ילד ושמו זה/דייב פלזר - המלצה

• ·         הרעבה במשך כמה ימים
• ·         ניקיון הכלים, חדר האמבטיה ובכלל
• ·         שינה במוסך הביתי על מעיל צבאי ישן
• ·         אגרופים וסטירות על דברים של מה בכך
• ·         איסור להביט באחים
• ·         אי המצאות בבית סתם כך
• ·         אי משחק עם ילד כלשהו ועם האחים

אלה ועוד נאלץ דיוויד לסבול מאמו בין הגילאים 4 עד 12. עד אז הוא היה הילד השלישי במשפחה חמה ואוהבת. האם היתה דוגמה של אם חמה, אחת היודעת לבשל מעדנים, לאהוב את ילדיה ולקיים חיים משפחתיים למופת. אבל פתאום הפך דיוויד לילד שנוא, ילד חסר שם המכונה "זה". בתחילה הוא שק החבטות של האם המרושעת, שלא חסכה כל עלבון ואגרוף מבנה. לאחר מכן הוא הפך לעבד של הבית. גם על האב השתלטה האם, כשהיא מבהירה שהיא זו שדואגת לחינוך הילד ורק היא מחליטה איך ומתי להענישו. האב ניסה להגניב מזון לילד המורעב, אבל האם תפסה אותו ומנעה ממנו. בסופו של דבר ולאחר שנים של סיוט, האב עוזב את הבית למגינת לבו של הבן החבול, המורעב, הכמה לאהבה.

ומה בנוגע לבית הספר? בבית הספר נחשב דיוויד לילד דחוי, מסריח, לבוש בבגדים בלויים וגנב מזון ידוע. איך ישרוד אם לא יגנוב מזון? אפילו שאחות בית הספר רואה הכל וגם מחנכת הכיתה ומנהל בית הספר, ידם משום מה קצרה מלהושיע.

הסיפור הוא סיפור אמיתי. דיוויד יוצא מזה, מתגייס לחיל האוויר, זוכה לעיטורים ומצליח בכל מעשיו. הוא אב, הוא מרצה, הוא לא עושה מה שאמו עשתה. הוא הפך עצמו למושיעם של ילדים במצב דומה, שלפי הסטטיסטיקה כל ילד חמישי בארה"ב חווה מצב של התעללות רגשית, פיזית או מינית.

קשה להאמין שדיוויד עובר את כל זאת עד גיל 12 ואיכשהו הוא לא נושע, לא בורח ולא נלחם. במובן זה קצת קשה לקבל את כל הכתוב כמובן מאליו וכסיפור עובדתי.

מובן שמבחינה ספרותית אין לספר ערך רב. כנובלה הוא מספק כמה שעות של קריאה שלעיתים היא על גבול הלא-ייאמן.

בכל זאת מומלץ כדי להיווכח עד כמה עולמנו יכול להיות אכזר, כאילו לא ידענו.