השנה היא 1922, רק 4 שנים מסיום מלחמת העולם הראשונה, והעיר
היא ורשה. הגיבור הוא דוד בנדיגר בן ה-19, אחד המכוון חייו להיות סופר. הוא כותב
ביידיש, שפה ההולכת ונכחדת, אך רוצה לכתוב בעברית. אין הוא בעל גישה פוליטית
מיוחדת ולא מעורב בשום עשייה חברתית, ולמעשה כל מה שהוא מחפש זה מקום לשים בו את
הראש בלילה ולתכנן אין הוא אוכל את הארוחה הבאה, עליה אין הוא יכול לשלם.
ולמרות הכל, הוא מקבל סרטיפיקט הנחוץ כדי להגר לארץ ישראל,
הלא היא פלשתינה.
להגירה לישראל יש כללים ברורים: המהגר צריך להיות מצויד
היטב בכל מסמך כשר אפשרי והוא יכול לקחת אתו משפחה או לפחות בן/בת זוג. לדוד
בנדיגר אין ולו מסמך אחד, כשר או לא, גם לא את מי לקחת אתו. דווקא מהמקום הזה באה
הישועה כשנודע לו על אחת מינה, שיש לה ארוס בפלשתינה, אליו היא תוכל להגיע רק אם
תהיה נשואה כחוק למהגר חוקי. עד מהרה מעמידים "חופה" ומשיאים את השניים.
בפלשתינה הם כבר ייפרדו וכל אחד יילך לדרכו.
עד הנסיעה יש לדאוג למסמכים ובינתיים צריך לאכול. דוד
בנדיגר מוצא לו חדר שכור, משתכר מזה שהוא מלמד את מינה "רעייתו" עברית
ומנסה להכנס לחוג הספרותי הוורשאי. אלא שהספר עוסק בעיקר בתלישות של אותו דוד
בנדיגר, תלישות הנוגעת ללב. בסה"כ דוד אינו מעורב בעשייה פוליטית, מה שנראה
שכל אחד מלבדו כן. אינו כותב בשפה שקוראים הקוראים, תהי זו פולנית או רוסית. אין
לו מגורים של קבע וידיו קופאות, בטנו מקרקרת ובנעליו נפערים חורים. אביו הוא רב בעיירה
רחוקה ואילו הוא מתרחק מכל הסממנים היהודיים המקובלים.
עד שיום אחד בא לבקר אביו.
בסה"כ אנו מלווים את דוד בנדיגר, הוואנאבי סופר, במשך
כחצי שנה. הכל מתפרק לו בין הידיים, הוא לא שייך לשום מקום ויש לו רק הצלחה אחת,
הצלחה עם נשים, תלושות לא פחות ממנו.
לא כותבים כבר ספרים כאלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה