יום של עונג העניק לי עונג גדול משום שאחרי ככלות הכל, מה
שיצחק בשביס זינגר עושה זה כל הקסם. לכתוב הוא בהחלט יודע.
בספר שהוא ספק ספר נוער, מובאים סיפורים מילדותו עד שהחל
לכתוב כעיסוק עיקרי ואף בלעדי. ילדותו בוורשה מלווה בצילומים מקסימים מהחיים שם,
בעוני, בשמחה, באווירה. סיפורים על החדר, על החברים, על אחיו המתפקר ישראל יהושע,
שהויכוחים בינו לבין האב החרדי והאדוק שיסעו את המשפחה והביאו את יצחק עצמו לידי
התפקרות.
החיים לא היו קלים, אבל כל עוד נמשכו הם נמשכו כי כך היו
היו מאז ומעולם ומה שהיה זה מה שיש ויהיה, ואין לדרוש מה שאלוהים לא נתן. ואז
מתחילה מלחמת העולם הראשונה ומי שחכמה בקודקודו ומצלצלין בכיסו החל לאגור. כנראה
שלמשפחת זינגר לא היו ממש מצלצלין ומשהחלה המלחמה לא נותר לאנשים במה לשלם עבור
פסקי הלכה, כתבי נישואים וגיטין. משפחת זינגר החליטה לעבור לבילגוריי לאור הרעב
הקשה, לאביה של אמו, שם חווה יצחק לראשונה את הטבע, בעיקר את יופיו, הודו,
אינסופיותו.
חברת ילדות של יצחק היתה לא אחרת מאשר... שושה. היא גרה ממש
מעבר למסדרון, ילדה זהובת שיער ובעלת עיניים כחולות שיצחק היה כרוך אחריה. חברים
אחרים של יצחק מהחדר נשבעו לשמור על קשרים הדוקים וכך כתב:
"הם קיימו את הבטחתם. רק הזמן הפריד בינינו. את השאר השלימו
המרצחים הגרמניים". לקח לי כמה דקות להתאושש מהאגרוף בבטן הזה.
קסם של ספר.
