אויבי הציבור/מישל וולבק, ברנאר-אנרי לוי - המלצה

שני אנשים נפגשו כדי להעביר רשמים ביניהם. טוב, לא ממש נפגשו, כי אם התכתבו. וולבק הכריז על שניהם כאויבי הציבור, לא ממש משנה למה.

ברנאר-אנרי לוי הוא המבוגר, יליד 1948, וולבק הוא יליד 1956 והם התכתבו במשך חצי שנה ויצרו את שני המאורעות הכבירים של 2008, הספר הזה ונפילת בנק המשכנתאות ליהמן ברדרס בחלק השני של 2008.

לא יודע למה וולבק הוא אויב הציבור. מבחינתי, אין שני לו. הוא הנותן את טעם הספרות, בעיקר הספרות הצרפתית, בסוף המאה העשרים ותחילת המאה הזו. על הפרסום הרב של ברנאר-אנרי לוי ידעתי, בעיקר רדיפותיו אחר סכסוכים בעולם, לשם הוא נוסע כמשקיף ועיתונאי, נניח. משניהם, לוי הוא החרטטן הבלתי נלאה, קשקשן ולעיתים רחוקות מעניין ממש.

שניהם מדברים על זה שהם קודם כל סופרים ועוסקים בספרות, וולבק היה רוצה שיכירו בו כמשורר, כשהשירה קודמת בעיניו לספרות. לוי, המכונה בצרפת BHL, בה-אש-אל, הוא גם פילוסוף.

לוי נולד באלג'יריה, הוא יהודי כמובן ומפאת עיסוק אביו, גם עשיר עשרת מונים מוולבק, שחייו נוחים בשל מכירת ספריו בכמויות ניכרות. וולבק נאלץ לעזוב את צרפת בשל איומים מצד מוסלמים אחרי כמה הצהרות בגללן נתבע כמוציא דיבה. הוא בחר באירלנד ובה במידה בחר להיות לא מעורב בדבר, בניגוד ללוי, המעורב בכל.

 

ה"פ לאבקרפט: נגד העולם, נגד החיים/מישל וולבק

 

הספר הזה פורסם בצרפת כבר ב-1991 ומעט מאוחר יותר פורסם שוב עם הקדמה של סטיבן קינג, איך לא, סופר אימה משל עצמו, בדיוק כמו לאבקרפט, שזו אמנותו המוצהרת.

את לאבקרפט עצמו לא קראתי, אבל כן שמעתי עליו פה ושם והסתקרנתי. ספריו לא קלים להשגה אפילו ספר זה משל וולבק נקנה ישירות מסטימצקי באשר בחנויות אינו קיים.

אם לא בטוח שאת לאבקרפט אקרא עתה, את וולבק אני קורא תמיד, בטח כל מה שתורגם. הספר הזה לא גדול, 151 עמודים מצומקים בתוך פורמט עמוד רגיל וכולל הקדמה של קינג.

איך צץ הספר פתאום ב-2025 בישראל? לעתים נדמה, שאנחנו בעידן הפוסט ספר. כבר אין באמת ספרים אמתיים וצריך להעלות גירה, בטח ובטח אם מדובר בהוצאות קטנות כמו בבל. הרי אוסטר הסתלק מאתנו, מורקמי זיכרון רחוק (למרות שמספרים שחדש ממנו נראה בקרוב) ומקיואן ממשיך להעניק לנו את הזבלונים שלו. וולבק עצמו נראה כי נמוג ומה לא עושים כדי לשמר את הדו, בעיקר אצל נאמנים כמוני? אולי להוציא ספרים אמתיים מהעבר בתרגום חדש ומעודכן? ועל זה נאמר, מי ישמע מי יקרא. ואם לאבקרפט הוא ממשיכו של אדגר אלן פו, וממשיכיהם הם בורוז וקינג, אולי אנתולוגיה של כולם יחד בסיפוריהם הקצרים?

אז מהו ומיהו לאבקרפט? כך נאמר בספר: "יצירתו של לאבקרפט משולה למכונת חלומות כבירה, שעוצמתה  ויעילותה לא ישוערו. בספרות שלו אין ולו שמץ של רוגע ואיפוק; היא הולמת בתודעתו של הקורא באכזריות פראית, מבעיתה, והשפעת המהלומה מתפוגגת רק באיטיות מדאיגה... קת'ולהו הגדול, אדון המעמקים הפנימיים. הסטור המחריב, הצועד על הרוח ושאת שמו אין לבטא. ניארלת'ותפ, התוהו הדוהר. אזאתות' נטול הצורה והשכל, שמבעבע ומנטף ריר בלב כל האינסופיות. יוג-סותות' המושל לצד אזאתות', הכל באחד ואחד בכל".

לאבקרפט נולד בפרובידנס, ניו-אינגלנד, ב-1890 וב-1937 מת מסרטן. הוא היה גזען לא קטן, חובב היטלר שסבר בהמשך שהיטלר היה  ליצן. אני קורא את כל זאת בספר הצנום הזה, על הג'נטלמן הפוריטני הזה הקרוי הווארד פיליפס לאבקרפט,  חושב על האימה והרעש שבכתביו, על יצורים מהחלל ויצורים הזוחלים מהחורים בפתחי הניקוז ברחוב. אבל פתאום אני חושב על ההתקפלות בזמנים, מהאצת האימה במלחמות שלאחר מותו של לאבקרפט וכמו שדיברו על הבנליות של הרוע, אני רואה את כל הבעתה האולטימטיבית המתרכזת כל כולה ביום אחד הנקרא השביעי באוקטובר ובאה לא מהחלל כי אם מעזה.

לחסל/מישל וולבק - המלצה

וולבק התרכך או שאני התרגלתי ליותר?

"סרוטונין”, שיצא ב-2019, היה והינו ספר מופת, שאיכשהו חיפה על "כניעה" החלש יחסית. האם מדובר בגלים אצל וולבק? גם זה חלש יחסית לסופר המרבה לנשוך והשוכח להניח לקורבנו עד שזה נופל מדמם ומת.

הפעם התרשמתי משני דברים, הראשון והבולט, שוולבק אוהב מאוד את צרפת, מזכיר שוב ושוב את חמודותיה ונותן לנו אוהבי צרפת את מנת היום, plat du jour, כדי שנצא שבעים ונלקק אצבעותינו מיכולתו של השף. כך שבים ומוזכרים אזוריה של צרפת וכולה אזורים. כך הבוז'ולה, ברטן (ואני ממשיך לשפוך אזורים שלא הזכיר), נורמנדי, הריביירה בדרום החובקת את קאן, פרובנס והרון השוצף, וממש על גבול ספרד כמעט גם לורד ונסיה המקימים, כמעט, מתים לתחיה.
הדבר השני, העובר כחוט השני מתחילת הספר ועד לסופו המתוק/מר, זה המוות החובט במבוגרים ובצעירים גם יחד. לא אגלה בדיוק במי חבט, אבל מעטים יצאו מהסיפור בזול.

אדואר רזון המבוגר וראש המשפחה חוטף שבץ, ממנו הוא לא חוזר בשלום, אבל יחסית הוא יוצא מזה איכשהו, מובא לשיקום במקום הנחשב למקום מצוין עד שנאלצים להוציאו משם בשל הרעת התנאים. אדואר הוא איש השרותים החשאיים לשעבר )אין בזה ממש לשעבר) ופיו חתום אז והיום ואיש ממשפחתו לא יודע במה עסק. האם זה חשוב?

אם נמשיך במוות, גוף כלשהו נוהג לירות פצצות טורפדו לעבר אניות מכולות סיניות לאחר שהודיעו עשר דקות לפני לצוות להתפנות. זה קורה לכמה אניות, הסינים בבהלה, הצרפתים הנמצאים במלחמת סחר עם סין דווקא די מרוצים עד שלחופים הדרומיים של צרפת משוגר טיל בשידור חי לעבר ספינת מהגרים בלתי חוקיים וכמאה וחמישים מהגרים יורדים למצולות, כולל ילדים. וולבק לא מגזים בדרמה, אבל השירותים החשאיים בעולם, חשאיים גם כשהם צריכים לשתף פעולה עם שרותים חשאיים אחרים, נותרים חשאיים. הצרפתים מפענחים את התעלומה של הפיגוע הבא, אבל במשפחת רזון, הפוקוס על פול הבכור, איש לשכתו של ברונו, שר החוץ בממשלה בה הנשיא עומד בדיוק לפני בחירות.

האם נפתרה לגמרי תעלות הפיגועים האקסטראווגנטיים האלה? אולי כן ואולי לא, הרי הכל חשאי, כן?

בכל מקרה גם ענייני הלב ואהבה לא מעטים שבים ועולים בספר בו הם כנראה מפציעים לראשונה בספריו של ברונו במלוא רכותם המפתיעה. אז כן, וולבק התרכך בגיל 63 ואני, כאמור, לא בטוח אם זה סימן טוב או רע אצל סופר שספריו נעים בין מצויינים למופתיים.

שמעתם מספיק על הספר הזה, אבל לא שמעתם ממני. הסוף מצדיק את ההתחלה והאמצע המשתרכים להם לכאורה כאניה ללא קברניט, אבל כן עם מלחים הלומי רום. אז כמו שאמרתי, המוות מכה במקומות מפתיעים, נותן לנו שיעור או שניים על דברים אלה ואחרים על החיים. מפתיעים מאוד.

האם זה הטוב בספריו? לא. הרע? בהחלט לא. זה כנראה וולבק שבא בזמנו. הוא כבר לא צעיר וזועם, אבל עדיין קל מאוד לקרוא אותו, ההומור שלו מושחז ואת מי שצריך להוציא להורג הוא פשוט הורג בלי רעש מיותר.

עוד שורה תחתונה? חובבי וולבק יקראו מן הסתם מיד. ולא חובבי וולבק? מי אלה?

 

סרוטונין/מישל וולבק - מופת

איילות אוהבות קרואסון שוקולד. נו, יש להן טעם טוב, בעיקר אם הקרואסון חמים והשוקולד נימוח. זה לא שקרואסון חמאה תמים לא טעים, אבל לך תתווכח עם איילות. זאבים, לעומת זאת, מעדיפים גבינה.

פלורן-קלוד לא אוהב את שמו המגוחך. בזה מתחיל העניין עם שמו ונגמר, אך לא עם הדברים אותם הוא אינו אוהב, והם רבים. את מעט הדברים שהוא אוהב, הוא לא תמיד משיג. בעיקר אם קוראים לה קאמי. אבל קאמי היתה רק אחת מכמה, אחת שלא נשכחה.

פלורן-קלוד לברוסט היה עד לא מזמן עצמאי שעבד עם משרד החקלאות הצרפתי כיועץ עצמאי והשתכר טוב מאוד. הוא מתנייד במרצדס G350 נאמנה, שחצתה כל דרך אפשרית שנהגה רצה. נאמנות היא דבר חשוב, גם אמינות. אבל את הנאמנות הוא השיג יותר מהמרצדס מאשר מהנשים בחייו. וזה ממש לא העיקר.

פק"ל, נכנה אותו בקצרה, מתגלה לפנינו בספרד, עת הוא מייעץ לחקליאה ומבין שידם על התחתונה במלחמת המשמשים מול ארגנטינה, שאוכלוסייתה 40 מיליון והיא יכולה להאכיל כ-600 מיליון. ספרד אבודה. אבל אז מרגיש פק"ל שהוא קצת אבוד עד שהוא מקבל מהפסיכיאטר האחד שהוא מאמין בו גלולה חדשה ומבטיחה: קפטוריקס. זו גלולה המעלה את הסרוטונין ומבטיחה להניס את הדיכאון, אבל מניסה גם את הליבידו בדרך של הנמכת הטסטוסטרון. מבלי להיכנס לדיון פרמצבטי, פק"ל יוצא לדרך חדשה. ומה יש בדרכו החדשה? חבר ישן אתו למד חקלאות. פק"ל יצא מנהלן וחברו, שירש אדמות רבות, חזר לחקלאות. אלה שבעוד השמחה לפגוש חבר ישן וטוב עשתה טוב על הלב, הפגישה עצמה עם המציאות של החקלאים הצרפתיים לא היתה אושר צרוף. הניסיון לשווק את גבינותיה הידועות לעולם לא צלח ממש, אפילו לא משלוח מגרה לפוטין אישית שוב ושוב. וזה עוד כלום.

הקפטוריקס עשה עבודתו נאמנה, אבל פק"ל שוב לא חשק בעבודתו. כסף לא חסר לו והוא חיפש לו מקום מגורים זמני, נניח מלון המתיר לעשן בין כתליו. לא עניין קל כלל ועיקר. ספרד מפסידה בחזית המשמשים, צרפת מפסידה בחזית הגבינות והאדם מפסיד בחזית הזכות להזיק לעצמו עד מוות. אבל אלה עניינים פעוטים. פק"ל כבר בן 46 והנה ניכר שאין עוד לאן להמשיך. קפטוריקס יש, החיים נסבלים בהחלט, אבל אילו חיים הם אלה? אהבה אין, תחזית שמשית וחמימה אין. מה נהיה?

ביקור חוזר אצל אותו חבר מניב עגמומיות קשה יותר. מאחר ופק"ל חופשי לבחור את עתותיו, הוא בוחר בקתה אצל אותו חבר, המכונה במקומותינו צימר. מתוך כמה בקתות כאלה רק עוד אחת נוספת תפוסה ע"י גרמני בן גילו. מצלמה עם עדשה ארוכת טווח אצל הגרמני מגלה עניין שלו בצפרות, מצלמת וידאו מראה גם עניין לעופרית בת 10, המגיעה עם אופניה לשעתיים. גרמני, נו.

ועדיין, חקלאי צרפת מפסידים בגדול ומהפגנה מנומסת, בה משתתף גם החבר, הם עוברים לנשק חם. זה לא נגמר רק בוויכוח על היתר לנשיאת נשק. נשק במערכת הראשונה, אינו יכול שלא לעשות את מה שבעליו מתכוון לעשות והוא עושה.

פק"ל מסתלק מהמקום נרעש. מה נותר? הכל מתמוטט מסביר, כוחות חזקים מכל משתלטים, אפילו לעשן במלון אסור. נותרה רק מכונת האספרסו הנאמנה, הנקניקים המשובחים, הגבינות המגרות והאלכוהול הנשתה כמים בדירת סטודיו בה מותר לעשן בדרום פריז. להשאיר את הירושה לממשלה זה בהחלט רעיון בלתי נסבל...

נקודת אור, ולא אחת, היא הדיון המשעשע בין פק"ל לרופא שלו בעמודים 287-291. הלזה הגענו בסופו של יום?

מה נסגר? נסגר למופת.

לאחר "כניעה", החשש היה שוולבק נותר ללא אוויר. סרוטונין הראה שגם ללא אוויר ניתן להעניק לעולם רומן חכם, עמוס תובנות. קראו ביום מופז שמש.

אפשרות של אי/מישל וולבק - המלצה

דניאל הוא קומיקאי מצליח בצרפת. כל כך מצליח שזה הולך עם עושר וכל הנלווה לכך: נשים, מכוניות, בתי נופש והכרה נרחבת בכלי התקשורת. הוא כותב את מערכוניו לבדו במבט ציני ומפוכח על המין האנושי. למרות זאת, דניאל אינו אדם מאושר ודעתו על המין האנושי שלילית בעיקרה.

שתי נשים בחייו וכלב. איזבל היא הראשונה, אינטליגנטית, כמעט בת גילו, שותפה מלאה לחייו, אשת סוד. הם נפרדים בסופו של דבר. השניה היא אסתר. אסתר הזוהרת היא שותפה נאמנה למיטה, צעירה המכונה אצל יוצאי קרקוב נסיכה, אחת שלא תכניס ידיה למים הקרים, לא תביא מצרכים מהסופר ובקיצור, לא תנקוף אצבע. למרות זאת, דניאל אוהב אותה והיא ממלאת את חייו. הם נפרדים בסוף.

מה שמניע את דניאל זו התשוקה למין ולאהבה. את שניהם הוא הולך ומאבד. בשלב מסוים הוא נצטרף לכת האלוהימים בעידודו של ידיד, שם הוא פוגש אנשים ההולכים שבי אחר מנהיג כריזמטי, המעודד מין חופשי ובעיקר המנעות מילדים. אה, כן, גם חיי נצח, אבל מי לא מבטיח חיי נצח?

ככל שדניאל מתבגר וחוצה יובל שנים הוא מבין שמין כבר לא יהיה וגם לא אישה צמודה. כלב נאמן יש והוא יגלה שזו היתה אהבתו האמיתית. מתי יגלה זאת? 2000 שנה לאחר מכן, כשחיי הנצח כבר הושגו, כשכת האלוהימים כבר הצליחה לשבט העתקים משוכללים ומשודרגים של בני הכת, כאלה הניזונים ממינרלים, שהמטבוליזם שלהם שוכלל, שתשוקתם למין ואהבה אפסית, שחייהם נעימים ללא כסף שכוחם רב לאין שיעור מהאנשים הפראיים מהדור הישן ואילו הם, הניאו-אנשים, הגיעו לרמות גבוהות יותר. האם הם מאושרים ומרוצים? בסוף מתברר שגם זה לא בדיוק מה שרצו.

וולבק הוא כותב אינטליגנטי. הוא אינו כותב סיפורי אהבה סתמיים, השימוש שלו במין המתואר באופן פלסטי אינו גורע כהוא זה מאיכות כתיבתו והראיה שלו את המין האנושי צינית להחריד,  ריאלית עד כאב. כאן הוא מתאר מסע ארוך בו המין האנושי משתחרר מכבלי האהבה והכסף, שני דברים שגרמו אסונות חוזרים ונשנים והעניקו למין זה את המוניטין הגרועים שלו. בסופו של דבר, וולבק מנסה להוכיח שבכל מצב המין האנושי אינו מצליח לקיים חיים סבירים לאורך זמן.