לא הברקה של כתיבה, לא מופת משום סוג, אף לא חובה. ובכל
זאת, זהו סטפן צווייג, הכותב על הנושאים החביבים עליו: פעמי ההיסטוריה. פעמי
ההיסטוריה נעשים ע"י אנשים והפעם אלה אנשים כמו אמריגו ופוצ'י, ניטשה, הלורד
ביירון, טולסטוי, פול ורלן, פרויד ונוספים.
במסות ארוכות וקצרות צווייג מעמיד אותם אנשים בזרקור הראוי
להם. במסה הארוכה יותר מעמיד צווייג את אמריגו וספוצ'י, זה שאמריקה קרויה על שמו,
תחת זרקורים רבי עצמה ומציד לפנינו את תעתועי ההיסטוריה ועד כמה אין לנו כלל מושג
על שום מה ולמה לימדו אותנו שוב ושוב שאמריקה קרויה על שם אמריגו. כל כך הרבה
לימדו עד שזו נעשתה אמת. היא לא.
בואו ניקח את טולסטוי, שבגיל חמישים פלוס הוא במלוא אונו,
בריא, עשיר ומפורסם. פתאום הוא נחלש מאוד, לוקה ברליגיוזיות בלתי מוסברת, בז
למדינה ולפטריוטיות, ורק פרסומו מונע מהשלטונות להתנכל לו.
וכך מספר לנו צווייג על עוד מפורסם אחד, מרסל פרוסט, שבחייו
הוא אדם חולני, בליין טרקלינים שומכלומי, שחוליו מאפשר לו רק כתיבת פתקים, הנאספים
לכדי היצירה הזורמת תודעתית (ולטעמי בלתי נסבלת): בעקבות הזמן האבוד.
אז באמת לא מדובר בספר גדול, אבל שוב מוכח עד כמה האמירה
שהסה"כ גדול מהחלקים תופס גם כאן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה