הכול יהיה בסדר/דן יוספן -המלצה

דן יוספן יודע לכתוב ולספר סיפור. זו לא אמירה מקורית במיוחד. שמו לזה לב לפני ואני רק מהדהד את זה. אני רק מוסיף שבעיני זה לא עניין של מה בכך. שליטה לשונית והרצת אצבעות על המקלדת לא מבטיחה סיפור רהוט או סיפור בכלל.

שני דברים לא קטנים עמדו לזכותו של הספר:

א.    כבר בהתחלה היתה תחושה שזו כתיבה מסוג הכתיבה הקסומה של אפלפלד. כתיבה צנועה, שקטה, פרקים קצרים יחסית ולא מעיקים, הכל בהיר ונהיר.

ב.     הספרים החביבים עלי הם אלה בהם סיפור אנושי קטן מסופר בכישרון גדול, תרתי משמע. הנה עוד קריטריון ובכך היה אפשר להסתפק.

ספר ביכורים לפנינו ולכן, מטבע הדברים, עין הקורא המיומן מחפשת דברים שאולי אינה מחפשת אצל סופר ותיק ומוכר. האם היה מה למצוא? היה.

אין כלל ספק, שיוספן הכניס בגיבוריו השונים קצת מעצמו. אני לא מכיר את יוספן ולכן איני יודע מה בדיוק הוכנס ממנו בהם, אלא ששוב ושוב הוא עוסק בקשיי כתיבה. בינגו. בהפוך על הפוך ניכר דווקא שליוספן אין קשיי כתיבה, כי אם קושי לעצור ולא להגזים. עניין ההגזמה ניכר היה במחצית הראשונה של הספר, העוסק בגיבור החי טכנית, אלא שאין אלה חיים של ממש, כשרעייתו נדרסה שש עשרה שנים קודם לפגישתנו בו עתה וחייו אינם חיים. הוא בוחר באבל אינסופי, ניתוק מוחלט ממכריו ומשפחתו ועבודה במקום בו אינו נדרש לדיבור ושיחת רעים. אין כמו מגדל שמירה במרומי אוניברסיטת חיפה להתבודדות. גד, הגיבור, נדרש רק להתבונן סביב ולדאוג שלא יידלק לו זיק, תרתי משמע בשנית. חבריו הם העצים שמסביב, הם מקשיבים לו ולא מציקים לו בשאלות.

אבל יום אחד מגיע מזל חסרת המזל, אישה מבוגרת, חולת ניוון שרירים, והיא מבקשת להתאבד. זה מדליק שרשרת ארועים בהם מעורב נהג מונית, קבצן, בנו של הקבצן, נער המתנדב למד"א, אישה ההופכת לאהובתו של גד ונער עבריין הקשורים כולם אחד בשני, בלי שבתחילה יכירו כולם את כולם.

שרשת המקרים יוצאי הדופן מגיעה לשיאה וגורמת לקורא לתהות האם אין כאן הגזמה של סופר, שהפך את הסיפור שרקח לגימיק ותו לא? קורא מיומן מזהה גימיקים על נקלה ולא תמיד לבו שש בהם. לרוב לא.

אלא שפתאום כל שרשרת המקריות מתגבשת ואז כבר אי אפשר להניח את הספר מהיד. רבאק, יוספן מכניס לראש של גיבוריו שיש את הדבר המציק הזה, נו, החיים. את החיים יש לחיות, אליבא דיוספן, והוא מכה בנו עם תובנה זו ברכות, בלי להציק, בלי להגזים, בלי להפוך לגימיק של חזרה בתשובה, שנטי וניו-אייג'זם. לגמרי לא עניין של מה בכך. שוקולד יכול לעזור.

נכון שיש אנשים הרואים תמיד את חצי הכוס הריקה, לחצי המלא הם קוראים כוס תרעלה. חמודים. יוספן דווקא אומר לנו שלא משנה מהי הכוס, תכיל זו מים זכים, לימונדה, תה מרווה או קפה ריחני בליווי פרלין בלגי, אחרי ככלות הכל, הכל יהיה בסדר גם אם מחר נמות.

ואני אומר, לחיים אין באמת משמעות ומכאן שיש להעבירם בסבבה. גם את הספר יש לקרוא בכיף.

אגב, סתם הרגל שלי: אני נוהג להצמיד פנים לדמויות עליהן אני קורא. גד נראה לי לגמרי דמותו של דב נבון. מתאים בדיוק לדמות אדם נרגן שכזה.