דן יוספן יודע לכתוב ולספר סיפור. זו לא אמירה מקורית
במיוחד. שמו לזה לב לפני ואני רק מהדהד את זה. אני רק מוסיף שבעיני זה לא עניין של
מה בכך. שליטה לשונית והרצת אצבעות על המקלדת לא מבטיחה סיפור רהוט או סיפור בכלל.
שני דברים לא קטנים עמדו לזכותו של הספר:
א. כבר בהתחלה היתה תחושה שזו
כתיבה מסוג הכתיבה הקסומה של אפלפלד. כתיבה צנועה, שקטה, פרקים קצרים יחסית ולא
מעיקים, הכל בהיר ונהיר.
ב. הספרים החביבים עלי הם אלה
בהם סיפור אנושי קטן מסופר בכישרון גדול, תרתי משמע. הנה עוד קריטריון ובכך היה
אפשר להסתפק.
ספר ביכורים לפנינו ולכן, מטבע הדברים, עין הקורא המיומן
מחפשת דברים שאולי אינה מחפשת אצל סופר ותיק ומוכר. האם היה מה למצוא? היה.
אין כלל ספק, שיוספן הכניס בגיבוריו השונים קצת מעצמו. אני
לא מכיר את יוספן ולכן איני יודע מה בדיוק הוכנס ממנו בהם, אלא ששוב ושוב הוא עוסק
בקשיי כתיבה. בינגו. בהפוך על הפוך ניכר דווקא שליוספן אין קשיי כתיבה, כי אם קושי
לעצור ולא להגזים. עניין ההגזמה ניכר היה במחצית הראשונה של הספר, העוסק בגיבור
החי טכנית, אלא שאין אלה חיים של ממש, כשרעייתו נדרסה שש עשרה שנים קודם לפגישתנו
בו עתה וחייו אינם חיים. הוא בוחר באבל אינסופי, ניתוק מוחלט ממכריו ומשפחתו ועבודה
במקום בו אינו נדרש לדיבור ושיחת רעים. אין כמו מגדל שמירה במרומי אוניברסיטת חיפה
להתבודדות. גד, הגיבור, נדרש רק להתבונן סביב ולדאוג שלא יידלק לו זיק, תרתי משמע
בשנית. חבריו הם העצים שמסביב, הם מקשיבים לו ולא מציקים לו בשאלות.
אבל יום אחד מגיע מזל חסרת המזל, אישה מבוגרת, חולת ניוון
שרירים, והיא מבקשת להתאבד. זה מדליק שרשרת ארועים בהם מעורב נהג מונית, קבצן, בנו
של הקבצן, נער המתנדב למד"א, אישה ההופכת לאהובתו של גד ונער עבריין הקשורים
כולם אחד בשני, בלי שבתחילה יכירו כולם את כולם.
שרשת המקרים יוצאי הדופן מגיעה לשיאה וגורמת לקורא לתהות
האם אין כאן הגזמה של סופר, שהפך את הסיפור שרקח לגימיק ותו לא? קורא מיומן מזהה
גימיקים על נקלה ולא תמיד לבו שש בהם. לרוב לא.
אלא שפתאום כל שרשרת המקריות מתגבשת ואז כבר אי אפשר להניח
את הספר מהיד. רבאק, יוספן מכניס לראש של גיבוריו שיש את הדבר המציק הזה, נו, החיים.
את החיים יש לחיות, אליבא דיוספן, והוא מכה בנו עם תובנה זו ברכות, בלי להציק, בלי
להגזים, בלי להפוך לגימיק של חזרה בתשובה, שנטי וניו-אייג'זם. לגמרי לא עניין של
מה בכך. שוקולד יכול לעזור.
נכון שיש אנשים הרואים תמיד את חצי הכוס הריקה, לחצי המלא
הם קוראים כוס תרעלה. חמודים. יוספן דווקא אומר לנו שלא משנה מהי הכוס, תכיל זו
מים זכים, לימונדה, תה מרווה או קפה ריחני בליווי פרלין בלגי, אחרי ככלות הכל, הכל
יהיה בסדר גם אם מחר נמות.
ואני אומר, לחיים אין באמת משמעות ומכאן שיש להעבירם בסבבה.
גם את הספר יש לקרוא בכיף.
אגב, סתם הרגל שלי: אני נוהג להצמיד פנים לדמויות עליהן אני
קורא. גד נראה לי לגמרי דמותו של דב נבון. מתאים בדיוק לדמות אדם נרגן שכזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה