‏הצגת רשומות עם תוויות קזואו אישיגורו. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות קזואו אישיגורו. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 17 במרץ 2021

הענק הקבור/קזואו אישיגורו - להתרחק


 

הענק הקבור הינו ספרו האחרון בינתיים מ-2015 שתורגם (עכשיו 2021) משל קזואו אישיגורו, זוכה פרס נובל לספרות. רבים מציינים בסקירותיהם עובדה חשובה זו, משום שמיד תבוא הקטילה. זאת יש לזכור בתחילה, שאישיגורו הוא סופר של ספר אחד נהדר, שארית היום. עוד יש לציין, שספרים שכותביהם זכו בנובל אינם טובים במיוחד, גם לא ספרים שכתוב על כריכתם הקדמית שהם ברשימת הניו-יורק טיימס או שהם קורעים מצחוק. ספרים כאלה יש להשיב למדף ולא להביט בכיוונם שוב.

הספר נכתב בזמן לא ברור על ראשית המאה השישית, באנגליה הכפרית, בה נר המניס את החשכה נחשב לשוס גדול. ועל מה הסיפור העתיק?

ביאטריס ואקְסְל, זוג ותיק מכפר בריטוני כלשהו, חושקים פתאום לבקר את בנם בכפר אחר מהלך כמה ימי הליכה. הם זקנים ומהלך כמה ימים אינו דבר של מה בכך. מה גם, שבעקבות כאבי גיל, ביאטריס חפצה לבקר אצל מרפא זה או אחר. היא מבקרת. הדרך אינה פשוטה וכבר בכפר הראשון בו הם מבקרים יש איום של פלישת מבקרים לא רצויים. נער נחטף, אדווין שמו. הוא ניצל ע"י ויסטאן, לוחם אמיץ. אדווין נפצע פצע קל בבטנו ובשל החשש הפרימיטיבי שאף הוא יהפוך לדרקון, עליו לעזוב את הכפר עם ביאטריס, אקסל וויסטאן.

הרביעיה ממשיכה הלאה למרפא נוסף בדרך לא קלה. בדרך הם חוששים להתקל בדרקונית, מתלוננים על הערפל הלא נעים ונתקלים באביר-לוחם גאווין, ידידותי בסה"כ.

עכשיו כבר עמוד 300, העלילה חלקה כמו נייר זכוכית גס, שום דבר לא מובן, וגרוע מכך, לא מעניין כלל ולא מוביל לשום מקום.

הזכרתי בהתחלה כי אישיגורו זכה בפרס תנחומים, הלא הוא פרס נובל, פרס הניתן לכותבים כושלים, להם ספר אחד מוצלח, ההופך אותם לסופרים של ספר אחד. על ההשג אישיגורו לא חזר וכבר לא יחזור. הבריטי הזה כבר לא ילד. סופרים אמיתיים, אוסטר, מורקמי, לא זוכים בנובל. הם זוכים להערכת הקהל ולמעותיו.

האם הזוג הזקן, הילד והלוחם הגיעו לאנשהו ועשו משהו עם חייהם המיותרים? לא. הגיע הזוג לבנם? לא. האם ברור מיהו הענק הקבור? אולי זהו מין שלום קר, שלאחריו יהיה סכסוך ותהיה מלחמה בין הבריטונים לסכסונים. פוליטיקה? ממש לא.

אז מה כן? פשוט שום כלום. ספר מיותר.

יום שני, 7 בספטמבר 2015

באין נחמה/קזואו אישיגורו - אי המלצה

יש לקזואו אישיגורו ספר ראוי אחד בלבד: שארית היום.
ועכשיו לסקירה: את הספר קראתי ברציפות עד עמוד 100 ולאחר שהרעיון הובן התחלתי לדלג עד שלבסוף הבנתי ש... אין כאן ספר ואין סיפור. במה דברים אמורים? הם אמורים באחד, מר ריידר, פסנתרן בינלאומי ידוע ומפורסם המגיע לנגן בעיר מסויימת בגרמניה. בעיר זו הוא מגיע למלון בו הוא אמור לשהות ומרגע זה אין מנוחה לנפשו היגעה ולו לרגע אחד. הסבל במלון מתגלה כאבי "אשתו" ו"בנו", מנהל המלון מתגלה כטרחן נוראי, איש לחוץ ובעל דרישות רבות ומגוונות, "אשתו" מתגלה כטיפוס מלנכולי ויש גם אחד ברקע, מנצח תזמורות בעברו ושיכור גמור בהווה, ברודסקי.
לכל הפארסה הזו נדחסות דמויות שרוטות לגמרי, כל אחת בתורה צריכה את תשומת לבו הגמורה של מר ריידר וזה נקלע פעם אחר פעם לפגישות אם אנשים שאין בכוחו ורצונו לפגוש בהם ולדבר עמם. מאחר וכל הספר הסוריאליסיטי הוא כזה, לא בטוח שיש מה לקרוא. אחרי ככלות הכל, לקרוא 479 עמודים הזויים במובן הרע מאוד של המילה זה לא בדיוק עונג שבת.
לוותר.

נוף גבעות חיוור/קזואו אישיגורו - אי המלצה

אל הספר הזה הגעתי לאחר קריאת שארית היום הגאוני של אותו מחבר. אבל למישהו יש כנראה טעות והספר הנוכחי כנראה שלא חובר ע"י אותו סופר, אחרת אי אפשר להסביר ספר רשלני, משעמם ונטול פואנטה שכזה.
אטסוקו חיה עם בעלה בשולי נאגאגסקי, מצפה לילד. יש לה חברה הגרה בשכנות ולה בת מוזרה.
אטסוקו גרה עם בעלה ואביו המבקר בחופשה מתארכת.
אטסוקו, בקפיצה של 25 שנה קדימה בערך, גרה בלונדון ובתה השניה באה לבקר אותה אגב איזכור הבת הראשונה שהתאבדה.
זהו.
אין התפתחות בעלילה, אין קישור בין שדרות הסיפור השונות, השעמום ניבט מכל פינה. הדמיון היחיד בין ספר זה לשארית היום זה איזכור של מאורעות גדולים, כשהפעם על המוקד נאגאסקי. אבל מדובר רק על בניה מחדש של העיר וזהו. אין טראומה, אין התחשבנות, אין כלום.
גם בשם הספר טעו וזה צריך להיות נוף רגשות חיוור. שם הולם מאין כמותו. ושלא תהיה אי הבנה, אני לא שונא את הספר ולא מצר על אובדן הזמן ולו רק בשל גאוניותו של שארית היום. ממש לא ברור לי איך אישיגורו הוציא ספר דל שכזה: דל בעמודים, דל בהתפתחות, דל ברגשות, דל במה שעושה סיפור לסיפור.
המלצה חזקה של הניחו לזה, כי בטעות נולד.

יום ראשון, 6 בספטמבר 2015

להתרחק - Never let me go/Kazuo Ishiguro


נכון לסוף 2010 הספר טרם תורגם לעברית ולכן נקרא באנגלית.
את הרומן הזה ניתן להגדיר כרומן הארכיאולוגי של השנה. רומן שכל כולו תלי תלים של חפירות, גבעות ענקיות של גבבת מלים, הרהורים על גבי הרהורים של גיבורת הסיפור ולפחות זו המספרת אותו. החפירות אינן מובילות לשום דבר ממש ושום דבר ממשי באמת לא קורה במה שמוגדר כסיפור אהבה גדול. הספר מוגדר גם כאחד מעשרת רבי המכר וזה תמוה כמו כל רב מכר נבוב.
במה דברים אמורים? הרעיון הבסיסי הוא מזהיר או שערורייתי, תלוי כמובן מה נקודת המבט שלכם, מאיזה צד פוליטי אתם ומה דעתכם על כבוד האדם וחרותו. אוקיי, אז במה מדובר? מדובר בגידול שיבוטים אנושיים לצורך שימוש בגופם כתורמים לחולים במחלות קשות. האם צד זה מפותח בספר? לא ממש. מה כן מפותח? גבבת המלים.
קאתי, טומי ורות הם שלושה ילדים הגדלים בפנימיה היוקרתית היילשם בבריטניה. בפנימיה זו גדלים השיבוטים הנטולים כל יכולת רבייה עתידית. הם גדלים אמנם ככל ילד אחר בפנימיה אחרת, אבל בגיל 16 הם עוברים למרכזי התרמה, אינם חופשיים לעשות כרצונם, אך פרט לכך חיים חיים של תורמים או CARER, כזה הדואג לרווחתם של התורמים האחרים. בין לבין הם די חופשיים ונהנים ממוזיקה, סקס וטיולים. אין זה עניין של מה בכך, אבל גם דבר זה לא זוכה בפיתוח.
טומי וקאתי חברים מקטנות. אין זו חברות  כי אם רעות עמוקה. הם מחליפים רשמים ומחשבות ורק בהתבגרותם יהפוך הקשר בין רות וטומי לקשר של חברות מינית ויסתיים בקשר של חברות מינית כשקאתי היא ה-CARER של טומי. נו, אז יש סיפור או לא? לא. הכל אנקדוטות קטנות וקטנות קצת פחות מחיי השלושה כשרק בעמוד 68 מקבלים רמז ראשון למהותם של הגדלים בהיילשם, רמז נוסף וקלוש מגיע בעמוד 72 ולאחר מכן בעמוד 80. רק בעמוד 150 נאמרים דברים מפורשים, אבל אז הקורא כבר עם הלשון בחוץ לעומת הסיפור הקלוש, הכתוב כתסריט לסרטי אוירה עתידי, מן שובר קופות כזה. יש סרט באמת והוא כנראה שובר קופות. מסכנות הקופות.
ב-30 העמודים האחרונים נודע סופית שהפנימיה אינה קיימת עוד, אבל לטומי סיפור לא פתור מהעבר (הצורך להרשים בעשייה אמנותית, וטומי נטול יכולת כזו, אז) והצורך של קאתי להבין מה התרחש באמת. מאחר ועד עכשיו לא קרה הרבה, נותיר לסקרנים שבקוראים להגיע לסיום ולהבין שגם אז אין הרבה למרות המפגש המסקרן בין "מחנכת" הכיתה של הגיבורים ושל המנהלת.
אישיגורו היה ונותר סופר של ספר אחד בלבד: שארית היום המונומנטלי. הנובלה שלפנינו מכילה את כל חומרי הנפץ הנחוצים לספר גדול: השערוריה של גידול בני אדם לצורך קציר איברים מגופם, גידולם ללא סביבה משפחתית ואי בהירות בנוגע להמשך חייהם לאחר ניתוחים חוזרים ונשנים יכולים לספק חומר לספר עב כרס. אישיגורו פשוט לא בנוי באמת לטפל בנושאים כאלה ולא שהוא בכלל ניסה. למעשה, הרצון ליצור מהספר סרט מכניס ניכר בכל עמוד ועמוד, העטיפה של נושא שערורייתי בעטיפה רומנטית שקוף ואפילו נחשב בעיני בחירה קלה מדי, נלוזה מדי ומעליבה את האינטליגנציה, למרות שאני מבין שהוא ניסה לעדן את הנושא הקשה בסיפור אהבה. אבל גם בסיפור האהבה הוא טיפל בצורה גסה כשאמר מפורשות ובצורה בוטה שעניין המוסר יורד מהפרק והסקס חופשי כל עוד אין היריון אפשרי ואין יכולת להסתבך.
אז למה טרחתי והגעתי לסוף? אישיגורו יודע לכתוב בצורה מושכת כך שבסופו של דבר מבינים אמנם שהזמן הושחת לריק, אבל מסתפקים בקטילה מנומקת לרעיון גדול הכתוב בכישרון די קטן וכזה ההולך ומתמעט. לא שזה ימנע מאישיגורו לכתוב עוד, מהקוראים לרוץ לקנות ולקרוא ולחשוב שלפניהם עוד רומן גדול.


יום רביעי, 2 בספטמבר 2015

כשהיינו יתומים/קזואו אישיגורו - המלצה מסויימת

הזוג בנקס חי לו במושבה הבינלאומית של שנחאי בשנות העשרים של המאה הקודמת. הבעל הוא עובד חברה בריטית שעסקיה אינם כל כך ישרים, עד כדי פגיעה בעם הסיני. לזוג ילד כבן 10. יום אחד נעלם האב וזמן קצר לאחר מכן האם. עובד חברה אחר, ה"דוד" פיליפ מסייע להביא את הילד כריסטופר לדודתו באנגליה.
כריסטופר מתחנך באנגליה, חינוכו, גידולו וצרכיו ממומנים ומשולמים והוא גדל להיות בלש מפורסם ומוכר ברחבי אנגליה. ב-1937 חוזר כריסטופר לשנחאי כדי לאתר את הוריו. עד כאן עובר לו שליש מהספר בסגנון שהקנה לאישיגורו את תהילתו בספר שארית היום. שאר הספר נופל לתהום הזויה לגמרי. כריסטופר בנקס מגיע למושבה הבינלאומית בשנחאי כדי למנוע את הרוע המתפשט בעולם במלחמה של היפנים כנגד הסינים. זו השליחות הרשמית. כריסטופר מתקבל כאדם מפורסם וידוע במושבה הבינלאומית ורבים מתגייסים לסייע לו באיתור הוריו, איצטדיון מוכשר לשם חגיגות מציאת ההורים וכך הלאה. אין רגע דל בהזיה. זו, למרבה הצער, גם החולשה הגדולה של הספר, כשהפרטי מתערבב עם הלאומי, הילדות עם הבגרות, הצורך הפרטי עם הרעות והחברות. חוסר ההיגיון ניבט מכל פינה, בנקס הבלש עובר באזורים מוכי הפגזות ומוות כשמטרתו למצוא את הוריו שני עשורים ויותר לאחר שנעלמו וכלל לא ברור אם לכל זה יש תקווה. את הסוף אני מותיר מעורפל מחמת הספוילרים. סיפור בלשי זה לא.
מי שקרא את שארית היום, המופתי לגמרי, יחוש שהוא מגיע לספר הזה כספר שצריך לסמן וי (צלו"י) לספר נוסף של הגאון מחבר שארית היום. במשך הקריאה מתברר שזה ספר של עשרים עמודים אחרונים (עע"א). זהו ספר טוב בהרבה מהספר החיוור והמתסכל, שלא לומר, המיותר, נוף גבעות חיוור. אם מזה נשמעת המלצה לקרוא ספר זה, אזי הדברים אינם חד משמעיים. הספר זכה בפרס בוקר וכרגיל בספרים זוכי פרסים מיד יש כאלה הנשבעים בצדקת הפרס ואחרים הרואים כל ליקוי אפשרי בספר. אני מעדיף להיות במחנה הנייטרלי: הספר ראוי לקריאה ולו בזכות היותו כתוב ע"י אותו אחד שחיבר את שארית היום. שניהם, אחרי הכל, ספרים "בריטיים" של מחבר יפני החי בבריטניה.
התרגום הוא של מאיר ויזלטיר ולמרות שבהתחלה יש תחושה של תרגום הדוק, המתאים למקור בריטי, בהמשך יש תחושה של נוקשות מסויימת, כאילו קוראים "תרגום". לרוב תחושה זו לא נעימה.