הזוג בנקס חי לו במושבה הבינלאומית של שנחאי בשנות העשרים
של המאה הקודמת. הבעל הוא עובד חברה בריטית שעסקיה אינם כל כך ישרים, עד כדי פגיעה
בעם הסיני. לזוג ילד כבן 10. יום אחד נעלם האב וזמן קצר לאחר מכן האם. עובד חברה
אחר, ה"דוד" פיליפ מסייע להביא את הילד כריסטופר לדודתו באנגליה.
כריסטופר מתחנך באנגליה, חינוכו, גידולו וצרכיו ממומנים
ומשולמים והוא גדל להיות בלש מפורסם ומוכר ברחבי אנגליה. ב-1937 חוזר כריסטופר
לשנחאי כדי לאתר את הוריו. עד כאן עובר לו שליש מהספר בסגנון שהקנה לאישיגורו את
תהילתו בספר שארית היום. שאר הספר נופל לתהום הזויה לגמרי. כריסטופר בנקס מגיע
למושבה הבינלאומית בשנחאי כדי למנוע את הרוע המתפשט בעולם במלחמה של היפנים כנגד
הסינים. זו השליחות הרשמית. כריסטופר מתקבל כאדם מפורסם וידוע במושבה הבינלאומית
ורבים מתגייסים לסייע לו באיתור הוריו, איצטדיון מוכשר לשם חגיגות מציאת ההורים
וכך הלאה. אין רגע דל בהזיה. זו, למרבה הצער, גם החולשה הגדולה של הספר, כשהפרטי
מתערבב עם הלאומי, הילדות עם הבגרות, הצורך הפרטי עם הרעות והחברות. חוסר ההיגיון
ניבט מכל פינה, בנקס הבלש עובר באזורים מוכי הפגזות ומוות כשמטרתו למצוא את הוריו
שני עשורים ויותר לאחר שנעלמו וכלל לא ברור אם לכל זה יש תקווה. את הסוף אני מותיר
מעורפל מחמת הספוילרים. סיפור בלשי זה לא.
מי שקרא את שארית היום, המופתי לגמרי, יחוש שהוא מגיע לספר
הזה כספר שצריך לסמן וי (צלו"י) לספר נוסף של הגאון מחבר שארית היום. במשך
הקריאה מתברר שזה ספר של עשרים עמודים אחרונים (עע"א). זהו ספר טוב בהרבה
מהספר החיוור והמתסכל, שלא לומר, המיותר, נוף גבעות חיוור. אם מזה נשמעת המלצה
לקרוא ספר זה, אזי הדברים אינם חד משמעיים. הספר זכה בפרס בוקר וכרגיל בספרים זוכי
פרסים מיד יש כאלה הנשבעים בצדקת הפרס ואחרים הרואים כל ליקוי אפשרי בספר. אני
מעדיף להיות במחנה הנייטרלי: הספר ראוי לקריאה ולו בזכות היותו כתוב ע"י אותו
אחד שחיבר את שארית היום. שניהם, אחרי הכל, ספרים "בריטיים" של מחבר
יפני החי בבריטניה.
התרגום הוא של מאיר ויזלטיר ולמרות שבהתחלה יש תחושה של
תרגום הדוק, המתאים למקור בריטי, בהמשך יש תחושה של נוקשות מסויימת, כאילו קוראים
"תרגום". לרוב תחושה זו לא נעימה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה