22/11/63/סטיבן קינג - המלצה חמה

הראשון שלי של קינג היה הניצוץ, אותו קראתי בנעורי. לא הורדתי רגלי מהמיטה, ליתר ביטחון. חיכיתי לבוקר. מי יודע מה היה יכול לצוץ משם בלילה. בהמשך נפל לידי בית כברות לחיות שעשועים, שהיה סתמי וננטש. אחר כך עונות מתחלפות, ממנו נעשו שני סרטים טובים: חומות של תקווה המצוין, ואני והחבר'ה, לגמרי הסרט האהוב עלי בכל הזמנים. לאחרונה היה זה גם סלולארי המבחיל, נטוש גם הוא.

עונות מתחלפות לא הצטיין בעידון. הכתיבה של הגופה, הבסיס לאני והחבר'ה, היתה גסת רוח ומרתיעה, לנוכח סרט הנעורים וההתבגרות הענוג, היפה, הנוגע ללב, המשוחק נפלא לנוכח ליהוק מבריק ובמאי נפלא, רוב ריינר.

היכן זה משאיר את 22/11/63? קינג הוא סופר אימה בדרך כלל. הספר הזה הוא ניסיון להיות היסטוריה חלופית. בפשטות, מה היה קורה אילו יכולת להציל את גו'ן קנדי מהכדור שאוסוולד תקע לו בראש? למה דווקא קנדי? למה לא בפשטות לשבת בוועדה המקבלת תלמידים לאוניברסיטה אליה ניסה היטלר להתקבל ונדחה? למה לא פשוט יותר להמיתו בעודו תינוק? אני מבין שקנדי קרוב יותר למנטליות הכל-אמריקאית, המוכרת כל כך לקינג ואותה הציג, בשעשוע מה, בהשוואה שבין 1958 והלאה לבין 2011. במילים אחרות, בין פורד סאנליינר נטולת גג, אלגנטית וחזקה, לבין טויוטה קורולה מקרטעת. אתם כבר יודעים איזו מכונית שייכת לאיזה עידן.

ואיך באמת נכנסת לסיפור הפורד סאנליינר? טוב ששאלתם. קינג משתמש בטריק ישן של כותבי מד"ב, היכולת איכשהו לחזור לעבר. הפרדוקס הידוע מוכר: האם מישהו יכול לחזור בזמן, להרוג את אביו, ככה שהוא עצמו לא יוולד וממילא לא יחזור לעבר להרוג את אביו? אם אביו לא ימות הרי הוא יוולד ויוכל לחזור לעבר להרוג את אביו. וכך הלאה וכך הלאה. אל תבקשו שאספר לכם על החללית. פרדוקסים יכולים להיות מאוד מייגעים.

אם כן, הגיבור של קינג, ג'ייק אפינג, מורה לספרות, חוזר לעבר דרך מסעדת ההמבורגרים של מקום מגוריו, השייכת לאל טמפלטון. אל הוא בעליה של המסעדה, המצליח לעמוד במחירים שווים לכל נפש ואפילו פחות מכך. תיכף תבינו.

במסעדת ההמבורגרים יש אפשרות לרדת דרך המזווה במדרגות המובילות ל... עבר. אל טמפלטון חוזר לעבר שוב ושוב, קונה שם בשר במחיר מצחיק, מכין שוב ושוב המבורגרים מהבשר הזול ונחשד כמעלים חתולים. אבל אל חולה ואינו יכול לעמוד במשימה של לגור שנים בעבר, למרות שכל חזרה מהעבר גוזלת מההווה רק שתי דקות בדיוק. הוא מספר את כל הסיפור לג'ייק ורותם אותו למשימה. ג'ייק נרתם בעל כורכו, למרות שמגיחות קצרות לעבר הוא למד שהעבר אינו מניח בפשטות לעשות בו שינויים. ממש לא. גם כמעט 800 עמודים של ספר לא מקלים על הקריאה.

טריק נוסף שמכניס קינג לעלילה הוא טריק החד-פעמיות. שינוי שנעשה בעבר, אם ע"י אל טמפלטון והבשר שקנה להמבורגריה שלו, או שינוי שנעשה ע"י ג'ייק אפינג, יאבד את חד-פעמיותו אם תהיה חזרה נוספת לעבר. במילים אחרות, השינוי חייב להיות מושלם ואז אחת מהשתיים: או השארות בעבר ואז לא יהיה אפשר ליהנות מפרי השינוי בעתיד. או פשוט לחזור לעתיד ולהבין שהמשימה בוצעה ואי אפשר לנסות שוב או שכל העמל יחזור מחדש והטרחה לשווא. הזיכרון לא נמחק.

ג'ייק חוזר לעבר והעבר הוא למעשה כחמש שנים שהוא חייב להיות שם עד ה-22/11/63, עת אוסוולד יפגע בקנדי. חמש שנים בהם לא ממתינים סתם. יש כאלה שגם חמש דקות בתור לרופא דורש מהם שליפת הסלולארי ופציחה במחול מטורף על מקלדת הווטסאפ.

אמרתי שקינג מבעית, מבחיל, גס רוח? אין עונג גדול מזה להודות שטעיתי. הספר הזה מלא קטעים מלאי חמלה, עדות ליופי אנושי במובנו בהתנהגות בינאישית, התרפקות על עבר תמים יותר, עבר בו אנשים הנידו בראשם לומר שלום סתם כי אתה בן אדם, עבר בו להיט יכול להחזיק ברדיו חודשים ושנים ולא שתי השמעות בגלגלץ בשיא.

ג'ייק, שבעברו/עתידו הוא מורה לספרות, חוזר ללמד ומגלה שדברים בסיסיים אף פעם לא משתנים, גם האהבה לא. האהובה היא סיידי, ספרנית בית הספר הצעירה והיפה. אהבה גדולה צומחת מזה.

איך כל זה מתבטא ב-800 עמודי הספר? מתבטא יפה והספר עובר ביעף.

עבודת התחקיר שקינג ביצע לגבי התקופה של סוף שנות החמישים ותחילת השישים של המאה שעברה מרשימה. אם היה עליו להסתמך על זכרונו האישי בלבד, הרי זה כשהוא בן 11 עד 16. בכל מקרה, חלקים רבים בספר מסתמכים על השינויים שהעולם עבר בכחמישים שנים, הן במישור הטכנולוגי והן במישור השפתי. על גיבור הספר להיזהר בכל פעם שלא למעוד במונחים חדשניים ולא תמיד מצליח. מה שכן, רבים מהמוטיבים חוזרים שוב ושוב בספריו, העיירה דרי, למשל.

האם המשימה בוצעה בהצלחה? טוב שהחזקתם עד כאן ושאלתם. העבר מתנגד בכל כוחו וגייק/ג'ורג' יוצא בשן ועין, אפילו כמה שיניים, ברך וטחול. מובן שהמשימה בוצעה בהצלחה. קנדי ניצל, ישראל לא אוימה במיצרי טיראן וגם לא יצאה למלחמת ששת הימים. ברה"מ הקדימה להתמוטט, גם מלחמת יום כיפור לא ארעה והשלום בינינו לבין הפלשתינאים קר, אבל יציב.

מה, לא?

ספר מקסים.

השלישי/ישי שריד - להמנע

בנו של, כתב את ספרו הרביעי, המכונה השלישי, ע"ש בית המקדש השלישי. לאחר שהובהרו דברים אלה, יוכהו הבאים.

הספר הזה הוא ספר מוזר, ספר הכתוב היטב ומכיל שומכלום. הסיפור קלוש, סתמי, חסר עוקץ ונגמר בקול ענות חלושה.

יהועז הוא מלך ישראל שעלה לכס המלוכה לאחר השמדת/איוד ערי החוף ע"י העמלקים. תרבות תל אביב הושמדה כולה, יהועז האסטרונום לקח פיקוד כלוחם עז נפש, הכתיר עצמו למלך, אסף סביבו צבא עז נפש, שם כיפות על ראשי חייליו, החזיר את העם לאדמתו, זו הפוריה, והמוציא מכל טוב הארץ. זמן מה עבד הכל היטב, הארץ שגשגה, בית מקדש ענק ומופלא קם והיה. כל יום הוקרב קורבן לשכינה ששכנה מאחורי הפרגוד, שרק הכהן הגדול יכול היה לבקרה פעם בשנה בביקור מאחורי הפרגוד, ביום כיפור בלבד.

את הסיפור מספר לנו יהונתן, בנו של המלך. יהונתן זה נפצע בהיותו בן 4, כשרימון נזרק ע"י מתנקש עמלקי, ברצונו להרוג את המלך. יהועז ברח מהרימון, יהונתן נפצע ונותר ללא מבושיו, כשהוא צולע. אנו פוגשים אותו כשהוא מספר לנו את סיפור ממלכת ישראל, שמצבה הולך מדחי אל דחי, ישראל מבודדת מכל העמים, הרעב גדל, ערי ישראל מופצצות ע"י העמלקים, ואם לא די בכך, מלאך נשלח ע"י אלוהים ליהונתן. המלאך דורש ממנו ללכת לאביו שיודיע ביום כיפור שהוא פורש מן המלוכה. זה יהיה הקורבן אותו דורש אלוהים ואז הוא יפסיק את הפגזות העמלקים ואת הבידוד הבינלאומי. למה יפרוש? כי הוא מושחת. כמה צפוי.

המלך חושב אחרת ובוחר בקורבן נורא אחר.

סקרנים? קראו והסיקו בעצמכם אם הטרחה היתה שווה. אני סברתי שהספר היה חסר תחכום, אלגוריה כלשהי שאת הנמשל לא הצלחתי לחלץ ונותרתי כשחצי תאוותי בידי.

לא משהו בכלל.

להתרחק - Never let me go/Kazuo Ishiguro

נכון לסוף 2010 הספר טרם תורגם לעברית ולכן נקרא באנגלית.

את הרומן הזה ניתן להגדיר כרומן הארכיאולוגי של השנה. רומן שכל כולו תלי תלים של חפירות, גבעות ענקיות של גבבת מלים, הרהורים על גבי הרהורים של גיבורת הסיפור ולפחות זו המספרת אותו. החפירות אינן מובילות לשום דבר ממש ושום דבר ממשי באמת לא קורה במה שמוגדר כסיפור אהבה גדול. הספר מוגדר גם כאחד מעשרת רבי המכר וזה תמוה כמו כל רב מכר נבוב.

במה דברים אמורים? הרעיון הבסיסי הוא מזהיר או שערורייתי, תלוי כמובן מה נקודת המבט שלכם, מאיזה צד פוליטי אתם ומה דעתכם על כבוד האדם וחרותו. אוקיי, אז במה מדובר? מדובר בגידול שיבוטים אנושיים לצורך שימוש בגופם כתורמים לחולים במחלות קשות. האם צד זה מפותח בספר? לא ממש. מה כן מפותח? גבבת המלים.

קאתי, טומי ורות הם שלושה ילדים הגדלים בפנימיה היוקרתית היילשם בבריטניה. בפנימיה זו גדלים השיבוטים הנטולים כל יכולת רבייה עתידית. הם גדלים אמנם ככל ילד אחר בפנימיה אחרת, אבל בגיל 16 הם עוברים למרכזי התרמה, אינם חופשיים לעשות כרצונם, אך פרט לכך חיים חיים של תורמים או CARER, כזה הדואג לרווחתם של התורמים האחרים. בין לבין הם די חופשיים ונהנים ממוזיקה, סקס וטיולים. אין זה עניין של מה בכך, אבל גם דבר זה לא זוכה בפיתוח.

טומי וקאתי חברים מקטנות. אין זו חברות  כי אם רעות עמוקה. הם מחליפים רשמים ומחשבות ורק בהתבגרותם יהפוך הקשר בין רות וטומי לקשר של חברות מינית ויסתיים בקשר של חברות מינית כשקאתי היא ה-CARER של טומי. נו, אז יש סיפור או לא? לא. הכל אנקדוטות קטנות וקטנות קצת פחות מחיי השלושה כשרק בעמוד 68 מקבלים רמז ראשון למהותם של הגדלים בהיילשם, רמז נוסף וקלוש מגיע בעמוד 72 ולאחר מכן בעמוד 80. רק בעמוד 150 נאמרים דברים מפורשים, אבל אז הקורא כבר עם הלשון בחוץ לעומת הסיפור הקלוש, הכתוב כתסריט לסרטי אוירה עתידי, מן שובר קופות כזה. יש סרט באמת והוא כנראה שובר קופות. מסכנות הקופות.

ב-30 העמודים האחרונים נודע סופית שהפנימיה אינה קיימת עוד, אבל לטומי סיפור לא פתור מהעבר (הצורך להרשים בעשייה אמנותית, וטומי נטול יכולת כזו, אז) והצורך של קאתי להבין מה התרחש באמת. מאחר ועד עכשיו לא קרה הרבה, נותיר לסקרנים שבקוראים להגיע לסיום ולהבין שגם אז אין הרבה למרות המפגש המסקרן בין "מחנכת" הכיתה של הגיבורים ושל המנהלת.

אישיגורו היה ונותר סופר של ספר אחד בלבד: שארית היום המונומנטלי. הנובלה שלפנינו מכילה את כל חומרי הנפץ הנחוצים לספר גדול: השערוריה של גידול בני אדם לצורך קציר איברים מגופם, גידולם ללא סביבה משפחתית ואי בהירות בנוגע להמשך חייהם לאחר ניתוחים חוזרים ונשנים יכולים לספק חומר לספר עב כרס. אישיגורו פשוט לא בנוי באמת לטפל בנושאים כאלה ולא שהוא בכלל ניסה. למעשה, הרצון ליצור מהספר סרט מכניס ניכר בכל עמוד ועמוד, העטיפה של נושא שערורייתי בעטיפה רומנטית שקוף ואפילו נחשב בעיני בחירה קלה מדי, נלוזה מדי ומעליבה את האינטליגנציה, למרות שאני מבין שהוא ניסה לעדן את הנושא הקשה בסיפור אהבה. אבל גם בסיפור האהבה הוא טיפל בצורה גסה כשאמר מפורשות ובצורה בוטה שעניין המוסר יורד מהפרק והסקס חופשי כל עוד אין היריון אפשרי ואין יכולת להסתבך.

אז למה טרחתי והגעתי לסוף? אישיגורו יודע לכתוב בצורה מושכת כך שבסופו של דבר מבינים אמנם שהזמן הושחת לריק, אבל מסתפקים בקטילה מנומקת לרעיון גדול הכתוב בכישרון די קטן וכזה ההולך ומתמעט. לא שזה ימנע מאישיגורו לכתוב עוד, מהקוראים לרוץ לקנות ולקרוא ולחשוב שלפניהם עוד רומן גדול.

פרנהייט 451/ריי ברדבורי - להתרחק

קלאסיקה דיסטופית מאמצע המאה ה-20, שהוזכרה רבות בדברי ימי המד"ב/פנטסיה, ועל אף שקראתי בצעירותי רבות מז`אנרים אלה, רק עתה נפל הספר לידי.

בדיסטופיה זו ספרים אסורים. אלה אסורים משום שהם גורמים נזק מאחר וידע זה חולשה, חוסר שוויון וחוסר נחת ואושר. ככל שאנשים היו קוראים בעבר יותר, אושרם פחת, הידע כרסם בהם וחוסר הנחת גדל. ככל שקראו יותר, כך היה קשה יותר לשלוט בהמונים.

מה נותן ההווה המצוי בתקופה שלאחר הספרים? הרבה מאוד ספורט וקירות שלמים בבית שהם מסכי טלוויזיה, המערבים את היושבים בבית בתוך העלילה המוצגת. זה מרבה בידור, צחוק והסחת דעת.

גאי מונטאג הוא כבאי, תרגום לא טוב למונח האנגלי fire-man. באנגלית יש למונח משמעות כפולה ובספר אכן מתכוונים למונח ה"מודרני" – איש אש. מונטאג עובד ביחידה המעלה באש ספרים שנתגלו ועדיין מתגלים בבתים שונים בהלשנה. היחידה בה הוא עובד מגיעה לבית, מעלה אותו באש על ספריו ויושביו. מובן שזה לא מצב ש"יחזיק מים" לאורך זמן ויום אחד עולה בדעתו של מונטאג שאולי יש משהו בספרים ומכאן הדרך סלולה למאבק, תככים, בריחה ושינוי.

הספר הבלותי. ספרותית, הספר תת-רמה ביותר. כתוב רע, משעמם וסתמי. רעיונית הוא לגמרי לא רציני. לא ברור ממש מתי ואיך נאסרו הספרים, לא ברור מה היה השלב מכריע המסיח את דעתו של מונטאג משעשועים להמונים וגם הפתרון סתמי. מי שמוכן להשלים במוחו פערים בסיפור, ימצא שיש להשלים הרבה ולאחר מכן תגיע התחושה של למה בכלל לטרוח.

הרעיונות קלושים ותלושים ויחד עם הוצאה לאור שערורייתית של אודיסיאה, הוצאה המערבת תרגום הזוי, שגיאות הגהה רבות, גופן גוטמן-משהו ענק, והרי מרקחת שיש להמנע ממנה.

ארץ אבות/רוברט האריס - להתרחק

הספר שלפנינו הוא מותחן דיסטופי, לא מפותח במיוחד, לא אמין ולא מתוחכם. למעשה, אין בו ולו תכונה אחת טובה.

האריס ניסה לבנות סיפור מתח על מה היה קורה לו גרמניה ניצחה בכל זאת במלחמה ובחר לפתוח את הספר כשבוע לפני יום הולדתו ה-75 של הפיהרר, אדולף היטלר. ובדיוק במועד זה מתגלה גופתו של אחד מבכירי המשטר, בוהלר, שהיה אחד ממשתתפי ועידת ואנזה. ועידה זו ידועה לשמצה כוועידה בה דנו בפתרון הסופי לבעיית היהודים.

זאווייר מארץ` מגיע ראשון בתור חוקר הקרימינלפוליציי, הקריפו, לזירת הרצח/התאבדות. בתחילה לא ברור באמת מה קרה שם, אבל אז מתברר שיש עוד נרצח/מתאבד ובהמשך אפילו מתגלים כאלה מהעבר, לכולם קשר והוא... נחשו ניחוש אחד? טוב, קבלו שישה מיליון ניחושים.

מארץ` שירת בצוללות בעת המלחמה בה, כאמור, ניצחה גרמניה. הוא היה לוחם צעיר ולא ידע מה קורא אי-שם במזרח, המקום אליו הובאו היהודים. פתאום העבר הנוראי עולה וצף, ולא רק הוא עוסק בפרשה כי אם עיתונאית צעירה בשם צ`רלי מגווייר.

השנה היא 1964, רוב אירופה נשלטת ע"י המשטר הנאצי ובראשו היטלר. המספר מנסה להכניס אותו, ללא שום הצלחה, לאווירה של אימה. יש פרצופים קשוחים, יש מדי גסטאפו, אבל הכל סטרילי, מעושה ונטול אמינות אפסית. מארץ` החוקר הופך למארץ` הנרדף בעקבות גילו הקשר בין האנשים המתגלים עכשיו לאלה שמתו במהלך עשרים השנים האחרונות, לבין היידריך הכל יכול. נו, שיהיה. מי שלא רוצה לבזבז זמנו על עוד דיסטופיה ירודה שיתרחק מהספר.