הסרטיפיקט/יצחק בשביס זינגר - המלצה

השנה היא 1922, רק 4 שנים מסיום מלחמת העולם הראשונה, והעיר היא ורשה. הגיבור הוא דוד בנדיגר בן ה-19, אחד המכוון חייו להיות סופר. הוא כותב ביידיש, שפה ההולכת ונכחדת, אך רוצה לכתוב בעברית. אין הוא בעל גישה פוליטית מיוחדת ולא מעורב בשום עשייה חברתית, ולמעשה כל מה שהוא מחפש זה מקום לשים בו את הראש בלילה ולתכנן אין הוא אוכל את הארוחה הבאה, עליה אין הוא יכול לשלם.

ולמרות הכל, הוא מקבל סרטיפיקט הנחוץ כדי להגר לארץ ישראל, הלא היא פלשתינה.

להגירה לישראל יש כללים ברורים: המהגר צריך להיות מצויד היטב בכל מסמך כשר אפשרי והוא יכול לקחת אתו משפחה או לפחות בן/בת זוג. לדוד בנדיגר אין ולו מסמך אחד, כשר או לא, גם לא את מי לקחת אתו. דווקא מהמקום הזה באה הישועה כשנודע לו על אחת מינה, שיש לה ארוס בפלשתינה, אליו היא תוכל להגיע רק אם תהיה נשואה כחוק למהגר חוקי. עד מהרה מעמידים "חופה" ומשיאים את השניים. בפלשתינה הם כבר ייפרדו וכל אחד יילך לדרכו.

עד הנסיעה יש לדאוג למסמכים ובינתיים צריך לאכול. דוד בנדיגר מוצא לו חדר שכור, משתכר מזה שהוא מלמד את מינה "רעייתו" עברית ומנסה להכנס לחוג הספרותי הוורשאי. אלא שהספר עוסק בעיקר בתלישות של אותו דוד בנדיגר, תלישות הנוגעת ללב. בסה"כ דוד אינו מעורב בעשייה פוליטית, מה שנראה שכל אחד מלבדו כן. אינו כותב בשפה שקוראים הקוראים, תהי זו פולנית או רוסית. אין לו מגורים של קבע וידיו קופאות, בטנו מקרקרת ובנעליו נפערים חורים. אביו הוא רב בעיירה רחוקה ואילו הוא מתרחק מכל הסממנים היהודיים המקובלים.

עד שיום אחד בא לבקר אביו.

בסה"כ אנו מלווים את דוד בנדיגר, הוואנאבי סופר, במשך כחצי שנה. הכל מתפרק לו בין הידיים, הוא לא שייך לשום מקום ויש לו רק הצלחה אחת, הצלחה עם נשים, תלושות לא פחות ממנו.

לא כותבים כבר ספרים כאלה.

תעלומת הקבר המכושף/אדוארדו מנדוסה - אי המלצה

האם באמת מורידים גנב מהחבל, כשזקוקים לשירותיו? לפעמים כן. זה המצב גם אצל הבלש לשעה קלה, המוצא מבית החולים הפסיכיאטרי. ולשם מה מוציאים אותו? או, טוב ששאלתם. שאלה חשובה ומאחר וזה ספר מתח בלשי, מן הסתם גם תהיה תשובה.

המספר, זה המוצא מהמוסד הסגור, מתבקש להשתלב בעולם התחתון של ברצלונה ולהבין למה נעלמות נערות מבית הספר-המנזר. שתי נערות נעלמו בעבר והפעם נעלמה עוד אחת. הן אמנם שבות ונמצאות, אבל לא ניתן להוציא מהן דבר וחצי דבר על התעלומה. וזאת, כשמדובר במוסד יוקרתי הסגור בפני בעולם החיצון.

הספר משעשע לעיתים, כתוב בקלילות לרוב וכשזה לא קורה, אין סתמי ממנו. מי שחייב לעצמו ספר בלשי ואפילו פסאודו-בלשי, יעשה לעצמו טובה גדולה ויפנה מיד לטוב ביותר: צלה של הרוח.

כפי שזה נראה עכשיו, תעלומת הקבר המכושף הוא ספר מיותר.

חלאה/יצחק בשביס זינגר - המלצה

חלאה אינו הטוב בספריו של בשביס זינגר, אינו הצלול במסריו והכיוונים בהם הספר הולך לא נהירים. ואחרי שדיברתי בגנותו של הספר, אומר רק שהספר מכשף לעתים, מתאר היטב ניחוחות וצבעים של עולם יהודי שהיה וכנראה איננו עוד.

מקס בָּרָבַּנְדֶר נמצא שנים רבות בארגנטינה. הוא נולד ברוז'קוב שבפולין, היום רוסיה של 1906. בארגנטינה הוא נשא את רוח'לה הזונה היהודיה, נולד להם בן, ארתורו, שמת ככה פתאום והוא בן 17. האם נסגרה בעולמה מלא היגון ואילו מקס בָּרָבַּנְדֶר נותר בחוץ, ללא נפש קרובה, אדם עשיר, אך דל בנפשות קרובות. מקס אינו אינטלקטואל גדול, אבל דבר או שניים הוא יודע על החיים והוא מחליט לנסוע לוורשה.

מה יש לו לחפש בוורשה? מקס מספר לעצמו שהוא נוסע להביא נשים צעירות ומושכות, אלה תהוונה את הבסיס לבית הזונות שיפתח בבואנוס איירס, מקום ששורץ יהודים המחפשים אשה.

מקס מסתובב בוורשה, הניחוחות היהודיים של מרק עוף, דג ממולא, בשרים וכוסמת מבושלת מכים בנחיריו. מראה הרובע היהודי קרוב ללבו ולמרות שרגשותיו קהו בעקבות מות בנו, משהו בלבו נפתח לנוכח העולם היהודי העובר מול עיניו. כאן בדיוק מתחילה ההסתבכות שלו.

בת הרב צירל'ה מוצאת חן בעיניו. היא יפה, היא מורדת בעולם הישן, אביה הרב נטול יכולת לתת נדוניה ראויה ובכלל לתת משהו. אט אט כובש מקס את לב הרב, אביה של צירל'ה, בלשון חלקלקות ובהבטחות שספק אם יעמוד בהן. במקביל, רייזל המבוגרת והמנוסה מתאימה בדיוק לניהול בית זונות בארגנטינה וגם אתה מנהל מקס תוכניות ותכנונים לרוב. אלה לא היחידות.

אמריקני מצוי, מגיע לגיל הרצוי, הולך לקולג' ומתרחק ממשפחתו בלי לחוש חצוי. יהודי הוא איש משפחה. בלעדיה הוא תלוש ונטול משענת. כאן מתחלה הבעיה. האם מקס יתחתן עם צירל'ה ויישאר קרוב למשפחתה, ישוב לארגנטינה עם רייזל ויקים עוד בית זונות, דבר שהוא צריך כמו קוץ בעין? מה הוא בכלל צריך?

הן מפולין ברח משום שהיה כלומניק, אבל דווקא חושיו העסקיים הפכוהו לעשיר בארגנטינה הרחוקה. אבל שם הוא היה אדם בודד, שנותק סופית מכל קשר עם מות בנו. בוורשה הידידותיות היהודית מכה בו מכל עבר ומבטיחה נחמה ואפילו נעימה. 

במה יבחר?

משוגע/יצחק בשביס זינגר - המלצה חמה

אחרון ספריו של יצחק בשביס זינגר הוא ספר משוגע, תרתי משמע. ספר ממיטב המסורת הסוערת של זינגר. עונג גדול ועולם שהיה וכמעט איננו עוד.

הספר מכיל קטעי חיים מהביוגרפיה האישית של זינגר, בכך אין ספק. ובמה דברים אמורים?

מקס אברדם נכנס לחייו של גיבורנו, אהרון גריידינגר, יום אחד בחודש מאי 1952. רק 7 שנים עברו מהתופת הנאצית. מיהם שני אלה? מקס הוא ידידו מפולין של אהרון גריידינגר, אך מבוגר ממנו בכעשרים שנה. יש המכנים את מקס שרלטן, מאהב, איש כריזמטי, נטול חוקים, אך כזה העושה ככל יכולתו להשקיע ולהגדיל את כספי הפיצויים של הניצולים בניו יורק. אהרון, לעומתו, הוא סופר יידי בן 47, נחבא אל הכלים, כותב טור שבועי בעיתון, סיפור בהמשכים והופעה ברדיו כיועץ לחיי משפחה. ברור שאת העצות הטובות והחכמות שהוא נותן אין הוא מסוגל ליישם על עצמו וחייו הם הצלחה קטנה. אלא שמתברר שרבים נוהים אחר סיפוריו הכתובים ביידיש הנכחדת, זוכרים כל פרט ועוקבים בדריכות אחר כל פרק חדש המופיע בעיתון.

כניסתו המחודשת של מקס המוחצן לחייו מוציאה את גריידנגר ממשרדו, מביאה אותו להכיר את המאהבת הצעירה בת ה-27, מרים, של מקס. זו כותבת עבודה לאוניברסיטה על כתביו ופועלו של גריינגר ושמחה להכירו אישית ואף ל"הסתבך" אתו רומנטית. סוד אפל מעברה יתגלה, אבל כנראה שמי שעבר את התופת הנאצית ראה ושמע הכל, בעיקר את קולו ומראהו של המוות ושל השפל האנושי.

הדמויות המאכלסות את הספר לא ממש "נורמליות", אך התאווה שלהן לחיים גדולה. רק שבע שנים עברו והרי זה כאילו קרה אתמול. ולא סתם תאווה כי אם תאווה לאוכל, תאוות בשרים בלתי נדלית וסלחנית מהבחינה המוסרית, תאווה להתעשר ותאווה אינסופית לשמור על הניחוח התרבותי של השטעטל הפולני הקטן בכרך הניו יורקי הגדול.

התרגום הלא פחות ממדהים של מאירה לבנת ראוי לציון לשבח. הספר אמנם תורגם מאנגלית, אבל ניתן לשמוע מכל מילה ומשפט את הנגינה היידישאית, וכמי שגדל על שפה זו העונג עצום.

הספר לא גדול ממאתיים עמודים, מביא שנה מחייו של סופר המתעקש על עולם הולך ונעלם. אז הנה קראתי ולא נעלם דבר. זה בעברית, זה תורגם מאנגלית, אבל המוזיקה מספרת הכל.

ההתחברות/צבי מסיני - המלצה

מהו רוב? בכנסת רוב של 61 ח"כ רחוק רק שני ח"כים מהאופוזיציה. בשותפות 51% מעניקים זכות החלטה.

מה תגידו על 89.5%?

"המחקר הדמוגרפי-היסטורי, המבוסס על שושלות יוחסין של המשפחות הפלשתינאיות לאורך תקופה ארוכה ביותר, שושלות שנרשמו על ידי רבים בעמל רב לאורך שנים רבות, מציג כאמור את השיעור של 89.5% מתוך הפלשתינאים ממערב לירדן בסוף 2008 כבעלי מקור יהודי-ישראלי".

מה תגידו על זה? תגידו שזו הזיה, תסריט לתעמולה, חלום רטוב או כל אמירה מבטלת אחרת. ואם לא אחר מאשר יצחק בן צבי, נשיאה השני של ישראל, חקר את זה עם עוד חוקרים, מה תגידו אז?

צבי מסיני הוא ממייסדי חברת סאפיינס. מהיכרות אישית שלי ושיחה על נושא יהדותם של 9 מתוך 10 פלשתינאים שוכני השטח שממערב לירדן, לא מתגלה אדם בעל להט משיחי. השיחה עניינית, לעיתים מקרית, ומסיני לא מחפש לעשות נפשות לתורתו. ירצו, יאכלו. לא ירצו?

את ספר ההתחברות קיבלתי מהמחבר. העדויות בספר לא ייאמנו. עשרות צילומים והוכחות (רק בספר. במציאות עוד לאפים) מצביעים על מאות שבטים בישראל כעל סממנים של מוצא יהודי. יש מנהגים המצביעים על כך, הוכחות גנטיות, צילומים של כלים בהם נעשה שימוש והם בעלי צביון יהודי מובהק, וכך הלאה.

זוכרים את בתיה עוזיאל (במקרה הכינותי)? היא ממוצא בדואי. לאחר שהחזרתם את לסתכם השמוטה, שמעתם על עמוס ירקוני? הנה עוד אחד ממוצא בדואי, ששינה שמו, היה למפקד סיירת שקד ובעבר גם ממקימי נהלל. אלה רק דוגמאות לגירוי בלוטות הטעם. בספר שמות רבים של אנשים מפורסמים, רובם כאלה בשמם הערבי הידוע, שמוצאם יהודי. הסוד גלוי ואף שמנהגיהם מוסלמיים או נוצריים, המוצא היהודי לא מוסתר.

מכאן שהדרך המוצעת בספר לפתרון הבעיה הפלשתינאית ברור: קבלת אותם בעלי מוצא יהודי, חינוכם כך שיקבלו את האתוס הציוני ומכאן פתרון לשפיכות הדמים. תוכלו לקרוא על זה עוד כאן.

הספר אינו "ספרותי", אבל קריא ומאיר עיניים. מפליא שלאור העדויות ההיסטוריות והגנטיות שבו הוא לא זכה לתפוצה רבה יותר ורעש הנובע מגילויים שכאלה. האם יש כאן ניסיון מכוון?